אל"ם (במיל') אמנון אשל-אסולין ואל"ם (במיל') רונן איציק צמחו בחטיבה 7. ערכי החטיבה האגדית נצרבו היטב בליבם, ברוחם ובנפשם; הם ספגו את ה-DNA הייחודי שלה, ובמשך שנים ארוכות שכללו את יכולות החטיבה וטיפחו אותן. בקיץ 2006 הובילו השניים את לוחמי החטיבה במאבק ממושך מול חיזבאללה, בתנאים של חוסר ודאות, שינויים תכופים בהגדרת המשימות ואתגרים נוספים.

אל"מ אמנון אשל אסולין , ואל"מ רונן איציק – מח"ט 7 וסגנו

אל"ם (במיל') אמנון אשל-אסולין ואל"ם (במיל') רונן איציק צמחו בחטיבה 7. ערכי החטיבה האגדית נצרבו היטב בליבם, ברוחם ובנפשם; הם ספגו את ה-DNA הייחודי שלה, ובמשך שנים ארוכות שכללו את יכולות החטיבה וטיפחו אותן.

בקיץ 2006 הובילו השניים את לוחמי החטיבה במאבק ממושך מול חיזבאללה, בתנאים של חוסר ודאות, שינויים תכופים בהגדרת המשימות ואתגרים נוספים.

שלוש-עשרה שנים אחר כך, התיישבו שני המפקדים לשיחה אינטימית, ודיברו בגילוי לב על המאבק באויב והתמודדויות מבית, על הדילמות הרבות שהונחו לפתחם מרגע שחיילי החטיבה התייצבו בגבול לבנון, על הקשיים, המשברים וההצלחות שחווים מפקדים בזמן מלחמה.

ספר זה הוא הזדמנות נדירה להכיר, באופן אותנטי ומכלי ראשון, את הנפשות שפעלו בעין הסערה, להציץ אל מאחורי הקלעים של קבלת החלטות בשדה הקרב, ובעיקר – להתוודע לסיפורה של חטיבה 7 במלחמת לבנון השנייה.

אל"ם אמנון אשל אסולין , ואל"ם רונן איציק, עם בניהם טל ויאיר בסיום הטירונות (ארכיון אישי).

אל"ם אמנון אשל אסולין , ואל"ם רונן איציק, עם בניהם טל ויאיר בסיום הטירונות (ארכיון אישי).

D.N.A – 7

ר. – למה טל, הבן שלך, התגייס לשריון?

א. – האמת היא שהופתעתי. לא לחצתי עליו בעניין הזה. נתתי לו להחליט. יום אחד הוא התקשר אליי והזמין אותי לשיחה עם חבריו. הם רצו לשמוע על השריון. ישבנו יחד על בירה, ובאותו ערב הם החליטו – אנחנו לשריון, לחטיבה 7.

ר. – אצלי היה דומה. אבל יאיר החליט לבד. הוא חשב על גולני, ולבסוף שינה את דעתו והחליט – שריון. "אתה יכול לסדר לי את זה?" הוא שאל, ואני צחקתי. יום שישי אחד אספתי את הבנים שלנו, יאיר וטל, ובדרך שוחחנו ארוכות. אתה מבין שהדבר המושך הזה, הכוננות בגולן, כבר לא אותו הדבר?

א. – ברור. טל רצה ללכת לגדוד 82 כי הוא הוטל בזמנו לקו עזה. זה הסיפור של היום.

ר. – לאחרונה יאיר מדבר איתי הרבה על תקופת השירות שלי. סיפרתי לו שבזמנו יצאנו הביתה מעט מאוד. הוא ביקש לדעת למה, והסברתי לו שבכל נקודת זמן נדרשנו לכוננות מול מתקפת פתע סורית של מספר דיביזיות ברמת הגולן. ספרו לנו צוותים, וכמעט לא היו יציאות הביתה. ההיערכות הזאת דרשה שבכל שבת 70% מהכוחות יהיו בכוננות, שזה אומר שכל שתי פלוגות מבצעיות נשארו על הקרקע לפחות שתיים מתוך שלוש שבתות בכל חודש.

א. – זה כולל, כמובן, מחלקות מיידיות בצפון הגזרה, במרכזה ובדרום.

ר. – נכון, והחבר'ה של היום בכלל לא מבינים את זה

א. – נו, בטח. עבורם הסיפורים האלה הם בבחינת אגדה.

ר. – לא להאמין שאז היו מגיעים בשישי בצהריים נציגים מהפיקוד או מהאוגדה, מעמידים את הפלוגה במסדר וסופרים צוותים. לפעמים היו שולחים רצים לצומת, לטרמפיאדה, להחזיר מישהו שכבר יצא הביתה, כי חסרו אנשי צוות.

א. – יש לי שריטה עוד מימי כמ"מ צעיר בפלוגה א'. החזקנו כוננות מיידית בטיסן. חור נידח, אין כלום ברדיוס של עשרות קילומטרים. היו מקפיצים אותנו המון, בודקים את רמת הכוננות שלנו. אבל לא הופתענו מההקפצות של המ"פ או המג"ד. היו לנו רמזים מקדימים.

