לא פעם נאמר שחיל השריון הוא בעצם משפחה אחת גדולה. ישנם לא מעט סיפורים על בנים שהלכו בדרך אביהם והתגייסו גם הם לשריון, משפחות שלמות שחיל השריון הוא סימן דרך משותף לבני ובנות המשפחה. הסיפור של משפחת רביב מתחיל בקום המדינה, מלחמת העצמאות, דרך מלחמת יום הכיפורים ושלום הגליל עד מלחמת צוק איתן. שלושה דורות של שריונרים לבית רביב: יוסף, רמי ואביתר.

כתבה – ליאור לינדר

לא פעם נאמר שחיל השריון הוא בעצם משפחה אחת גדולה. ישנם לא מעט סיפורים על בנים שהלכו בדרך אביהם והתגייסו גם הם לשריון, משפחות שלמות שחיל השריון הוא סימן דרך משותף לבני ובנות המשפחה. הסיפור של משפחת רביב מתחיל בקום המדינה, מלחמת העצמאות, דרך מלחמת יום הכיפורים ושלום הגליל עד מלחמת צוק איתן. שלושה דורות של שריונרים לבית רביב: יוסף, רמי ואביתר.

יוסף רביב נולד בשנת 1926 בכפר יהושע. כשהיה בן עשר נפצע ברגלו, והתקשה בהליכה. הוא שירת תחילה בחילות השדה של ההגנה, ובזמן ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות החליט יוסף שהוא לא מסוגל לשבת בזמן שמתחוללת מלחמה והוא הצטרף לחטיבת הראל, שישבה בחולדה באותה העת. באמצעות חבר שהיה מ"פ בחטיבה, הובא יוסף לפני דדו, שהיה אז מג"ד, והוחלט לשבץ את יוסף כקצין לוגיסטיקה. כך החל יוסף את הקריירה הצבאית שלו ללא שום קורס או הכשרה של ממש: הוא ידע את כל סודות הארגון ונשאר בחטיבת הראל עד תום מלחמת העצמאות. באותו הזמן אחיו הבכור שירת בחטיבת הנגב, לוחם עתיר קרבות, מה שהציק ליוסף כל הזמן.

יוסף (מימין) ורמי רביב

כשפרץ מבצע קדש יוסף הוצב לשמור בטירת צבי, ואילו אחיו נשלח עם כוחות חטיבה 9 לשארם השיח'. בעקבות כך החליט יוסף לעשות הסבה לשריון. בתקופה זו הוא כבר היה מ"פ במילואים. במשך שנים שירת בגדוד 181, גדוד שריון פיקודי של פיקוד הצפון. יוסף התקדם מתפקיד מ"פ לתפקיד סמג"ד במילואים, עד שבשנת 70 הציעו לו לעשות קורס מג"דים, מה שנקרא אז קורס חש"ן מתקדם.

"אני זוכר שהוא החליט שהוא הולך לקורס הזה," מספר רמי, בנו של יוסף:" הוא היה בחברה מאד טובה של מי שהיה אז מח"ט 188,  יצחק בן שוהם ז"ל , היה דוד ישראלי ז"ל, ועוד חבורה שלמה שהיו מג"דים ומח"טים במלחמת יום הכיפורים. יום אחד  הגיע הביתה ג'יפ מלא בספרים של הקורס, אבא היה עסוק בעניינים אחרים ואני קראתי את הספרים לפני שהתגייסתי."

רמי רביב על טנק השוט-קל למרגלות החרמון

רמי גדל על מורשת השריון: " בכל שנה אבי לקח חלק באימונים ותעסוקה מבצעית, לעיתים היה לוקח אותי  לראות את התרגולים וזכורה לי תמונת טנקי השרמן של פלוגתו פרושים בשטח ליד דברת. במלחמת ששת הימים לחם עם גדודו בצפון רמת הגולן ויומים לאחר סיום המלחמה לקח אותנו לסיור ברמת הגולן."

