קחו את חיילי הפלדה מ"איירון מן 2", תנו להם אקדחי לייזר מ"מסע בין כוכבים" ונהלו קרבות במסכי תלת-ממד. נשמע מדע בדיוני? זהו שלא
חן קוטס-בר (מאתר מעריב, 30 במארס 2013)
שדה קרב בלי דם, בלי הרוגים ובלי פצועים, בלי שבויים ובלי צעקות שבר. בהיעדר בעיות תקציב, כך ייראה שדה הקרב העתידי של צה"ל. גדודים של רובוטים דמויי אדם, טנקים לא מאוישים, שעונים אישיים שמשדרים תמונות ממטוסים ללא טייס, חרבות לייזר בדיוק כמו בסרט "מלחמת הכוכבים" ומשקפי תלת-ממד דקיקות כמו בקולנוע.
הרובוט יחליף את הלוחם? איור: ליאב צברי
"הרובוט יחליף את הלוחם", אומר סא"ל ליאון אלטרץ, ראש מדור מערכות רובוטיות בחטיבה הטכנולוגית בצה"ל. אלטרץ מתייחס למה שיקרה בעוד עשרים ושלושים שנה, אבל יתחיל להערכתו כבר בעוד חמש שנים – אם לא בישראל, לפחות בארצות הברית של אמריקה. "בשדה הקרב העתידי, יהיו יותר ויותר רובוטים דמויי אדם, עם ידיים ועיניים כמו של בני אדם", הוא מבטיח.
"טכנולוגית אנחנו יכולים לייצר בעוד חמש או שש שנים חייל רובוטי, שיחליף סמל ראשון במסייעת גולני או בכל חטיבת חי"ר אחרת", טוען אלטרץ. "הבעיה היא תקציבית. אנחנו מתקרבים יותר ויותר לרובוט האנושי. היכולת הטכנולוגית לייצר רובוט אנושי שנלחם במקום החי"רניק קיימת כבר ברמה האקדמית. אני מניח שבעוד שש שנים נוכל כבר להעמיד אבות טיפוס ראשונים שידעו להילחם בשטח כמו החי"רניקים. הרובוט גם יוכל לגשת למטען ולטפל בו, כי יהיו לו ידיים ועיניים כמו של בן אדם. תהיה פלוגה של רובוטים, רק צריך תקציב. בארץ אנחנו לא מסוגלים להרים את זה תקציבית".
"היום יש כבר רובוטים ש'הולכים' על מסלול ריצה", ממשיך אלטרץ. "הם לא יודעים להסתער, אבל אנחנו נהיה שם בעוד חמש עד עשר שנים. עדיין, תפיסתית נצטרך לפתור הרבה בעיות. שם האתגר הגדול שלנו. חי"רניקים הם ילדים מורעלים. הם באים להילחם. הם לא רוצים רובוטים. מה יקרה בעוד עשרים שנה? אני מניח ששדה הקרב כבר יהיה משולב. הפיקוד עדיין יהיה אנושי, הרמטכ"ל לא יהיה רובוט, וגם מפקדים בדרגים זוטרים יותר לא יהיו רובוטים. הרובוט יעשה פעולות פשוטות, של סמל ראשון. הם ינהלו את המגע הראשון עם האויב, לוחמת חי"ר פשוטה".
מה יקרה אם תהיה היתקלות?
"עם רובוט? אז הלך הרובוט. לא צריך להודיע לאימא ואבא שלו. אין הורים".
אלטרץ מדבר על רובוט דמוי אדם. עד לאחרונה גורמים שעוסקים בשדה הקרב העתידי היו בטוחים שהבכורה תהיה דווקא לכַּרְבָּ"מִים – כלי רכב בלתי מאוישים. כאלה נמצאים כבר היום בשימוש צה"ל ומפטרלים, במקום חיילים, בגבול עזה.
"אנחנו רוצים למצוא את כל המשימות שרובוטים יכולים לבצע ומורידות סיכון מהחיילים, או משימות שגרתיות ומשעממות שרובוטים יכולים לעשות ולפטור מהן את החיילים", מסביר אלטרץ. "טכנולוגית אנחנו כבר שם, אנחנו בשלים לחלוטין ומסוגלים לפרוש היום בגבולות מדינת ישראל שומרים רובוטים. זה יקרה להערכתי בתוך חמש עד עשר שנים. זאת רק שאלה תקציבית.
