שש שנים למבצע 'צוק איתן', המבצע האחרון שהתרחש ברחבי רצועת עזה נכון לכתיבת שורות אלו. במבצע זה לעומת קודמו, 'עמוד ענן', כן בוצעה כניסה קרקעית מקיפה, שהשריון היה חלק מרכזי בה. שבע חטיבות שריון השתתפו שמתוכם ארבע חטיבות סדירות ושלוש חטיבות מילואים, מחולקות לצוותי קרב מרמת החטיבה עד רמת המחלקה יחד עם כוחות החי"ר וההנדסה.

שש שנים למבצע "צוק איתן"

כתב מזווית אישית – תומר נח
צילומים – חטיבה 460

שש שנים למבצע 'צוק איתן', המבצע האחרון שהתרחש ברחבי רצועת עזה נכון לכתיבת שורות אלו. במבצע זה לעומת קודמו, 'עמוד ענן', כן בוצעה כניסה קרקעית מקיפה, שהשריון היה חלק מרכזי בה. שבע חטיבות שריון השתתפו שמתוכם ארבע חטיבות סדירות ושלוש חטיבות מילואים, מחולקות לצוותי קרב מרמת החטיבה עד רמת המחלקה יחד עם כוחות החי"ר וההנדסה.

ב-17 ביולי 2014, נכנסה זרוע היבשה הצה"לית, שבין כוחותיה 500 טנקים, לרצועת עזה לכל אורכה, כשהשריונים יורים בערך 22,500 פגזים. עד אותו רגע הכניסה באמצע יולי, התכנסו הכוחות בשטחי כינוס, לסרן במיל' מתניה אליצור, שהיה מפקד מחלקה  בפלוגה ח' של גדוד 52 מחטיבה 401 והיום סטודנט לפילוסופיה ומחשבת ישראל בירושלים, ההכנות הלכו בצורה חלקה "הרגשתי שאני מגיע במצב אידיאלי, כי היינו אחרי אימון עם אותו הצוות ואותה המחלקה וההכנות עצמן היו מאוד רציניות, כמובן היה גם מתח של הכניסה שנדחתה כל הזמן ואחרי שסיימנו את הטיפולים והחלפנו כל חוליה בזחל, שיצאתי מהם באמת בכושר הפיזי הטוב בחיי, עשינו קפ"קים (קבלות פקודה) ללא הפסקה ואפילו אימון עם האמר-טנקים במאל"א [בבסיס צאלים] שדימה את הכניסה שלנו, דבר שגרם ל-24 שעות הראשונות להתנהל באופן מופתי ורק אחר כך התחילו הבעיות".

אך לא לכולם ההכנה הייתה אידיאלית למשל לפלוגה ח' של גדוד 196 מחטיבה 460, אחת מפלוגות קורס המפקדים של גדוד הפיקוד של חיל השריון "היה כאוס בשיזפון עד שהתאפסנו ועלינו לשטחי כינוס, ברגע שהגענו כל הצוותים התייצבו והמשכנו את העבודה על הטנקים שם היו לנו שבועיים וכדי לנצל  את הזמן התחלנו את המקצועות של הקמ"ט, לדעתי זה היה שגוי כי זה הוציא מהחדות של החיילים וזה באמת נמשך רק שלושה ימים אבל שטחי הכינוס אפשרו להכיר את האנשים, בדיעבד אחרי שפיקדתי גם במקומות אחרים, היה צורך אולי להכיר את האנשים יותר לעומק ברמה המחלקתית" נזכר סרן במיל' ג'ף בן ארי היום סטודנט להנדסת מכונות נשוי ואבא לילדה מבאר שבע ואז מ"מ וגנן בקורס 131. "עשינו קליטה למחזור החדש של הקמ"ט, בידיעה שאנחנו לא מכירים אף אחד ובפעם הראשונה שפגשנו אותם היה במשטח [בשיזפון] כשהכנו את הטנקים ללחימה, אני ו[נתנאל] לסרי [המ"פ דאז והיום מג"ד 9], בנינו את הצוותים רק על פי ההמלצות שקיבלנו מהצמ"פ וניסינו לחלק". גם לסרן במיל' נבו קמבליס מ"מ מפלוגת המילואים של גדוד 82 מחטיבה 7 מעצב גרפי נשוי ואב לילד מבת ים, הייתה חוויה שונה "שבוע לפני השטחי כינוס היינו כל הפלוגה בימ"ח ברמת הגולן והיינו בטוחים שמשם ממשיכים לשטחי כינוס, כשאנחנו עובדים כל הלילה, אבל משם שיחררו אותנו עד אותה הקפצה, בינתיים נשארו כמה חבר'ה עם הכלים. זה היה שבוע מאוד מותח, כל יום בערב טלפון מהמ"פ שהיום יופעל הגיוס ואתה לא מצליח להתרכז בכלום והעניין הזה שעוד מעט קוראים לך תמיד ברקע וזה פשוט מטריף ואז ביום שישי בערב אני מקבל באמצע ארוחה משפחתית טלפון מהמ"פ שלי שהוא אדם דתי, איך שראיתי את השם שלו הבנתי מה מטרת השיחה וזה היה רגע קצת עצוב ומפחיד, גם בסדיר לא השתתפתי במבצע וזאת הייתה טבילת אש מבחינתי"

