כמדי שנה, ערכה עמותת חטיבת "נתיבי האש"600 את טקס הזיכרון ל-123 נופליה. הטקס נערך למרגלות אנדרטת החטיבה בפארק העוצבות, ביד לשריון בלטרון.
בשל מגבלות הקורונה, הטקס נערך ללא קהל, צולם ומוצג לכולם באתר החטיבה וברשתות התקשורת החברתיות.
כתב וערך: איתן כהן
ביום ד' 2/9/2020 נערך טקס הזכרון השנתי לחללי חטיבה 600. הטקס נערך ללא קהל , צולם ומוצג כאן לנחלת כולם.
צילום ועריכה: גיל לוין מולטימדיה
הפקה: עמותת חטיבה 600
להצגת טקס הזכרון לחצו כאן או על התמונה
מנחה הטקס, ד"ר יוני נוקד, שליש גדוד 409 במלחמת יום הכיפורים, פתח את הטקס בדברים אלו:
"שלום לכולכם – לבני המשפחות השכולות ולחברי, בוגרי מלחמת יום הכיפורים, ומשפחותיהם.
מדי שנה אנו מתכנסים כאן, סביב האנדרטה, כדי לחלוק כבוד לחברינו שנפלו במלחמת יום הכיפורים. השנה, בתוקף הנסיבות, נאלצנו לצלם את הטקס ולהעבירו אליכם באמצעות הרשת האלקטרונית.
כבר חלפו 47 שנים מאז שנאספנו מבתינו לשדה תימן, ומשם יצאנו לעבר סיני. הראשונים יצאו בשבעה באוקטובר, טרם עלות השחר, ושאר הכוח הצטרף במהלך אותו יום.
לא כולם חזרו מהמלחמה, ומי שחזר – כבר לא היה אותו צעיר שיצא דרומה כחצי שנה קודם לכן.
שלושה דברים מלווים אותנו מאז:
זיכרונות ומועקה, שאין אנו יכולים להזדכות עליהם במחסני הימ"ח;
חברות שנצרבה בדם;
רצון לזכור את חברינו, שלא חזרו עימנו.
בכל שנה אנו מתכנסים כאן והמוטיב המשולש נשזר ומתחזק:
- אנו, שאולי שוכחים היום מה עשינו אתמול אחר הצהרים, עדיין זוכרים כל פרט מאירועי הקרבות על חמדיה, מכשיר, טרטור, טלוויזיה ולכסיקון, למרות שכבר עברו 47 שנים מאז.
- אנו שמחים לפגוש את אותם חברים, שלחמו עימנו כתף אל כתף, ולאחר מכן המשיכו לשרת עימנו עוד תקופה ארוכה במילואים.
- אנו זוכרים את חברינו שאינם עוד עימנו, וזהו המוטיב המרכזי להקמת העמותה ולשימור זיכרון הנופלים.
"במותם ציוו לנו את החיים". מה משמעות המשפט? למי הוא מכוון? האם יש משמעות נוספת למותם של חברינו שנפלו בקרב, שהיא מעבר לתרומתם האישית, הבלתי נתפסת, למען הגנת המולדת?
באחד מטקסי הזיכרון בשנה שעברה, אמר אחד הדוברים, שהכוונה במשפט זה היא שהמתים ציוו עלינו, על אלה שחזרו משדה הקרב, את חובת הזיכרון וההנצחה, וכל עוד אלו יתקיימו, החללים ימשיכו ויחיו בליבנו.
עבורי, זוהי המשמעות העמוקה והמסר שבמשפט זה.
כמדי שנה, אנו מתכנסים מול האנדרטה. בכל פעם שאני עומד מולה, אני נזכר בהסברו של האומן שעיצב אנדרטה זאת, לפיו היא משלבת שני מוטיבים מרכזיים: פגיעה במרכז האבן, המדמה פגיעת פגז חודר שריון, פגיעה שגרמה לשבר בגלגל החיים.
השילוב המצמרר סותת באבן, אך כמו שאמר יוסי גמזו, "יש אבנים עם לב אדם".
ולבבנו, ליבות כולנו, זוכרים.
