מאת סא"ל (מיל') דני קריאף
ביום שני 9 באוקטובר 2017, התקיים בפארק העוצבות בלטרון ,טקס ההנצחה השנתית ל-119 חללי חטיבת המילואים 600 שנהרגו במלחמת יום הכיפורים במהלך לחימתם בחטיבות השריון 600 ו-14.
לפני שהתחיל הטקס ,ניגש אלי דב [ ברודצקי] ברוש אשר היה מט"ק בפלוגה ג' 407/600 שעליה פיקדתי ,שהתברר שהוא עבר להתגורר בארה"ב לפני 32 שנים ומסר לי את המכתב המופיע בהמשך, אותו הוא שלח אליי בדואר האלקטרוני.
המכתב הינו עדות מצמררת מאין כמוה ורישומו של לוחם שכתב מזווית הראייה שלו ,כמו רוב הלוחמים מדרגת מ"פ ומטה שלא היה לו מושג מי נגד מי ? מי מלפנים מי מאחור מי מימין ומי משמאל …
התיאורים במכתב ,נותנים ביטוי חסר תקדים, שלי לא חידש דבר , להתרשמות של חפ"ש [ תותחן טנק] על מה שקרה בצומת המוות " טרטור לכסיקון כולל תיאורים רבים נוספים של לוחמים שהיו בטוחים שהטנק שלהם או של אחרים נפגעו מטילי סאגר. כול בר דעת יודע שלא ניתן להפעיל טילי סאגר בלילה, (מה עוד שהם ננעלים רק לאחר 350 מטר),ולכן נפגעו הטנקים ממטולי RPG הנשק הקטלני שגרם לרוב הפגיעות בליל ובבוקר הבלהות של 15 ו-16 באוקטובר 1973. לראייה ,ברוב התמונות שצולמו לאחר אותו לילה איום ונורא , טנקים שנמצאים במרחק אפסי אחד מהשני , חלקם עם התותחים שמופנים לצפון , למזרח , למערב ולדרום …
גם הסברה של דובי, שיקי לוי מ"פ בצנחנים שלמד אתו במקווה ישראל היה אחד מהרוגים מעידים על מה שהיה שם .
יקי לוי נהרג ב-17.10. בעת שפיקד על פלוגה מגדוד 890 בקרב האומלל במתג טירטור 43 ..
סיכומו של דבר .
במלחמה כל כך נוראית ,מה עוד שהיא מתנהלת בליל צלמוות ללא אמצעי ראיית , שטבלת "כוחות ומשימות " הכוללת ידועה רק למתי מעט, ניתן היה להפיק למרות שברור שזה לא אפשרי ,אלפי עדויות של לוחמים שלחמו באותו צומת ארור, שאף אחד לא דומה למה שראה או חווה אלמוני לעומת מה שראה פלוני ..
דני קריאף .
טנקים שנמצאים במרחק אפסי אחד מהשני , חלקם עם התותחים שמופנים לצפון , למזרח , למערב ולדרום …
מכתבו של דובי
דני שלום, לא בטוח אם תזכור אותי. אני דב בורודצקי )היום דובי ברוש( בליל אוקטובר 16 הייתי משובץ בפלוגה
ב' תותחן בצוות 2א יחד עם יגאל גרינברגר – טען, דוד שנהב – מט"ק ושוקי קימחי – נהג. הגענו עד לצמת לכסיקון
טירטור ולפתע משהו פגע בנו מאחור. מאז הלילה הנורא ההוא ועד לפני כשנה הייתי משוכנע שהטנק שלנו
הושבת מפגיעת טיל במנוע מאחור. לפני שנה במאמץ אדיר )סיפור ליום אחר( הצלחתי לאתר את יגאל חברי היקר
עוד מימי השרות הסדיר, שמתגורר כיום באוסטרליה והוא העמיד אותי על טעותי , שבעצם הטנק שמאחורינו
(כנראה 2ב) התנגש בנו והשבית את המנוע. מרגע זה ואילך הכל חולף במוחי כאילו בסרט שבו אני רק צופה ולא
משתתף.
הצוות שלי קפץ ונטש את הטנק ולאור הטנקים שכבר בערו בצומת ניסינו לאתר אנשים מכוחותינו. זיהינו את הטנק
של דוד זינגר (אני חושב 3 א). נצנצנו ודוד חזר לצומת ואסף אותנו. היה צפוף עם שבעה אנשים בצריח אז בקשנו
מדוד להוריד אותנו. ירדנו והצוות שלי התפזר לכל כיוון ולבד מיגאל שנשאר איתי בקשר עד להגירתי לארה"ב, לא
פגשתי או שמעתי מדוד שנהב או משוקי קמחי )אם למשהו יש מידע עליהם אנא העבירו אותו אלי(.
אני הצטרפתי לזחל"ם של צנחנים. בתוך הזחל"ם שכב צנחן פצוע ראש. חבריו ניסו להחזיק אותו בהכרה כי הם
חששו שאם יאבד את הכרתו לא יצליחו להחיותו. לא יכולתי לשאת את מראה הדם והגסיסה של הצנחן אז ירדתי
מהזחל"ם. לימים נודע לי שחברי מביה"ס מקוה ישראל, יעקב לוי, מ"פ צנחנים, נהרג בחוה הסינית לא הרחק
מהצומת.