כנער, רמי היה "מורעל" על שירות קרבי, אך דיסקוס בגב שפרץ בגיל 16 מנע ממנו להגיע אל היחידות המובחרות. קודם לגיוסו אביו מונה למפקד גדוד 226 של חטיבת יפתח.

"עשיתי טרור בבית, הלכנו לדדו, לא יצא מזה כלום אבל מוטקה ציפורי (לימים קשנ"ר) הכיר את אבא שלי בקורס מ"פ שריון והוא ארגן את הענינים. אני זוכר שכשהגעתי לבקו"ם, השאירו אותי שם בצד, למחרת נתנו לי תפקיד להחתים כרטיסי שבי. כעבור יומיים הגיעה הפקודה, אני לקחתי טרמפים ונסעתי הטירונים של השריון ברפיח."

אחרי טירונות ברפיח בפברואר 1972, הגיע זמן ההצבה ליחידות: "מי שהוצב לחרמ"ש קיבל סוכריות כי המ"מ היה מהחרמש, אני הוצבתי לשוטים, חבר'ה אחרים הוצבו ליחידות המגח. בשלב זה עוד אין חטיבות. זה די הצביע כבר לאן אתה הולך כי השוטים היו בצפון והמגחים היו בדרום, הם היו הכי מתקדמים טכנולוגית – מגח 6 נכנס  אז למערך. אחר כך חולקנו למקצועות, אני הוצבתי לתחום הצריח. בתקופה ההיא שלא כמו היום, אם היית פוגע פגז שני נחשבת תותחן מצטיין. היו כאלה שתפסו מהר את הטכניקה של תיקון פני עדשה. אחרי המטווח הוצבתי כטען קשר."

"בתום צמ"פ בגדוד 77 בסיני ,בספטמבר 1972  במקום לצאת הביתה לראש השנה, העלו את הגדוד על מטוסים על מנת להחליף את החבר'ה של  188 בקו הגבול  על מנת שיוכלו  להתאמן למבצע מתוכנן  בהר דב. ישבנו בגזרה הצפונית בקו במשך שלושה שבועות. המ"פ היה חם על העניין ורצה להשתתף, אז הפלוגה ביצעה אימון לחימה בשטח בנוי עם טנקים בקוניטרה הישנה. התמזל מזלי והשתתפתי באימון זה כטען- קשר של המ"פ. כאשר חזרנו לגדוד בסיני הוצבנו מחדש ויצאתי לקורס מפקדי טנקים בג'וליס שעבר אח"כ לשיבטה.

"לשיבטה הגיעה איזו יחידה של 188, פגשתי בבן דוד שני שלי שהעניק לי סרבל נומקס שלימים שימש אותי במלחמה" נזכר רמי בחיוך. לאחר מכן יצא לקורס קצינים, אך הדיסקוס בגב התפרץ, רמי שוחרר מהצבא  ונשלח לניתוח בגב.

מלחמת יום כיפור תפסה את רמי  כחדשיים וחצי אחרי הניתוח, עם פרופיל 24 וללא יחידה, כשהוא משגיח על משק בעלי החיים המשפחתי בזמן שהוריו בארצות הברית.  "קיבלתי טלפון ביום ראשון, תחכה לאמא. אמא הגיעה ביום שני בלילה, עשיתי לה חפיפה של רבע שעה, לקחתי את האוטו עם הציוד של אבא ושלי ונסעתי לפגוש אותו בבסיס שלו בחצור. הגדוד שלו כבר ירד על זחלים מחצור הדרומית לסיני."

רמי הגיע לג'וליס, שם בנו גדוד טנקים בשם "כוח נתי" ע"ש מפקד הכח נתי גולן (הורוביץ) תוך שלושה ימים.

"זה היה משהו הזוי לחלוטין," מספר רמי: "אתה מגיע לג'וליס, שואלים אותך מה אתה? אני מט"ק שוט. טוב, תעמוד. הבא בתור, מה אתה? אני תותחן. טוב, תעמוד מאחוריו. וככה בנינו צוותים. ביום שלישי בבוקר נסענו לתחנת הרכבת לקבל טנקים . אני מגיע לאשקלון לתחנת רכבת ופתאום אני רואה שם את החבר'ה שלי, שבוזים לגמרי. הם נלחמו בלילה הראשון באיזה מוצב בתעלה, חלקם איבדו את הכלים, איבדו שם אנשים, העלו אותם לקבל טנקים כדי להילחם בצפון. בהמשך היום והלילה עסקנו בזיווד וחימוש הכלים.