ד"ר יוני נוקד – מנחה הטקס (צילום: מעיין בועז יד לשריון)
הורדת הדגל לחצי התורן על ידי מר משה יורפסט ומר דרור בן הרואה, מלוחמי גדוד 410
(צילום: לאה נוקד)
מר אהרן נרקיס, מ"פ לורה, גדוד 410 במלחמה, מדליק את אבוקת הזיכרון
(צילום: מעיין בועז, יד לשריון)
תפילת יזכור – מר יצחק סחייק, מלוחמי החטיבה
צילום: מעיין בועז, יד לשריון)
תפילת אל מלא רחמים ופרק תהילים – הרב אלי שנקולבסקי
(צילום: מעיין בועז, יד לשריון)
תפילת קדיש – מר שלמה לוי, אחיו של יעקב לוי ז"ל
(צילום: מעיין בועז, יד לשריון)
בשם המשפחות השכולות נשאה דברים הגב' עדה גורדון-לנדסברג, אחותם של חגי ואודי גורדון, זכרונם לברכה, אחים תאומים, ששרתו בשני גדודים שונים במסגרת החטיבה, ונהרגו במלחמה:
משפחות, חיילי ומפקדי "עוצבת נתיבי האש" היקרים,
אחי, חגי ואהוד גורדון ז"ל, תאומים, שרתו גדוד ליד גדוד בחטיבה 600 ונפלו תוך כדי לחימתם בהפרש של כשבועיים ימים.
הנסיבות הקשות, חוסר הידיעה, החרדות, הכעסים, נראים היום רחוקים, אך הכאב והצער בהעלמם הפתאומי, פתיל חייהם הקצרים שנגדע, ההחמצה הגדולה, ממשיכים להדהד בנו יום יום. הדהוד זה עובר לילדינו ולנכדינו.
לאחר נפילתם של חגי ואודי, כך קראנו להם בבית, אמרו להורי – הצטרפתם למשפחת השכול.
לכל משפחה יש סגנון משלה במנהגי האבלות, הנצחה וזיכרון.
המשותף לכולנו הוא הכאב והרצון לשמר את מורשתו של יקירנו. כל נופל עולם ומלואו, יחיד ומיוחד, ובודאי למשפחתו, לאוהביו ומכריו.
הזכרון חשוב לנו, וככל שעוברות השנים הוא מקבל צביון אחר ומשתנה.
בשנים הראשונות הדור שלנו, כאנשים צעירים שלחמו במלחמה, הכל היה עדיין טרי, זוכרים מראות, קולות, ריחות ..
הורינו לרוב אינם עוד עימנו. אנחנו מתמודדים עם הכאב כבנים וכאחים שכולים יום יום.
עם השנים והזמן העובר, לרובנו מתעממים חלק מהפרטים הקטנים, חלק מהקולות, המראות והריחות. נשארו צילומים, סיפורים וזכרונות.
דור ההורים הולך ונעלם, ובידינו, משפחות נופלי מלחמת יום כיפור, הופקדו הזיכרון, המורשת וההנצחה של יקירינו, למען דור הילדים והנכדים.
הכאב אף הוא עובר גלגולים. לעיתים הוא קהה, לעיתים עמום ורחוק ולעיתים מתפרץ, כאילו לא חלפו 47 שנים מאז אותה מלחמה ארורה.
סיפורה של החטיבה ושימור מורשת הקרב וההנצחה לאורך השנים מרגש וראוי לכל שבח. כיצד טורחים ועמלים חיילי ומפקדי החטיבה בכל שנה להיפגש, לזכור ולהזכיר את הנופלים, כאן בלטרון, את אותם ימים קשים, בהם חיילי החטיבה היו שותפים לניצחון במלחמה, שעם סיומה נחתם הסכם השלום עם מצרים.
לזיכרם של אהוד וחגי גורדון, אסיים בשיר קצר שנכתב לזכרם לפני 47 שנה ע"י המחנך והמשורר חנן שדמי, חברם הטוב של הורי, בנימין ומרים גורדון ז"ל:
שיר לזכרם של אהוד וחגי גורדון, שנכתב לזכרם לפני 47 שנה, ע"י המחנך והמשורר חנן שדמי
דבר המשפחות השכולות – גב' עדה גורדון-לנדסברג, אחותם של חגי ואודי גורדון ז"ל
(צילום: לאה נוקד)
בשם בני הדור הצעיר נשא דברים עמיחי נודלמן, אחיינו של עמיחי נודלמן ז"ל, הרס"ר הגדודי של גדוד 407, שנהרג מפגיעת פגז בַּתשעה-עשר באוקטובר 1973:
שמי עמיחי נודלמן. אבי, רוני שכל את אחיו, עמיחי, במלחמת יום הכיפורים.
