מאת אל"ם (במיל') ארז לב רן , לשעבר מח"ט 8 ומג"ד 82
אות המערכה ללחימה ברצועת הביטחון בלבנון.
"לבנון איתי כל הזמן, האות הוא רק תזכורת…".
כך אמרתי בסיום אחד משני הסרטונים הקצרים שהוקרנו השבוע בטקס החשיפה של אות המערכה ברצועת הביטחון, בראשות הרמטכ"ל ושר הביטחון. הסרטון מצורף.
לבנון צרובה בי כלוחם ומפקד וכאדם. עליתי לרצועת הביטחון שש פעמים. שישה קווים. כמט"ק ברכס רמים, כמ"מ בטייבה, שהייתה באותה תקופה מוצב של צד"ל, כקמב"ץ גדודי בעגל חש"ן וקצין אג"ם בחורשת טל, כמ"פ פיקדתי על מוצב הבופור וכסמג"ד שאחראי על השיירות לרכס עלי־טַהֶר ולכאוכבא.
לבנון היא זו שהשפיע עליי יותר מכל כלוחם, כטנקיסט וכמפקד. היא עיצבה אותי. שם נצרב בי המטען המקצועי והפיקודי שלי. לבנון פיתחה בי את האיתנות, הנחישות והמסוגלות. ובעיקר הידיעה כי עמדתי במבחן הכי חשוב ללוחם – היכולת לתפקד תחת אש. יש הבדל בין לדבר או לקרוא על כך, לבין ההכרה שאתה מסוגל לקבל החלטות, להגיב וּלְפַקֵּד באירוע מורכב עם הרוגים ונפגעים.
לבנון חישלה אותי. אותנו. עצם ההתמודדות עם אויב לומד ומשתכלל, להיות תחת אש ולפעול בתנאי סביבה קשים, בעיקר בחורף הלבנוני. חישול למול קושי פיזי ומנטלי מאתגר הכולל ערבוביה של עייפות, בוץ (לך תסביר עכשיו לטנקיסטים על סימן 4 מה זה לרדת מהטנק ולהצפין את הקנה), קור מקפיא ושל גשם בלתי פוסק (לצאת לילה לילה למארבים ולעמוד בכיפת המפקד בחורף 91 שהיה הגשום ביותר מאז החלו המדידות בארץ ב-1870, במהלכו הרגשתי שהכל הגשם שזורם למלא את הכנרת עובר דרך החלפ"ס שלי). שלא לדבר על החוויה החד־פעמית של שלג שנערם לגובה מטורף של שישה עד שבעה מטר, והמלחמה הבלתי פוסקת שהטנק לא יקבר תחתיו.
על זה יש להוסיף את כובד האחריות, הדריכות, המתח והתמודדות עם פחד והתגברות עליו.
לבנון גרמה לי להבין עד כמה 'פיקוד – משימה' זו הדרך היחידה לפקד ולנצח. עד כמה הַעֲצָמַת המפקדים שתחתיי תאפשר להם את העצמאות לקבל החלטות, ליזום ולפעול כך שהם אלו שיקבעו את תוצאת המפגש עם האויב.
עד כמה ׳לדאוג לחיילים׳ זה קודם לאמן אותם ולהכין אותם להיתקלות עם האויב. לתרחש להם את מה שעשוי לקרות וכיצד לפעול. לדרוש מהם ולא לוותר להם ולעצמך. לא דבר שעושה אותך הכי פופולארי בקרב החיילים. עד האירוע. עד מבחן האש.
קשה להסביר היום חוויה של מ"פ שעולה לפקד על מוצב הבופור לארבעה חודשים מנותק מהעולם, ללא טלפונים ניידים ובכלל. ובשתי הפעמיים שהייתי אמור לצאת הביתה באותם ארבעה חודשים, הנקודה הכי דרומית אליה הגעתי זה גשר החרדל'ה, וממנו עליתי בשיירה לבקר את המחלקות שלי בעיישיה ובריחן.
לבנון ליוותה אותנו גם כשירדנו ממנה.
קודם כל כי הטעמנו באימונים את הדרישות הגבוהות והסטנדרים המקצועיים שרכשנו בה, והתאמנו לקראתה, להכין את עצמנו לקו הבא.
כך גם בביקורי פצועים ומשפחות שכולות. עד היום.