בלילה שבין רביעי לחמישי העלנו את הטנקים על מובילים והלוחמים נסעו באוטובוסים אל גשר בנות יעקב. פרקנו את הטנקים ונסענו על כביש 91 לכוון עין זיוון. בסמוך לפארק הוולקני נכנסנו לחניון לילה. בבוקר של יום שישי העבירו אותנו לגדוד החוד ת"פ חטיבה 679 בפיקודו של אורי אור. ממש עם תחילת התזוזה הגיע לטנק שלי הסמג"ד עמרי נגב – בהתאם לתרגולת שלחתי את הטען-קשר לנגמ"ש הפיקוד והחלפתי אותו בטנק. התקדמנו צפונה עד לציר אמריקה, הציר שמוביל לדמשק ופנינו בו מזרחה. זכורה לי קריאתו של אורי אור לנתי ברשת החטיבתית – "זה לא ששת הימים פה, תיסע לאט!'

הגדוד המשיך להתקדם תוך כדי התקפות אוויריות ממטוסים סורים.  באחת מהן נפגעה האנטנה והקשר השתבש -ירדתי רגלית לטנק שכן להביא אנטנה חליפית ואז התקיפו אותנו זוג מטוסי מיג 17 סורים,  פגעו  בקרבתי ואני ולוחם מהטנק השכן נפגענו – חבשתי אותו וחזרתי לטנק שלי."

מה שנראה תחילה כפציעה קלה, התברר כרסיס שמנע מרמי לעמוד על הרגליים. ברגע שהרגיש שאינו מסוגל לעמוד, נפגע נגמ"ש הפיקוד ממארב סורי. פלוגה א' שהיתה בסביבת הנגמ"ש הושמדה כמעט לגמרי, נשארו שם שני טנקים בלבד. פלוגה ב' היתה מעט יותר מערבית, המ"פ הבין מה קרה, תפס עמדות והשמידו את הסורים האלה.

לאחר עשרה ימים  חזר רמי לשירות. הוא הוצב בג'וליס על מנת לבנות את מערך ההדרכה מחדש. בזמן הזה יוסף רביב נלחם בחזית המצרית בגזרה הצפונית ואחר כך עבר עם גדודו לאזור הק"מ ה-101. רמי ביקש להשלים את קורס הקצינים שהופסק על רקע עניינים ביורוקרטיים, השלים את קורס קציני השריון בנבי מוסא, במחזור השני של אחרי המלחמה. רמי שובץ לגדוד 53 חטיבה 188 ועלה למובלעת ברמת הגולן, שם הוצב כמ"מ בחניון חוץ ממזרח למזרעת בית גן. היו מספר ימי קרב, ירידת החטיבה מהקו, אימון חורף עם גולני בנגב והמשך האימון  ברמת הגולן.

לאחר כמה שבועות התברר שנעשתה טעות, הרי רמי היה מילואימניק ולא בשירות הסדיר, כך ששוחרר לביתו. לא עבר חודש ורמי זומן למילואים ברמת הגולן, בחטיבת הראל (סגירת מעגל?) "הינו בהתחלה בחושנייה ואז עברנו לתוך המובלעת, ישבנו שם בחאן ארנבה , זה היה די קשה, כל הזמן היה ירי ארטילרי" מספר רמי. מאז, בכל שנה נקרא רמי לשבועיים אימון ו35 ימים מבצעיים. באחד האימונים לאחר הצטרפותו לגדוד החליט המג"ד להדיחו.
רמי יזם פגישה עם קצין הסגל של גייסות השריון שבעקבותיה עבר הסבה ל מערך מסייע אורגני בגדודי הטנקים. לאחר קורס בג'וליס הוצב בגדוד 9212 בחטיבה 205 (אז נקראה 514). "כבר בראיון הראשון עם המג"ד דוד לבנה (יוקי) ז"ל  הבנתי שכאן הסיפור אחר לגמרי – יחידה מלוכדת המגדלת את מפקדיה מתוכה ויחסי אנוש טובים. ואכן הבנה זו  הלכה והתחזקה  עם השנים בכל תעסוקה מבצעית ואמון"