"הגענו לשטחי כינוס ובהתחלה היינו אמורים להיכנס בדיר אל-בלח והכנו את הטנקים והצוותים למשימה ולמדנו את הכל, אבל ביום שהיינו אמורים להיכנס הייתה הקפצה והתחלנו לנסוע צפונה במקום מערבה ובקשר הבאנו שהיה אירוע מאוד גדול עם נ"ט לנגמ"ש של גולני, התארגנו כמה דקות ונסענו לסג'עייה והמשימה השתנתה והחוסר וודאות גדל" מספר סמ"ר במיל' שם כהן היום סטודנט להנדסת חומרים מירושלים אז מפקד טנק בפלוגה ב' של גדוד 53 מחטיבה 188 על אותה אי וודאות שאופפת כל מבצע צבאי  "כשנכנסנו כל הטנקים נכנסים בטור וחטפנו הרבה פצמ"רים שלא הזיקו לטנקים והתפרסנו מאוד מהר יחד עם מגע גדודי ואחרי כמה שעות הייתה עוד היתקלות לגולני והמחבלים ברחו לצומת שאנחנו הוצבנו מולה וראינו אותם בעיניים בתוך הרכב ותוך שנייה כבר ירינו פגז וכל אחד ידע מה צריך לעשות. האימונים הכינו מאוד, פחות לסיטואציה עצמה אבל הם כן מכינים לשליטה בטנק ושליטה בצוות שמפנה אותך לדברים אחרים".