"באזור שרובוטים פועלים על הגדרות אין הרוגים ואין פצועים. לא יכול להיות אירוע כמו זה של גלעד שליט. האויב יודע שזה רובוט, והוא לא תוקף. אין טעם לחטוף כַּרְבָּ"ם. נשלוט בכל הגבולות בלי לסכן חיילים. יש לי ויכוחים עם חי"רניקים, הם אומרים לי ?הרובוט לא מריח ואין לו חוש שישי'. לפי דעתי רובוט הרבה יותר טוב מחייל מנומנם. אין סיבה שהוא לא יהיה 'העיניים של המדינה'".
גם בשריון?
"שריונרים? כבר היום אנחנו יכולים לעשות טנק רובוטי. מבחינה טכנולוגית, מחר בבוקר אפשר לבנות טנק רובוטי, ככה שהשריונרים יהיו בנות עם פרופיל 64, שיושבות בקריה. הטכנולוגיה מאפשרת את זה. לא ניסינו להכניס את זה לתודעה הצבאית, כי יש פרדוקס. אי אפשר לבנות טנק מרכבה סימן ארבע, שעולה כל כך הרבה כסף בגלל המיגון לצוות, ואז לשים רובוט קל ולא ממוגן. לקח כל כך הרבה זמן עד שהצטיידנו בכל המרכבות, עכשיו נזרוק אותן לפח?
"בסוף, כדי לבנות את הכוח הראשון הבלתי מאויש שיוכל להחליף את הכוח המאויש, נצטרך המון כסף. קשה לי לראות איך בתוך 25-20 שנה נגיע אפילו לרבע מסדר הכוחות שיהיו בלתי מאוישים, אבל זה רק עניין של תקציב. ייקח לנו 30 שנה להגיע לשם. אז, אני מעריך, המגע הראשון עם האויב יהיה רובוטי. אם כי עדיין נצטרך את אותה רגל אדם שתגיע ותתקע את הדגל בראש ההר".
למה?
"כי בני אנוש לעולם לא ייתנו לרובוט לשים קץ לקרב. זה עניין מנטלי".
אתה תוכל?
"אני כן. אני משוחד".
חשבנו על זה לפניכם
המסע אל שדה הקרב העתידי הוא מסע מסתורי, אניגמטי. אמצעים שנמצאים היום בפיתוח צה"ל בשיתוף גורמים אזרחיים, שעשויים להשפיע, אולי, על המלחמות שיהיו בעשור הקרוב – מוגדרים כמעט כולם כמסווגים. אלמלא הסיווג, הבטיחו לנו השבוע, אפשר היה לסקור כאן הרבה מאוד טכנולוגיות ויכולות של העתיד הקרוב, בטווח של חמש עד עשר שנים, או של העתיד הרחוק – בטווח של עוד 20 שנה ויותר.
אנשי החטיבה הטכנולוגית של צה"ל, חיל התקשוב, חיל האוויר, המודיעין וחילות אחרים, אמונים על אפיון, פיתוח, ניסוי ובחינה של מערכות חדשות, לרוב תוך שיתוף פעולה עם התעשייה הביטחונית האזרחית והמנהל למחקר ולפיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית של משרד הביטחון (מפא"ת).
כל פיתוח אורך זמן ממושך. לפעמים מדובר ברעיון שלא יבשיל לעולם. "אתה יכול להיות יצירתי בתור תסריטאי בהוליווד ובתור מפתח נשק", צוחק סגן-אלוף ציון לוי, ראש מדור הנדסת מערכות נשק ומשגרים בחט"ל (החטיבה הטכנולוגית לזרוע היבשה בצה"ל). "אני לפעמים רואה סרט שעשו בהוליווד ואומר: "אולי באמת אפשר ליישם דבר כזה'", הוא מודה. "מצד שני, קורה הרבה שאני אומר הפוך: 'הם חושבים שזאת פנטזיה. הם לא יודעים שאנחנו חשבנו על זה לפניהם. אנחנו כבר עובדים על פיתוח כזה'".