במלחמת שלום הגליל היה רמי קצין מרגמות ניידות 81  מ"מ: "גויסנו, הגענו לימ"ח, הכול היה מוכן. חימשנו הנגמ"שים בפצצות,  כעבור כמה שעות יצאנו על זחלים בכביש  65  שרק נחנך לשטחי כינוס על יד החצבני. בילינו שם כשלשה ימים לא האמנו שניכנס. כל האוגדה ישבה בגולן. לקחו חלק מהחטיבה הותיקה והמנוסה ביותר  והכניסו אותה ללבנון. הצמידו נגמ"ש לכל פלוגה:עברנו את גשר חרדלה על הליטני, את העיירה נבטיה יום אחרי כיבושה , הגענו לחניון לילה בחורשת ארזים בפאתי העיירה הציורית ג'זין. עם שחר המשכנו מזרחה לכוון גבל ברוך כאשר בדרך עוקפת אותנו חטיבת נ"ט על שריוניות קלות. כאשר הגענו לשיא ההר ראינו מחזה שלא במהרה ישכח: בקעת הלבנון המערבית בוערת ולעיתים מבזיקים נותבי טילי נ"ט. התברר כי חטיבת הנ"ט שעקפה אותנו תפסה עמדות באגף כוח טנקים סורי שנדחף צפונה ע"י חטיבה 7 – הושמדו שם כ 70 טנקים סורים. אנו ירדנו למטה לבקעה ולעת חשכה כונסנו על ידי הסמג"ד (לימים מג"ד) אריה טרינקר לחניוני לילה. כל המסע הזה היה ללא ירי של כדור אחד. כעבור יומיים הגיעו קודקודים וארגנו את הכוחות בשטח לעמדות חדשות. ישבנו שם שבועיים, נהנים מהדובדבנים. יום אחר אני מקבל טלפון (בטלפון שדה) "תבוא למבצעים"  – מגיע לשם ומי מחפשני: אבא שהיה כבר סמח"ט ביחידה דרומית שלא השתתפה בלחימה ולא גויסה, עם כמה מקציניו יצא לסיור בלבנון (או לחפש את הבן שלא טלפן הביתה)… "

רמי המשיך לשרת במילואים בגדוד עוד מספר שנים עד אשר הוצבת בחיל הים, לטובת מערכת שהיה שותף להקמתה. כאשר פרצה האינתיפאדה הראשונה חזרת לשירות ביחידות שדה עד אשר שוחררת משירות מילואים כשהוא בן יותר מחמישים.

עד היום קיימת קבוצת וואטסאפ של החבר'ה מקורס הקצינים של רמי, ומדי שנה בסוכות עולים לוחמי כוח נתי לעצרת זיכרון באנדרטה שהקימו בהתנדבות לזכר  22 נופלי הכוח- 200 מטרים צפונית לתצפית קוניטרה: "קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול."

אביתר רביב בשירות מילואים

בדומה לאביו וסבו, גם אביתר היה נער שחלומו היה לשרת ביחידה קרבית, כמה שיותר מובחרת. לאחר שנת שירות בגרעין עודד של תנועת בני המושבים, נאלץ אביתר לחתום ויתור על יום סיירות בגלל פציעה ברגלו. שריון לא היתה העדיפות הראשונה של אביתר, אך בדיעבד הוא מודה מאד שלא עבר את גיבוש הצנחנים. אביתר התגייס לחיל השריון במרץ 2011 מתוך כוונה לעבור גיבוש פלס"ר, אך תוך שבוע ותצוגת יכולות אחת החליט אביתר כי הוא רוצה להישאר בטנקים. " משהו מדהים בשריון לדעתי, אף אחד לא רוצה להגיע ואז אף אחד לא רוצה לעזוב."