מרכבה 2 במבצע צוק איתן נושאת את מכתבי הילדים שהודבקו על הטנק. צילום-יששכר רואס

לרוב השחיקה לא מגיעה מההתקפות אלא מהשהייה בתוך הרצועה "השהייה מתסכלת ומלאה חוסר וודאות" מספר ג'ף "אנחנו במחלקה ארגנו שתמיד שני טנקים סורקים ואחד נח מאחור וישנו מידי פעם בטנקים או בבתים של החי"ר [שטוהרו], תמיד שאתה יוצא להתקפה ושאתה מייצר את האש כולם ערניים ויש יעד ומשימה אל מול השהייה שהיא שוחקת ומעייפת ומתסכלת ומורידה את הכוננות שזה הכי מסוכן, הרבה זמן שלא קורה כלום ואתה לא בשיא הערנות, למזלנו זה לא הפתיע אותנו, אבל כן את הפלחו"ד [פלוגת חוד] של  202 [גדוד של חטיבת הצנחנים] שהיו לידנו, החי"רניקים פחדו ולא רצו לזוז מטר בלעדינו, יש לנו את הכלי שלנו שנותן גם לסובבים אתנו המון ביטחון, המ"פים של החי"ר היו בטוחים שהטנקים הם משהו שעובד על שלט ושאין אנשים בפנים והייתי צריך להתעקש איתם שניתן מה שאנחנו יכולים ולא מה שהם רוצים שנעשה ועשינו סבבי שינה". "היינו בכמה אירועים מורכבים, וזה לא שלא היה קשיים, אני הרגשתי קושי בעיקר מנטלי ביציאה החוצה, אני הייתי להוט לחזור פנימה והם רצו להישאר קצת בחוץ, החיילים לא ישנו יותר משעתיים רצוף כל זמן שהיינו בפנים" מוסיף מתניה. "היה לנו מקרה, שבתוך המגנן יצא מחבל וירה RPG על טנק המג"ד ונפצע הקמב"ץ קשה, מטווח קצר והטנק שלידו היה הטנק של המט"ק שלי, ואחרי שירה את המטול הוא ישר חזר פנימה ופתחנו נוהל התקפה בתוך המוצב אבל אני הייתי רחוק משם, הייתי בדיוק בתדריך בתוך בית ואיך כשהגעתי חזרה לטנק התחיל גשם של פצמ"רים ואני הכוונתי את הנהג קדימה ואחורה וכל מקום שנסענו פצמ"ר נפל במקום הקודם, כמו נס קטן" גם לפלוגה של נבו היה נס "ב-24 שעות הראשונות ככל הנראה נפל לאחד המ"מים פצמ"ר על הטנק שהוא במצב חרך, מזלו זה כשעלינו לימ"חים לפני המבצע הנהג שלו חתם על שכפ"צ כבד [עם מיגון צוואר] והיה לו צפוף בתא והמ"מ החליף איתו שכפ"צ מה שכנראה מנע ממנו פציעה קשה יותר".

בצילום, רס"ן עידן חמו עטוי בשכפ"ץ כמו השכפ"ץ שהציל, עם הצווארון. צילום-חטיבה 460

"היה לנו אירוע שמאוד היינו קרובים ל[ירי] דו"צ (דו צדדי) עם גולני, התקשורת הייתה בעייתית בקשר, הם היו מדלגים בין בתים ולא זוכרים להודיע לנו ובאחת הפעמים הם דילגו ואחד מהם התלהב מקלצ'ניקוב שמצא בלילה וראינו את זה מאחד החלונות מטווח קרוב וכשביקשנו את האישור ירי, המ"פ שלהם חדל אותנו אבל זה היה רגע לא פשוט, זה היה רגע של הרבה תסכול ועצבים" מספר שם דבר שקרה לא מעט כשגם לג'ף היה אירוע דומה "כל השבוע עשינו פשיטות קטנות ואז פיצלו את המגנן אחרי מה שקרה לגולני בסג'עייה, יום אחד היינו בעמדות והאזנתי לתדר הגדודי, כי יכולתי, ופתאום התחילו צעקות בקשר ולקחנו שלושה טנקים ונסענו לכיוונם, התחלנו לסרוק וראינו שהיה מארב והפעילו מטען על הצוות ואכן זיהיתי בחלון דמות חשודה מאוד, וכיוונתי עליו את התותח, הוא סגר את הווילון ועדיין ראיתי אותו מהחלון, ניסינו להבין במה מדובר, וזה היה מאוד חשוד, ביקשתי אישור לירי אחרי שניתנו הפקודות בתוך הטנק, דיברתי עם לסרי המ"פ והוא דרש לסגור מעגלים ועם החי"ר אנחנו מנסים לאתר את הבית ואנחנו מנסים להבין אם זה אירוע מתמשך או שהוא נגמר, אמרנו למ"מ להוציא יד מהחלון ופתאום אנחנו רואים את הדמות נדחפת ויד יוצאת מהחלון, תוך כדי שאני מקלל אותו שכמעט יריתי על מחלקה שלמה, ההתעקשות של המ"פ הצילה אותם, פשוט צנחתי לתוך הטנק אחרי זה"