משפחתי וחברי הקרובים ביותר מכירים אותי בתור עמי. אבל האמת היא, שעמיחי הפך לעמי זה מכבר, לפני עשרות שנים.
אז היום אני, עמיחי, מתכבד ונרגש לדבר על עמי דודי. עמי שלחם במלחמת ששת הימים, נפצע ושב לשדה הקרב. עמי שמצא את מותו כעבור 6 שנים באותה מלחמה, רק קצת אחרת, כואבת, עצובה, ושהותירה דור שלם הלום ומצולק.
את עמי לא זכיתי להכיר. תמונת הזיכרון האישי שלי מעמי מצטמצמת לתמונות בודדות, כאלו שמוצגות על מסכים ענקיים בטקסי ערב יום הזיכרון השנתיים. לעיתים אני מבקש מאבי לספר לי על אחיו עמיחי, אך אני מרגיש שזה אף פעם לא מספיק.
וזה מלווה בתחושת פספוס, כי לו היינו זוכים להיפגש, הייתי שואל אותו אודות ילדותו במדינתנו הצעירה, כיצד גדל יחד עם אבי. הייתי שואל על חוויותיו משדה הקרב, על בית המלאכה שתכנן להקים עם אביו, ועל איך הכיר את ארוסתו, שהיה אמור להינשא לה לאחר המלחמה.
אני קרוי על שמו של עמיחי. מהי המשמעות של נשיאת שם הקרוב המת? עבורי, להביט בשמי חקוק על מצבה זה מוזר. עבור הורי זה מצמרר. ובכל זאת, אני מודה להם על ההחלטה שקיבלו. לפעמים אני שואל, לו היו בוחרים אחרת, האם הראייה שלי על שכול הייתה שונה? האם הייתי בוחר בנתיבים אחרים במסלול חיי? אולי מפתח את אישיותי בצורה שונה?
השם חיבר אותי אל עמי. באמצעותו, מגיל צעיר חקרתי את מלחמות ישראל ובפרט את מלחמת יום הכיפורים. את חיינו כישראלים שנאלצים לחיות על חרבנו. בזכותו, בחרתי להתגייס לשירות קרבי משמעותי, להעניק מעצמי, עבור המדינה ועבור החברים לנשק. עם הזמן הפנמתי שעלי להעריך כל רגע על אדמת הארץ, ולא לקחת את שהותנו כאן כמובנת מאליה. בסופו של תהליך, כבר היה לי ברור שאת ערכי אהבת הארץ והאמונה בצדקת דרכנו ארצה לשמר ולהעביר לדורות הבאים.
שמו של אדם מעיד כי יש לו מקום בעולם, ונשיאת השם, מעבר לכבוד המת, מבקשת לומר "הוא עדיין כאן". אך עמיחי איננו. על פניו, נשיאת שמו של עמיחי נחזית כהנצחה רציפה, יום-יומית. אולם, לבסוף ההנצחה היא שימור הזיכרון, וזיכרון אינו יכול לנכוח לאורך כל שגרת יומנו. אחרת הוא אינו כזה. אחרי הכל, עמי הוא אינו עמיחי, אנו רק חולקים באותו שם.
קשה לעכל, אך עלינו להמשיך הלאה, לנהל את שגרת חיינו ולשמר בתוכה מקום לזיכרון. במקביל עלינו להתמקד בלייצר תמונות ניצחון.
תמונות הזיכרון בחיינו הן אמנם רבות, אך בכל יום אנו מייצרים גם תמונות ניצחון. כל טיול בצפון הנפלא, כל פתק בכותל, כל משפחה שמקימה בית בישראל, כל חייל שמתגייס ומשתחרר בריא ושלם – כל אלה הן תמונות ניצחון יומיומיות. הרעיון לשאת את שמו של החלל שנפל בקרב, ובכך ללמוד על עברו ולפתח את מורשתו זו הנצחה שמהווה ניצחון אחד גדול.
שמו של עמיחי, שנולד בשנת 1948 עם קום המדינה, ניתן לו כאות לתקומתה של מדינת ישראל. נשיאת השם ומשמעותו מקנות לי גאווה כפולה. הקרבתו של עמיחי ועוד עשרות אלפים שהקריבו את חייהם כמותו מאפשרים לשם להתגשם, לקיים את תכליתו ולהמשיך
את הנס הגדול של מדינת ישראל.
ביום כ"ג בתשרי תשל"ד,
התשעה עשר באוקטובר 1973
נפל עמיחי בציר העכביש בחצי האי סיני,
עת נפגע מרסיס פגז שהתפוצץ בקרבתו.