ההתפתחות הטכנולוגית בשני העשורים האחרונים הביאה למהפכה בשגרת החיים של צה"ל. "שינויים טכנולוגיים שרואים ב-25 השנה האחרונות בכל תחומי החיים חדרו גם לצבא", מסביר לוי. "אין ספק שהיכולות שקיימות היום בטכנולוגיות האזרחיות ימשיכו להיכנס חזק מאד לצבא. שדה הקרב של שנת 2020, 2025, כבר יהיה עוצמתי יותר, מדויק יותר, קטלני יותר והרבה יותר טכנולוגי, עם שרידות גדולה יותר ללוחם".
במחלקה של לוי 26 מהנדסים והנדסאים, והיא אמונה על פיתוח ואחזקה של כל מערכות הנשק בצה"ל: נשק קל, נשק כבד ומשגרים. "מדובר בבית מערכות הנשק של מדינת ישראל", אומר לוי. הוא עצמו עוסק בנושא כבר 25 שנה, מאז גיוסו. תחום הנשק הקל נחשב מאז מלחמת העולם השנייה לשמרני יחסית. "היום אנחנו נמצאים בתהליך של בחינה: איך ייראה עולם הנשק הקל בעתיד", מספר לוי. "הכוונה היא להבין איך ייראה חיל החי"ר העתידי. אנחנו הולכים לנצל את הקדמה שיש היום בעולם הטכנולוגי, ולפרוט אותה למערכת נשק שתהיה מערכת העתיד מבחינת שרידות ויכולת קטל".
מה זה אומר, מבחינת החייל הרובאי?
"אנחנו רוצים להקנות לחייל רגיל את מה שהיה לפני חמש עד עשר שנים לצלף. המטרה היא לשים את כל האמצעים החדישים על הנשק – לייזר, תצפית – בתוך קופסונת קטנה. אין טעם בטכנולוגיה אם בסוף נקבל נשק שהלוחם לא יכול להרים אותו".
פיתוח נוסף הוא זה של המערכות הנשלטות, שגרסאות שלהן קיימות כבר היום במידה כזו או אחרת. התקווה היא שכבר במהלך שנת 2014 יהיה מעבר ממערכת "קטלנית", שנמצאת היום בשימוש מועט בצה"ל, למערכת "דרקונית" – הטובה והזולה ממנה – בתפוצה הרבה יותר רחבה בכל חילות השדה.
"מדובר בעולם שצה"ל נכנס אליו חזק מאוד", מפרט לוי. "לוחם בתוך כלי רכב משוריין לא יצטרך להוציא את הראש כדי לירות על המטרה. הוא ישתמש בג'ויסטיק ובמצלמה כדי לירות ולפגוע. התפעול של המערכת יהיה כמו שמתפעלים פלייסטיישן בבית".
כבר שלוש שנים לוי מתעסק בפיתוח של תותח חדש בצה"ל. מדובר ב"פרויקט קרדום". כרגע, לפי לוי, הפרויקט נמצא בשלבים של אפיון סופי. "הכוונה היא להחליף את מערך התותחים הישן של צה"ל במערך תותחים חדש, שייתן לנו יתר עוצמה, ויהיו בו ניצול של הטכנולוגיה לאוטומציה מלאה, שתאפשר לרדת במספר המתפעלים ולקבל יכולת אש הרבה יותר גבוהה. אם היום יורים בממוצע למרחק של 20 קילומטר וקצת יותר, בעתיד נוכל להגיע ל-30 קילומטר ומעלה".
"מעבר לזה", לוי ממשיך, "בעשור הקרוב צה"ל יצטייד במערכות רקטות חדשות. אלו רקטות מדויקות יותר, שיאפשרו פגיעות במטרות בעומק האויב בדיוק גבוה. זה המענה שלנו לכל גזרות הלחימה".
עד כמה הפיתוחים מחוברים לשטח?
"אנחנו לומדים את הצרכים המבצעיים. לדוגמה, כשמפתחים תותח חדש, אני הולך לראות מה קורה ללוחמים היום. אני רואה שיש הרבה עבודה פיזית שהאוטומציה יכולה להחליף בקלות. לוחם מרים פגז ששוקל 40 קילו. זה משהו שאני פותר עם רובוטריק קטן".