אבל הימים הקשים של השריון בלחימה עוד היו לפניהם "באירוע החטיפה [של הדר גולדין בקרב רפיח]" מספר מתניה "זה היה שישי בבוקר, למט"ק שלי נשרף המנוע בפעם המי יודע כמה וחיכינו לחוליה שתגיע ופתאום אני רואה שתי מרכבות סימן 2 מרחוק ומסתכל מרחוק ורואה מישהו מנופף לי לשלום וזה היה דוד שלי, הוא רצה להצטלם ושנתקשר להורים שלי ופתאום מקבל צעקה מהתותחן שהכריזו על 'נוהל חניבעל' [נוהל שנשמע בזמן ניסיון חטיפה] ורצתי לטנק ובגלל שאני הייתי הטנק הראשון שיצא ובגלל שהמענ"ק של המ"פ לא עבד הובלתי את הפלוגה דרך חצרות תוך כדי שאני מחשב בראש מה אפשר לדרוס ומה לא ומשם כבר אפשר לשמוע את הסמ"פ שלנו בהקלטות המפורסמות, כמות האש שירדה שם הייתה מטורפת וזה היה יום פסיכי אבל אימא שלי נכנסה לשבת רגועה כי הודיעו שנחטף בחור בגילי באזור רפיח אבל עצם זה שהיא ידעה שהייתי בחוץ באותו הזמן של החטיפה הרגיע אותה יחסית"

בגדוד 53 המצב היה יותר אישי נזכר שם "אחרי סג'עייה הרגשנו כל יכולים, כל האינטרנט דיבר על זה ואז נכנסו לדיר אל-בלח לכמה משימות ממוקדות ודווקא שם, איך שיצאנו ופרקנו את הכלים נפל פצמ"ר על הנגמ"ש של התאג"ד [תחנת איסוף גדודית] חמישה נהרגו במקום ועוד 17 נפצעו, אנחנו היינו מהטנקים הקרובים לאירוע הכריזו גשם סגול וסגרנו מדפים והסמג"ד שטיפל באירוע התחיל לדווח על פצועים בקשר והמ"פ צעק לכמה טנקים שאחד מהם זה אני להביא את האלונקות וערכות עזרה ראשונה והייתה דממה בטנק, אמרתי לחיילים להישאר בטנק והתותחן שגם היה מפקד בפלוגה והשלים ציוות בא איתי בכל זאת, המחזות לא היו נעימים בלשון המעטה, זה היה באמצע שדה אבטיחים וזה הוסיף לסוריאליזם. היה שם כאוס מוחלט, ראיתי חבר של המשפחה על אלונקה שחסר לו חלק מהרגל, לא ידעתי מה אומרים בסיטואציה כזאת שאלתי מה קורה, אמרתי לו שלא ידאג, בשלב הזה כל הדרגים של הגדוד צעקו שכל מי שלא מטפל שיחזור לטנקים וזאת סיטואציה כזאת של שקיעה בשדה אבטיחים ואתה לא מצליח לקלוט בגלל הכאוס מה קורה כשחזרנו לשטחי כינוס ואתה שומע מי נפצע ומי נהרג, הייתה קריסה של הגדוד והיה בכי מטורף והמון צעקות, סיטואציה מאוד קשה ומשם לקחו אותנו להתרעננות בבית ספר ולא באמת ישנו, כל הלילה דיברנו והמון בכי והמון למה, סיטואציה קשה. משם חזרנו לעוד יומיים לדיר אל-בלח, השלב הכי מעיק במבצע, זה הרגיש שנכנסנו סתם בשביל השגרה. גם בתור מפקד היה קשה להעביר את הרציונל לחיילים, החלק הכי קשה אבל היה אחרי המבצע נשארנו בקו עזה במשך שבועיים וגם זה היה שלב מאוד מפחיד, עברנו את כל מה שעברנו אבל עדיין יש רקטות, פצמ"רים ונ"ט, בזמן שהיינו בנחל עוז ירו נ"ט לעמדת תצפית ממש מעלינו, זה היה שלב של עברנו הכול, עכשיו לחטוף? זה היה שלב מעיק עם המון מארבים ופתיחות ציר בלי לישון"