בתום הטירונות והאימון המתקדם בחטיבה 7 יצא אביתר לקמ"ט, לאחריו נשאר גנן, בה"ד 1 וקק"ש. "איפשהו שם באמצע "אכלתי סיבוב" ואמרתי שאני רוצה לגדל את החבר'ה שעולים איתי למבצעית ושאני רוצה טירונים, נכנסתי לשיחת מח"ט ואני אומר לו שאני רוצה להגיע לטירונים, הוא הסתכל עלי במבט חצי עקום, ואמר בסדר, תוכיח את עצמך." הציפיה של אביתר הייתה להיות מחזור אחד בטירונים, לעלות לצמ"פ ואז למבצעית, אבל בגלל שהמג"ד חשב שעשה עבודה טובה, נשאר מחזור נוסף כמ"מ טירונים. אז בדיוק התחילה ההסבה של 7 לסימני 4 ואביתר נשאר בפלוגה של סימני 2. לאחר מכן עלה להיות מ"מ בגדוד 77 (סגירת מעגל נוספת) ובסיום אימון ברמת הגולן נקרא הגדוד לעזה, החל מבצע צוק איתן.

"בצוק איתן אביתר היה בפנים ואנחנו הינו פה וזה היה יותר קשה להיות פה מאשר להיות בפנים. ההרגשה הרבה יותר קשה. לפחות אפשר היה לדעת מתי הוא בפנים ומתי הוא בחוץ. כשהוא היה בפנים הטלפון לא היה עובד." מספר רמי.

"ביום ראשון קיבלנו מחזור חדש של חיילים ויום אחרי ירדנו לעזה. במחלקה שלי הב' שלי היה מט"ק ג-ד הוא חזר למחלקה, הינו מחלקה מוקטנת, היו ביינישים שיצאו לחפש"ש אז בעצם היו לי חמישה או ארבעה חיילים חדשים במחלקה. ההחלטה של המפקדים היתה שנכנסים עם החבר'ה החדשים, שהם אלה שישארו ושלא יהיה מצב שיקחו חבר'ה מחפש"ש." מספר אביתר:" התקופה של ההמתנה היתה מעצבנת, בעיקר התאמנו שם על האמרים, כל בוקר אחרי הטל"ת היו אימונים מקדימים, תיאום כוונות, מדף חרך, ממש הפך להיות חלק מהנוהל בוקר. לפני שנכנסנו זה היה שבת, אין לי מושג מתי הקפיצו אותנו וכו' מבחינת תאריכים, זה היה יום שבת והחבר'ה היו בבית כנסת המאולתר בציליה ואז המ"פ כינס אותנו ואמר שהיה אירוע למח"ט 188, לא ידעו הרבה פרטים, רק שנכנסים פנימה. זה אחרי כמה לילות שאומרים שנכנסים ואז לא נכנסים ,וכל לילה כזה יש מלא שירי פלוגה ומעלים את המורל ואז יש דאון. פתאום באמת נכנסים משום מה רואים אורות של דברים שנורים מאיזה מטוס או מסוק, מקבלים שינוי משימה, עובדים להיות ת"פ גדוד 450 של ביסל"ח."

המשימה של הגדוד הייתה לאבטח את פרוזדור נצרים, המחלקה של אביתר מוקמה בג'וחרדיק. ביום השני ללחימה נורה טיל נ"ט לעבר הטנק של אביתר, סימן 2 ללא מעיל רוח, עם מיגון גחון ושיני חזיר שהאטו את תנועת הטנק. אביתר זיהה את הנ"ט ומיד חל בתרגולת. באותו זמן הסמל של אביתר צפה במתרחש, אירוע שבדיעבד גרם להתפרצות של תסמונת פוסט טראומטית. לאחר מכן התחושה היתה כמעין תפיסת קו: אלה עולים לעמדות, אלו יורדים מעמדות וחוזר חלילה. "שישי בערב אחרי שבוע בערך יצאנו לאיזה פטרול עם הטנקים ואותו סמל נתקע עם הטנק אז הינו צריכים לגרור אותו. איך שמתחילים את הגרירה הטנק כמעט יוצא הוא נתקע עוד פעם שוב גרירה, כל הזחל יוצא החוצה, הגלגל מתח נשבר והזחל לא נפרס אז זה היה עוד יותר קשה, הינו צריכים לפתוח את הזחל בשני מקומות, הינו שם כל אחר הצהרים, חירניקים מחפים ואנחנו בעמדה אחורית." בסוף הגיע D9 לחלץ את הטנק.