מעבדת לייזר בתל השומר צילום: אלי דסה
טאבלט על הזרוע
בחדר אפור ומשמים במרכז הארץ, הממוקם בבסיס תל השומר, בוחנים מהנדסי ענף "אל-אופ" של החטיבה הטכנולוגית הצבאית את האפקטיביות והבטיחות של כל מערכת לייזר חדשה שמיועדת לחילות השדה. הלייזר נחשב היום לשיטה היעילה ביותר להעברת אנרגיה למרחקים ארוכים. המטרה, אומר רב-סרן אבי אוחיון, ראש מדור אופטרוניקה, היא להכניס את הלייזר רב העוצמה לתחומים שונים בצבא, כדי להקים מערכות שלמות שיהיו בנויות על לייזרים.
"זה מעבר לכל דמיון", אומר אוחיון, "המציאות טובה יותר מהסרטים". "ממש כמו במלחמת הכוכבים", מבטיח ראש מדור לייזרים, רב סרן עמנואל גדג'. "אמצעי הפריצה העתידני של חיל ההנדסה יהיה חרב לייזר. היום אמצעי הפריצה הקיימים הם כלים פנאומטיים, שיוצרים לחץ גדול על המבנה, וככה פורצים דלתות וגדרות. חרב הלייזר תחליף את הכלים האלה".
זה משמעותי בלוחמה בשטח בנוי.
"הלייזר דורש תחזוקה נמוכה יותר מהתחמושת הקיימת, ומאפשר כמה פעולות במכשיר אחד: פריצה, שרפה והגנה. הוא שורף את המכשול ומחליף את רעש הפיצוץ. אין ספק שזה ישפיע גם על יכולת ההסוואה של הלוחמים, ויאפשר כניסה בטוחה יותר למבנים".
לפי התוכניות בצה"ל, בטווח של עשר שנים מהיום יענדו הלוחמים טאבלט קטן על הזרוע, בדיוק כמו שעון, שדרכו יוכלו לראות את נתוני כלי הטייס הלא מאויש (כטב"ם) שמרחף בשמים. השאיפה היא שלכל חייל בשטח יהיה טאבלט כזה, שבאמצעותו יוכל ללמוד את הנתונים שהכטב"מ מעביר, ולהיות מעודכן בזמן אמת במצב בשטח. רובוטים-סבלים יפתרו את בעיית המשקל הכבד, ובנוסף יהיו כרב"מים, כלי רכב הבלתי מאוישים, משולבים עם כלי נשק, ומחוברים לכלי טיס בלתי מאוישים שינועו באוויר. הכרב"מים יקבלו את הנתונים מהכטב"מים, ולפיהם יסגרו "מעגל אש".
"בתוך 20 שנה כל לוחם יחבוש קסדה שתאפשר לו ראיית תלת-ממד של השטח", מבטיח סא"ל יניב אביטן, ראש ענף תצפיות. "הלוחם יקבל את כל המידע הרלוונטי לו באמצעות המשקפת, והוא יוכל לשלוט בה באמצעות מצמוץ, תנודות האישון ותנודות הראש. המשקפת תאפשר העצמה של הלוחם. מידע שעד היום הוא היה יכול לקבל רק ממחלקת התצפית של הגדוד או ממזל"טים, הוא יקבל ישר מתוך הקסדה. זה יכפיל את הכוח והעוצמה של הלוחם הבודד".
בטווח הקצר יותר עובדים היום בענף תצפיות על פיתוח משקפי תלת-ממד דקיקות, ממש כמו אלה שמחלקים בבתי הקולנוע. המשקפיים האלה, מסביר אביטן, יתחברו לקסדה של הלוחם. מדובר בשימוש בננו-טכנולוגיה, שמשלבת גם יכולות תלת-ממד. "באמצעות המשקפיים יוכל הלוחם לתצפת בשטח מורכב, אורבני, מבוצר וסבוך", מסביר אביטן, "ולהביא לדיוק וליעילות בקרב, תוך יכולת ניתוח של פעולות האויב".
"מלחמת הכוכבים", טאבלט צילום ארכיון
פייסבוק לכל מפקד
אחת לשנה מקיים קצין הטכנולוגיה הראשי (CTO) בחיל התקשוב הערכת מצב טכנולוגית, יחד עם נציגים מעולם התעשייה ואנשי צבא מכל זרועות צה"ל, במטרה לבחון את טכנולוגיית העתיד. הערכות אלו מסייעות לצה"ל לייצר תכניות עבודה למחקר ופיתוח, לשם הטמעת הטכנולוגיות החדשות בצה"ל.