"נפצע לי המט"ק ב-24 שעות הראשונות, אנחנו לא בטוחים מה קרה אבל הוא טוען שירו פגז מעל הראש שלו שהוא במצב חרך והוא קיבל כוויה ברשתית ועד שלב מתקדם במבצע היינו צמד ואחרי בערך שבועיים הוא חזר אלינו ולא היה חייב, אבל זה מט"ק שהוא לוחם בנשמתו והוא החליט שהוא חוזר" מספר נבו "הדרך שלי להתמודד עם החוסר ודאות המתמשכת הייתה להגיד לעצמי שעכשיו אני פה וזהו, עזוב את מה שיש בחוץ, תהיה נוכח ברגע הזה, זה הדבר הכי חשוב שאתה עושה כרגע ואני חושב שזה מציל חיים התפישה הזאת. אני זוכר את עצמי אומר את זה לעצמי ברגעים שלא קורה כלום". אומר נבו וגם מפרט את המסקנות שלו מהלחימה "תעשו שו"ח זאת הדרך הכי טובה לעשות תדריך, הייתי אומר את זה לצוערים שלי כשהייתי גנן קק"ש ולא תמיד מאמין בזה אבל מצאתי את עצמי בונה שו"ח עם כל מיני דברים שמצאתי בשטח כינוס ארבע שעות לפני הכניסה לעזה וזה היה הדבר הכי טוב שעשיתי כל הקלישאות נוהל קרב שנשמעות תלושות מהמציאות, כדאי ליישם כי מקלישאות זה הופך לדברים שבאמת עוזרים"

צוק איתן – תודה מילדי גן האפרוחים של איילת, רמת גן. צילום דן זיסוביץ

ג'ף מוסיף למסקנות "המסקנות הכי חשובות מהלחימה הן המנטליות והפתיחות של הצוות ושעון לחימה מסודר, שייצר שגרה מסודרת, כמה ישנים, מתי קמים ולאכול ארוחות אמיתיות וטובות, בסוף הרי הלחימה מייצרת אי וודאות מטורפת וחשוב לייצר סוג של שגרה במידת האפשר, לוודא ששותים, שאוכלים רגע, אפילו מקלחות מגבונים." גם אצל מתניה עלה עניין השגרה "אחד החיילים רצה לעשן בתוך הטנק,  ולא נתתי וכל פעם שרצה לעשן הלכנו למקום נסתר כדי שיעשן, מבחינה מבצעית זה פחות חכם, אבל יש משהו בשמירה מסוימת על נהלים, לאו דווקא ברמת צחצוח הנעליים, אבל נהלים קריטיים כמו טל"ת. הסיפור של גבולות במלחמה זה סיפור מורכב, לכאורה אתה עושה רק מה שחשוב, אבל הרבה דברים שנראים לא קריטיים, הם גם קריטיים, זה שומר שפיות" נבו גם נזכר באירוע בטיחות שקרה לו במהלך השהות הארוכה "באחד הלילות היינו במגנן ושתינו הרבה מים והיה לנו בתוך הטנק מקום קבוע לבקבוקי מים ובאותו מקום סיכמנו גם שיש רק בקבוקי מים, ובלילה שלכתי לשם את היד, לוקח שלוק ומסתבר שזה היה השתן של הטען שלי, מבין מה קורה ויורק מיד צועק על הטען והחלטתי לנצל את הרגע ועליתי מול הפלוגה תחנות ברוש כאן 1 רוצה לדווח על אירוע בטיחות חמור שקרה עכשיו שתיתי את הפיפי של מילר וזה גם לכל הפלוגה להתעורר, עד היום צוחקים שהבירה שאני הכי אוהב זאת מילר"

אמנם עברו 6 שנים מאז אותו מבצע אבל צוק איתן נמצא עדיין בתודעה של החיל ושל אזרחי ישראל, ההיקף שלו, האסונות שבו, הדרך בה נוהל וההקרבה של החיילים שלנו שנתנו הכל בחום העזתי של יולי- אוגוסט גורמת לו להפוך מעוד מבצע בעזה לאחד שנחקק בזיכרון הלאומי הישראלי ושל חיל השריון.

ללא מילים

טנק מרכבה סימן 4 בתוככי הרצועה. צילום: חטיבה 460

ידיעון תח"ש של החמס – לומדים על השריון הישראלי