הלכתי לכוון הצומת בתקווה לזהות מישהו מכוחותינו. לפתע אני שומע את שמי נקרא "בורודצקי בורודצקי" אני
מפנה את מבטי לכוון הקריאה ואני מזהה את גדעון גלעדי מצריח הטנק קורא לי ופוקד עלי להחליף את הנהג שלו,
עד עצם היום אינני יודע את הסיבה לכך. נכנסתי לתא הנהג, סגרתי את המדף, התחברתי לקשר ובתוך הרעש
והמהומה של רשתות הקשר הפלוגתית הגדודית והחטיבתית (בשלב זה גדעון תיפקד כמ"מ מג ”ד), שמעתי את
גדעון צורח "נהג התקדם". התחלתי לנוע לכיוון הצומת אבל דרך הפריסקופ ראיתי אנשים מנפנפים ידיים כאילו
לסמן לנו לא להתקדם, עצרתי וצרחתי בקשר לגדעון את מה שאני רואה אבל הוא היה עסוק ברשת החטיבתית
עם המח"ט. לא בטוח אם הוא שמע אותי אבל הוא צרח שנית "נהג התקדם" אז לחצתי את הדוושה ועלינו על
מוקש נ"ט. הטנק פרס זחל אבל הצוות לא נפגע. גדעון ושלמה רוגוז'ינסקי הסמ"פ קפצו מהטנק ועלו על טנק אחר.
חילצתי את עצמי מתא הנהג ועוד הספקתי לראות את גדעון עובר את הצמת חוטף טיל ומתפוצץ.
נהייתה הפוגה זמנית בירי והשתררה מין דממה שלפני הסערה. לפתע פגז בודד של מרגמה נפל לא רחוק מאיתנו
ואחד הצנחנים קרס עם רגל קטועה, הצנחן היה ממוצא תימני עם עור שחום שהלבין באותו הרגע כצבע הסיד. זה
היה מראה זוועתי, הצנחן מתפלש בעפר בהלם מוחלט עם כף רגל תלויה על פסת עור אדומה של נעל צנחנים.
הלאה: אני רואה טנק דוהר ברוורס ונכנס בעמוד חשמל שקורס וכמעט פוגע במט"ק שזיהיתי אותו כאותך דני.
לעולם לא אשכח את השלווה שבה תפקדת. אני חושב שהחלפנו כמה משפטים לא זוכר על מה – אולי אתה זוכר
יותר ממני.
לפתע הדממה נשברה והחלה הפגזה כבדה על הצומת, עד היום אינני בטוח לפי קולות היציאות אם זו הייתה אש
מכוחותינו. טיפסתי חזרה אל תוך הטנק המושבת, סגרתי את המדפים והתקרבלתי מתחת לתותח. ההפגזה
הייתה כבדה ויכולתי לשמוע את הריקושטים מגרדים את הצריח. הרגשתי חסר שליטה על גורלי אז הדבר היחידי
שיכולתי לעשות כדי להיחלץ מן התופת היה להירדם. לא יודע כמה זמן ישנתי, אולי 20 דקות אבל כשהתעוררתי
הכל היה שקט.
יצאתי מן הטנק וראיתי אנשים אחרים יוצאים מטנקים אחרים. השחר החל לעלות ובתוך הערפל המהול בפיח
טנקים שרופים התחלתי לצעוד לכוון התאג"ד. בתאג"ד שוב מראות זועה – שורות של פצועים, רובם טנקיסטים
שרופים, רבים סדירים עם פני ילדים. הליקופטר עם ציוד רפואי ניסה לנחות אך נורה והתרסק. כמה מיגים ניסו
לתקוף את האיזור המיועד להקמת הגשר אבל פגשו כמה פנתומים. התפתח קרב אויר. אחד הפנתומים שחרר
את הבידון שלו לפני שניכנס לעימות, שנפל מספר מטרים ממני. אחד אחרי השני המיגים נפגעו והתרסקו.
נראה היה שאנחנו לכודים בתוך בועה. לפתע ארבע זלדות יורדות מכוון טסה. כשהזלדות הגיעו לתאג"ד זיהיתי
את אריק שרון בזלדה המובילה, אחריו שלמה להט ואחריו עוד שני אלופים שאינני יכול לזכור מי הם. אריק אסף
את הקצין הבכיר בתאג"ד ועידכן אותו על המפה איך לעלות לטסה בבטחה יחסית. העמסנו על אחד הטנקים
הפגועים בצריח אבל שיכל לנוע כ- 30 אנשים ועלינו לטסה.
מכאן והלאה השתלשלו הדברים כמעט כקומדיה טרגית. הסיעו את שרידי גדוד 407 ויחידות אחרות לביר גפגפה
שם הועלנו על הרקולס לתל נוף משם באוטובוס לג'וליס לקלוט טנקים שזה עתה הגיעו מגרמניה, אלא שהסתבר
שהטנקים כבר בביר גפגפה. אז הטיסו אותנו חזרה רק כדי לגלות שהטנקים הם לא בביר גפגפה. בסופו של דבר
גדוד 407 התחיל להתארגן מחדש ולא זוכר בדיוק איך אבל צורפתי לפלוגה ג' כמט"ק אצל גבי ורדי ונשארתי
בפלוגה עד שעברתי להתגורר בארה"ב ב- 1985 .
והיתר זה היסטוריה.
בתוך הסיפור שלי יש קטעים ומרווחים אפלים ואשמח מאוד אם מישהו יוכל לשפוך אור, להשלים או לתקן, אחרי
הכל עברו 44 שנים.
ברכות.