"אנחנו בוחנים כל הזמן את הטכנולוגיה באזרחות, ומנסים להבין מה מתאים לנו", מסביר סא"ל אריק ביטון מחיל התקשור. "הרעיון הוא להתכונן לעתיד הקרוב, שלוש עד חמש שנים קדימה, וגם לעתיד הרחוק יותר, של עשור קדימה. אנחנו מנסים לראות את המחר, להבין את העתיד ולשמר יתרון איכותי".
מה למשל?
"יש לא מעט דוגמאות של דברים שנמצאים בפיתוח או כבר בהטמעה בצה"ל. שולחן החול, למשל, היה במשך עשרות שנים חלק בלתי נפרד מחדר המלחמה הצבאי. היום השולחן פינה את מקומו לטובת המחשב ומערכות השו"ב (שליטה ובקרה). אנחנו בעיצומו של פיתוח מסך מגע בגודל 60-50 אינץ', שיהיה כלי למפקד בניהול המערכה בחדר המלחמה העתידי.
"המטרה שלנו היא לנסות להכניס כמה שיותר טכנולוגיה ועזרי שליטה. דרג הפיקוד הבכיר, מרמת מפקד אוגדה ומעלה, יוכל לראות את כל הנתונים – כוח אדם, פרישת כוחות – על מסך מגע, ולהזיז את שכבות המידע מהמסך בדיוק כמו שעושים היום בכל טאבלט או מסך מגע אחר".
ומה עם רשתות חברתיות?
"ייתכן שסביבה חברתית ממוחשבת כמו פייסבוק תיכנס לצבא בעשור הקרוב. זה פרויקט שכבר נמצא בפיילוט וחברים בו לא מעט אנשים. התוכנה נמצאת ברשת הצבאית המסווגת, ואנשי צבא יכולים לדבר בה זה עם זה על פרויקטים שונים, כל אחד בהתאם לסיווג שלו. יש טאבלט מוצפן שנמצא כבר בניסוי מבצעי, והמטרה שלו לעזור למפקד לקבל מידע מוצפן ונתונים מבצעיים בזמן אמת וברשת מאובטחת, בכל מקום שהוא נמצא בו.
"שילוב המערכות של הצבא הוא הפיתוח המרכזי שיתבצע בעתיד הלא רחוק. המערכת הזאת תוביל את צה"ל להיות בין הצבאות היחידים שיש להם מערכת אחת שמחברת את הרמה האסטרטגית עם הרמה הטקטית. זה חלק מיישום לקח מרכזי ממלחמת לבנון השנייה. במלחמה הבאה המח"ט כבר לא יצטרך לשבת עם הפלזמה מאחור. הדיון על הפלזמה כבר לא רלוונטי. בזכות פיתוח יכולות הצפנה והעברת מידע מסווג ברשת אלחוטית, המפקד יכול היום לקבל מידע ישירות, לא משנה איפה הוא. הכול עובר ברשת אלחוטית מאובטחת, והמרחב והמרחק הם כבר לא גורמים מעכבים".
אבל הטכנולוגיה, לצד הפיתוחים החיוביים, יוצרת מן הסתם גם בעיות חדשות.
"בסוף, בהסתכלות לעתיד הרחוק, האתגר האמיתי הוא אבטחת מידע. היתוך המידע והרצון לקבל מידע ברשת אלחוטית בזמן אמת מחייבים את הצבא להתמודד מול איומי הסייבר. במקביל קיים צורך לייצר מעטפת אבטחת מידע של חומות הגנה וירטואליות. הצבא עובד כבר כמה שנים על חומת הגנה שמעדכנת את עצמה באופן שוטף כדי שתוכל בזמן אמת לבלום ולחסום כל תקיפה, איום או ניסיון חדירה בזירה הקיברנטית. בין השאר אנחנו מפתחים כרטיס חוגר עם שבב, שבלעדיו לא יוכל חייל בשירות סדיר או במילואים להיכנס למערכת המחשב הצה"לית. הכרטיס גם יקבע את רמת המידע שהחייל ייחשף לו".