יחד עם נדב המ"מ שלי ליווינו בשוק הכרמל את אורנה שמעוני, אמא של אייל ז"ל. הגם שלא הסכמנו אז עם הדברים שטענה מי שהייתה ממקימות תנועת "ארבע אימהות", חשנו את החובה לאם השכולה באבטחה שלא יאונה לה כל רע בין הבסטות הצפופות.
יו"ר ועדת האות שאול מופז (במרכז) ושר הביטחון בני גנץ (משמאל) מעניקים את האות לרמטכ"ל אביב כוכבי (מימין), בכיר המעוטרים בשירות פעיל, בטקס הענקת האות ביוני 2021
והאות הוא באמת רק תזכורת לכך שלבנון הייתה הדבר הכי משמעותי בחיים שלנו כלוחמים. החוויה הקרבית של הדור שלנו.
“לִזְכֹּר, לֹא רַק לְרֵעַ, יְמֵי רָעָה”
ועברו 20 שנה. לא להאמין.
והשמות עדיין נותרו בחוויה ובזיכרון.
חלק מעולם שנותר מאחור, כמו מבני הפריקסט הנטושים והמתפרקים במחנה עגל חש"ן.
המשטח הלבן, ׳מוניות׳, שלגון, ספארי, מוטי מים, הטנדר האפור של בן־יהודה האגדי, שער פַטמה, 'דודה מרי', גשר החרדלה, הליטאני, ליווי נצור, "קבל קשר עין", הדס, ולנְסיה, ארנוּן, שלוחת הכפירים, עיקול ה-J, הבופור, משטח הרק"ם. נגמשוט, נגמחון. המק״כ בעמדת לבן, צהוב, אדום וירוק, עתף, צוללות, חד"ב, נאפ"ל, קדחת מערות, גבעת האנטנה.
דלעת, עיקול הבז המקולל, המיוערת, גמבה וברוש. כאוכבא, עיישיה, ריחן, הכסרא, רזלן, 'ברך הליטני', גלגלית, טייבה, מכון המים ו'האצבעות'. 10-יונה.
האורות של מטולה.
תדריכים, תרגולות, מקת"ג, תחקירים.
תדריכים, תרגולות, מקת"ג, תחקירים.
"המטרה: להגן על יישובי הצפון".
– "זובי! נראה לך שאני אגן עליהם?! החארות האלו במטולה בחיים לא עוצרים טרמפים. גם אם תתייבש למוות ואפילו בקבוק שתייה לא יזרקו לכיוון שלך…"
– "תודה בועז, עוד הערות? יופי. ועכשיו – כמה אלפיות בצלב זה אדם הולך בטווח 2,000 מ'…"
הפנים הצעירות בצבעי הסוואה, המבטים, ההומור השחור. והשעות האינסופיות עם הצוות בטנק. ואסון המסוקים. פאק.
'כוננות עם שחר', 'כוננות ספיגה', "יציאה, יציאה". "טילים! טילים! אש! נהג אחורה מהר, שמאלה חזק, שמאלה חזק… בסדר… נהג עצור. צוות אנו עולים…"
פתיחות צירים, סורק תיילים, כלבן, גשש, דקר חבלנים, קלימגור, IR, מארבי כוכב, תוו״סים, מארבי ארטישוק, "גיהוץ", "בצע נמרץ", לסרוק ב-ח', "קבל ירי תקין", הרעש המונוטוני והמרדים באופן פבלובי של הארטישוק, מַטְעֵן קירְש, גגוֹן, "קבל תח"ש" "מזהה הולכי על שניים בוודאות". "הזן טווח בפְלַשֶט". ׳פטגוניה׳. תיקון בצליפה, תיקון וקטורי. "ירי לחילוץ". אנגליה, בלגיה, גרמניה, דנמרק, הולנד. חיפוי נצור, "מוקי", "קבל 'תאילנד' 'בר־גביע' בגימל. רשאי קולה" 9-10. "כחול־לבן"…
"1 של וולקן, כאן מברגיית 'נגריה', הכל תקין?' שואלת הסמב"צית אחת לשעה, בקול נשי שמעיר את כל הגזרה. "חיובי, הכל תקין, עבור" אני משיב לקונית, ובראש מתנגן השיר של משינה: "שיקרתי שאמרתי שהכל כל כך נפלא, כי שום דבר בעצם לא היה נכון…"
זר לא יבין זאת.
הסרטון"
לסרטון על השהות ברצועת הביטחון לחצו כאן