בן 25 בנופלו.
יהי זכרו ברוך.
עמיחי נודלמן, אחיינו של עמיחי נודלמן ז"ל
(צילום: מעיין בועז, יד לשריון)
בשם מפקדי החטיבה נישאו דברים על ידי עמוס אונגר, ממפקדי גדוד 409
הנה אנו מתייצבים כאן, כמו בכל שנה, על מנת לכבד, לזכור ולהנציח, את 123 חברינו הגיבורים שלא שבו מהמערכה והותירו הורים שכולים, אלמנות ויתומים, אחיות ואחים. מנשרים קלו מאריות גברו.
47 שנים עברו מאז המלחמה ההיא, שהייתה מלחמת קיום, פשוטו כמשמעו. 25 שנים בלבד אחרי הקמת המדינה ואחרי השואה, בה איבד העם היהודי שליש מבנותיו ומבניו – שוב עמדנו בפני השמדה.
בזכותם של הלוחמים שנפלו, בזכות לחימתם ודבקותם במשימה, נשאה חטיבה 600, בהשקט ובבטחה ובצניעות את עול היותה הבסיס המוצק והאמיץ של המעבר מבלימה לפריצה והבקעה אל מעבר לתעלת סואץ, אל לב אדמת מצרים, מהלך ששינה את תוצאות המלחמה באופן מרחיק לכת והיסטורי.
חיילי החטיבה לחמו ימים רצופים, בקרבות מתמשכים, ביום ובלילה, עד שהאויב נבלם, נסוג ונאלץ לחתום על הסכם הפסקת אש, אשר בהמשך הדרך הוביל להסכם הפרדת הכוחות, שהיה הבסיס לחתימת הסכם השלום עם מצרים – שלום שמתקיים כבר זה כארבעים שנים.
לצערנו, המלחמה על קיום המדינה לא תמה. עלינו להמשיך להיות חזקים ונכונים להקרבה, אך בד בבד להילחם ולהיאבק על מיצוי כל האפשרויות לפיוס והשלמה עם שכנינו הערביים ועם בני הארץ הערביים הפלסטינאים. נדע תמיד לעמוד מול אויבינו, אבל נחתור בכל מאודנו לשלום עימם. יש מחיר לשלום, אך הוא עדיף אין ספור מונים על מחיר המלחמה.
כאן, באתר יד לשריון, אל מול אנדרטת החטיבה, המנציחה כל אחד מהנופלים ואת כולם יחד, נתפלל שבזכות גבורתם, יושג השלום ויובטח עתידה של מדינת ישראל, המשגשגת, החופשית, הדמוקרטית, שתשכון לבטח ושתהא מושתתת – ככתוב במגילת העצמאות – על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, וכדברי הנביא: ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור – ותהייה זו נחמתכם, נחמתנו.
מר עמוס אונגר, ממפקדי גדוד 409, נושא דברים בשם מפקדי החטיבה (צילום: מעיין בועז, יד לשריון)
הנחת זרים
זר המשפחות השכולות – הונח על ידי הגב' אורנה ליבוביץ, אחותו של אמיר אזכיראלי ז"ל
זר החטיבה – הונח על ידי מר אבי ששון ומר חיים אלקן, מלוחמי החטיבה
זר העמותה נתיבי האש 600 – הונח על ידי מר ישראל ניסים ומר אלי שגיא, מלוחמי החטיבה
זר ענף נפגעים חש"ן – הונח על ידי סרן יעל הרמולין, קצינת נפגעים חש"ן
זר המשפחות השכולות הונח על ידי הגב' אורנה ליבוביץ, אחותו של אמיר אזכיראלי ז"ל (צילום: מעיין בועז, יד לשריון)
זר החטיבה הונח על ידי מר אבי ששון ומר חיים אלקן מלוחמי החטיבה (צילום: מעיין בועז, יד לשריון)
זר עמותת נתיבי האש 600 הונח על ידי מר ישראל ניסים ומר אלי שגיא מלוחמי החטיבה
(צילום: מעיין בועז, יד לשריון)
זר ענף נפגעים חש"ן הונח על ידי סרן יעל הרמולין קצינת נפגעים חש"ן
(צילום: מעיין בועז, יד לשריון)
במהלך הטקס שולבו שירים, שבוצעו על ידי מקהלת ח"ן, בניצוחו של מר רון גנג
מקהלת ח"ן בניצוחו של מר רון גנג (צילום: מעיין בועז, יד לשריון)