אחרי צוק איתן עלה הגדוד לרמת הגולן: המחלקה של אביתר דילגה בין מוצבים. "זה היה קו ממש מעניין כי בדיוק התחילה מלחמת האזרחים בסוריה, ראינו את המורדים כובשים את קוניטרה הישנה, כמעט ירינו על טנק סורי, חץ 11 טנק על, אבל זה לא היה בסוף כי עד שקיבלנו את האישור לא ראינו את הטנק."

לאחר מכן הוצב אביתר להיות מפק"צ בבה"ד 1, שם החליט שהוא רוצה להמשיך בצבא ולהיות מ"פ, בעיקר בגלל ההיבט החינוכי. לאחר שני מחזורים בבה"ד 1 אביתר עולה לגדוד 82 לתפקיד סמ"פ בפלוגה המסייעת בגדוד, אז המסייעת עוד היתה "יצור" חדש. אביתר למד על מחלקות הפלוגה המסייעת – מרגמות, סיור ותצפית, כשלאחר שבוע אימון ברמת הגולן תפסה הפלוגה קו בתרקומיא, בדיוק כשהתחילה אינתיפאדת הסכינים.

אביתר להפתעתו מודח מהתפקיד ע"י המח"ט  לאחר תאונה מינורית עם הרכב הפלוגתי, מה שיצר הרבה מאד תסכול מהמערכת הצבאית. " זה מעצבן שאתה רוצה להיות מפקד ולהמשיך בצבא ולחנך ורוב המפקדים שהיו לי מפקדים טובים, זה נתן לי כאפה ממש, זה היה שבוע קשה."

אבא לא ויתר לו חיבר אותו עם  עו"ד צבאי אלדד פלד (סמח"ט גבעתי לשעבר) שהצליח לשכנעו של לעזוב את השרות ולהמשיך במה שהתחייב. הוגשה קובלנה נמצאה כצודקת והמח"ט ננזף.

אביתר הוצב להיות קמב"ץ בחטיבה 205 תחת פיקודו של הישאם איברהים, היום מח"ט 460. "הישאם החזיר לי את האמון במערכת. מדהים איך מפקד אחד יכול להרוס הכול ומפקד אחר יכול להרים הכול מחדש. אחד המג"דים של החטיבה משך אותי אליו, היום הוא הסמח"ט של החטיבה והיום אחרי קורס מ"פ במילואים אני מ"פ בגדוד 9215 .חזרתי לטנקים, מרכבה 3 בז, שודרגתי." מספר אביתר בחיוך.

ביוני האחרון פיקד אביתר בפעם הראשונה על הפלוגה שלו בתרגיל ברמת הגולן.

אביתר בשירות מילואים בצריח המרכבה

אחרי קצת יותר משעתיים בבית משפחת רביב במושב חגלה הוכח לי שוב כמה עמוקה היא ה"שריטה השריונאית". איך אביתר, כמו אביו, שומר על קשר עם אותם החברים ממחלקת הטירונים, מכיר את כל הסיפורים  של אביו וסבו וזוכר את מספרי כל הגדודים והחטיבות. התרשמתי עמוקות מהתשוקה לחנך את דור העתיד: רבים מתקדמים בסולם הדרגות מתוך תחושת מצוינות, שליחות, מקצוענות, אך מעטים הם אלה שיבקשו להיות מפקדי מחלקות בפלוגות ההכשרות. כמעט בלי לשים לב, כמה סגירות מעגל היו בין האבות ובניהם, שהגיעו לחיל השריון במקרה, ובחרו להישאר בו.