ועדיין , מדגיש ביטון, למרות כל הטכנולוגיה, בצה"ל לא שוכחים את יסודות המלחמה הבסיסיים. "עדיין לומדים אצלנו לנווט בלי ג'י-פי-אס", הוא אומר. "משתמשים במפות, ולא שוכחים לצעוד ליעד. המלחמה, כמו שאומרים, היא ממלכת אי הוודאות. אנחנו נערכים לכל אתגר".
חוגר עם שבב צילום ארכיון: ראובן קסטרו
רב"ט רובוט
במלחמת העולם השנייה, גם הגרמנים וגם הרוסים הפעילו רובוטים. אחר כך, עד תחילת שנות ה-90, נעלמה הרובוטיקה מהזירה הצבאית. במסגרת פרויקט האפ-סי-אס (FCS), מערכת הקרב העתידית של צבא ארצות הברית, דובר על כך ששליש מהכוחות בשדה הקרב העתידי יהיו בלתי מאוישים.
אלא שאובמה עצר את הפרויקט לפני שנתיים, ואיתו השתנו קצת התחזיות. "היום אנחנו מבינים שהרכב הבלתי מאויש הוא לא הכיוון", מעדכן אלטרץ. "צריך ללכת לכיוון של רובוט דמוי אדם. זאת גם התוכנית של האמריקנים. התקדמנו גם בנושא הבינה המלאכותית. רובוט כזה יוכל לנסוע, לעלות שלוש קומות, להגיע בדיוק למקום שבו צריך לסגור ברז, ולסגור את הברז הזה".
מה לגבי הפיקוד?
"זאת הבעיה. מה קורה בסוף, כשרובוט הורג חף מפשע. מי לוקח אחריות? מי שתכנן אותו? מי שתכנת אותו? מי שנתן לו את המשימה? זה יהיה המחסום הבא שלנו, אחרי התקציב".
לצד ההטמעה של כלי טיס בלתי מאוישים בחיל האוויר הישראלי בשנים האחרונות, אלטרץ מדבר על קושי שהוא נתקל בו דווקא בחילות השדה. בעקבות מלחמת לבנון השנייה הוכנסו לחלק מחטיבות החי"ר רובוטים קטנים, שיודעים לבצע סריקה של השטח גם בשמורות טבע. השאיפה היא שתפוצת הרובוטים הקטנים תלך ותגדל.
לטענת אלטרץ, לעתים קרובות החי"רניקים מעדיפים קודם להסתער, ורק אחר כך לשלוח את הרובוט. "חיילים אומרים לי: אנחנו רוצים להסתכל לאויב בלבן של העיניים", מצטט אלטרץ, "להרגיש את האויב. אני מנסה להחדיר רובוט ליחידה, המג"ד אומר לי, עזוב אותך, אני אשקיע את הכסף הזה באימון החיילים שלי, שיהיו הראשונים שלוחצים על ההדק, ובזה הרווחתי את שלי. דווקא ביחידות שיש בהן יותר לוחמים בקבע הרובוטיקה נקלטת מהר יותר – אולי כי הם מבינים יותר את ערך החיים. יש להם משפחה בבית".
"יכול להיות", ממשיך אלטרץ, "שאם לא נתקדם במהירות מספיקה בתחום הרובוטיקה, החיילים שלנו יפגשו בהומנואידים, רובוטים אנושיים, בצד השני, אצל האויב שלנו. זה המצב כרגע. בתחום של כרב"מים וכטב"מים אנחנו מובילים. בשאר התחומים – פחות".
פעם, כשאישה בארץ הייתה יולדת בן, היו אומרים לה: "עד שהוא יתגייס לצה"ל כבר לא יהיו מלחמות".
מילא שלום, אבל מה עם הרובוטים?
"בעוד 18 שנה, בהחלט כן", אלטרץ מבטיח. "שדה הקרב יהיה מסוכן פחות. הרובוטים ישולבו. אמנם לא יהיה צבא שמורכב רק מרובוטים, אבל אני מקווה שבקו הראשון, מול האויב, רוב הלוחמים יהיו אכן רובוטים".
רובוטים משוריינים? צילום: אלי דסה
