נכתב ע"י רס"ן אולג אנטיס
כאשר מראים לילד בן 14 קלטת וידיאו של נוף הטיילת של תל אביב, בחורות משתזפות בביקיני, מכוניות שאינן מתוצרת ברית המועצות, זה ניראה מאוד מפתה. ואני מודה, לא עמדתי בפיתוי. גם אני רצתי לעשות מבחני קבלה לתוכנית נעל"ה (נוער עולה לפני הורים). לגמרי בהבנה שלומדים שלוש שנים וחוזרים לאוקראינה. שאלתי את עצמי למה לא? בגרות "בין-לאומית" עם ים, נוף ועוד.
לא אשכח לעולם את התדריך הראשון של המחנך בקיבוץ. שנים אחר כך הבנתי שזה היה ממש קפ"ק (קבוצת פקודות) 1 לחיים… שלוש שנים מדהימות בפנימייה של קיבוץ יד מרדכי, התקופה המעצבת והיפה בחיי. אולי בגלל הילדות הוורודה או בגלל סיטואציה מוזרה שאתה עוד ילד, אבל כבר לא. אתה הראשון במשפחה שעלה לארץ, אתה הופך לעוגן, וגם סוג של קצין מודיעין עבור המשפחה.
שלוש שנים עברו כיום אחד. אנחנו עדיין קבוצה של ילדים מתבגרים, והשאלה לאן מתגייסים עולה על הפרק. אף אחד לא שאל האם להתגייס. בערכים ובחינוך שקיבלנו בנעל"ה ובקיבוץ, זו ממש לא הייתה שאלה. אבל עדיין, מה רוצה ילד? להיות אסטרונאוט? טייס? קברניט? במילה אחת – גיבור. אבל יש הורים וסיפורים מהצבא ה"אדום" – שחילות טכנולוגיים הם טובים יותר. ההורים רוצים לראות אותך איש חימוש של מטוסים, בטח לא טנקים… זה מסוכן.
אז מה רציתי? להיות גיבור – כן. לרכוש חברים – כן. להציל את העולם – כן. שכול הבנות יהיו בהלם – כן. לרוץ הרבה – לא ממש.
הבנתי שטנקיסט זה מציאותי. אח של סבא שלי נכנס עם טנק לברלין במלחמת העולם השנייה. שני דודים היו טנקיסטים בצבא אדום לאחר מלחמה. אלה הסיפורים שעליהם גדלתי. אז גיבור בטנק ממש תפס אותי. צוות – נכון זו עבודה צמודה ואינטימית עם חברים קרובים, ולא עם עדר אנשים שעד סוף השירות אתה לא זוכר איך קוראים להם.
גם הטכנולוגיה תפסה אותי. כמות הדברים שיש במרכבה, האמת לא פחות ממסוק קרב מתוחכם. וגם הבנתי שבשריון אתה יכול להגיע לתפקיד פיקוד ממש מהר, וזה היה חשוב לי. כמו שעגבנייה נהית אדומה כבר בחנות, כך הבנתי שעשיתי בחירה נכונה.
עברו כמה שנים, ההורים כבר בארץ, כול החברים בצבא, ואני כבר מפקד מחלקה צעיר, עולה לעמדת מערב במוצב דוגית, סביב עזה. שאלתי את עצמי למה? למה פלוגת חי"ר לא יכולה להסתדר בלי טנקים. שם הכול התבהר. המג"ד בעצמו היה מגיע כול שבוע לביקור, מהקצה השני של הארץ, היינו מדברים כמה חשוב להיות פה ולעשות מה שאנחנו עושים, שאין תחליף לטנק, ושבעצם הטנק הוא הראשון. כאן, בטווח 5,450 מטרים אל המגדל שליד הפאב בקיבוץ יד מרדכי, הבנתי שאני מגן אל הבית.
כן, ממש ככה אני תופס את עצמי ומבין שאני מגן על החברים והמשפחה. ואולי בעצם הבית שלי הוא פה, בטנק, בטווח 5,450 מטרים, טווח מדויק – לא מדוד ולא אמוד. אני והצוות המדהים שלי, המחלקה, פוגעים במחבלים, מונעים חדירות, נותנים ביטחון.
בסוף השבוע אני מגיע לקיבוץ, יושב עם חברים, ומבין שלמרות שרובם משרתים גם ביחידות קרביות – הם מקנאים בי. אז אני שריונר, לא פחות ולא יותר. אולי אני לא אובייקטיבי אבל היום אני מבין שבעצם כשהייתי בטנק הייתי בבית.