ר. – חוץ מאלוף הפיקוד, יוסי פלד, שהיה מגיע במסוק ומפעיל…

א. – בדיוק ככה. לילה אחד, בזמן הכוננות בטיסן, כשאני מ"מ מוביל, הקפיצו אותנו מהפיקוד. לא הייתה שום התראה, ממש הפתעה מוחלטת. ידעתי שאני צריך לנוע לעמדות בג'וחדר, ולהכניס את שאר הפלוגה לקו. הייתי בטוח שפרצה מלחמה. זה היה טירוף מוחלט. מקלעים, פגזים לקנה. הכול. נעתי חמש מאות מטר קדימה בחושך מוחלט, לעבר הרמפות בקו. כשהגעתי ועליתי לעמדות, זיהיתי שמישהו מנסה לעלות לי על הטנק. הייתי בטוח שמדובר בחייל קומנדו סורי, והתכוננתי לירות. ואז הוא צעק, "תדוממו… תדוממו". התברר שהאיש קצין מטה מהפיקוד. אמרתי לו, "זוז הצידה, אני עומד לפתוח באש". הרי בראש שלי הייתי במלחמה – לקח קצת זמן עד שנפל לי האסימון והבנתי שזו הייתה הקפצת תרגול.

ר. – מאוד אהבתי את העניין של המחלקה המיידית, ותמיד התנדבתי  לעלות לכוננות ולהחזיק את זה. רעל מזוקק. הייתי מפקד המחלקה "המיידית התמידית".

א. – כל הסיפור הזה עם הסרבלים, והשינה עם הנעליים– הרגשת שאתה חיוני.

ר. – מוכר לך הסיפור של פלוגה ג', "יחידת גולן", ששנינו פיקדנו עליה? היה שם סטנדרט של שינה עם הגומיות. מי הביא את זה? זה היה רעיון שלך? האגדה מספרת שאתה הבאת את השיגעון הזה.

א. – יש הרבה סיפורים…

ר. – זוכר מתי ואיפה נפגשנו בפעם הראשונה? אספר לך: שנת 1989, אני חניך בהכנה לקורס מפקדי טנקים בגדוד 82. בסיום הצמ"פ היינו באווירת סוף קורס. המפקדים לא הצליחו להשתלט על הבלגן. לנו, החניכים, לא הפריע שניענש בריתוק – גם ככה לא יצאנו הביתה. ואז, בשלב מסוים, אמרו לנו, "תכף יגיע מיימון (אמנון) והוא יעשה פה סדר". וככה הבנו שהלכו לקרוא למ"פ. אחד החניכים שהיה חייל אצלך בפלוגה הלחיץ אותנו עוד יותר. הוא אמר שאתה "רוצח", שעשית סדר בפלוגה ג', של המופרעים, ושעכשיו נבין טוב מאוד…

ופתאום הכול החשיך, והפרוז'קטורים הצהובים הודלקו. עמדנו מסונוורים, ואתה באת עם הקול העמוק שלך. אמרת שני משפטים, אני אפילו לא זוכר מה היה התוכן, אבל אנחנו רעדנו. זה היה ממש מפחיד.

א. – ההכנה הזאת… אני זוכר אותה. בכלל לא הייתי אמור לפקד עליה. נוצר מצב שקיבלתי פיקוד על פלוגה ג' ועל ההכנה לקמ"ט, כי זה מה שדוביק המח"ט הנחה אותי. בכלל, כל סיפור המינוי שלי לתפקיד מפקד פלוגה ג' היה ביזארי. בכלל לא הייתי אמור להגיע לשם, הייתי אמור להיות מ"פ א'. אבל המח"ט החליט שהוא רוצה אותי שם – הוא רצה מישהו שיעשה סדר. לא הכרתי את הפלוגה הזאת. אחרי טקס ההחלפה, כשקיבלתי פיקוד, נכנסתי למשרדי וקלטתי שני סמלים, במדי ב', יושבים עם רגליים על השולחן. הם בכלל לא היו בטקס. "מה אתם עושים פה?" שאלתי אותם. "אנחנו עכשיו בזמן טלפון, זה הסיכום הקבוע עם המ"פ", הם אמרו. העפתי אותם מייד מהמשרד, והנחיתי את הרס"פ לתלות מעל הדלת שלט "אין כניסה". הסמלים האלה לא ראו אף אחד ממטר. בפעם הראשונה שהקפצתי את הפלוגה, הסמלים בכלל לא הגיעו. מבחינתם, הם לא היו חלק מהדברים האלה וגם לא החזיקו כוננויות. אתה מבין את גודל הבעיה? החלטתי לעשות כל ערב מסדר כוננות פלוגתי, כולם כולל כולם, בדגש על סמלים.

הרוחות בפלוגה סערו. הנחיתי את המ"מ המוביל תמיר[1] להביא את הסמלים. הוא דיבר איתם, ניסה לשכנע, ולא הצליח. הפלוגה הייתה על סף מרד. החלטתי שאין יציאות עד שכולם יתיישרו, ובעיקר – עד שהסמלים יקבלו את המרות שלי. זה היה לפני שבת, והמשמעות הייתה שהחבר'ה יסגרו יותר מ-28 יום, והכי גרוע, הם יראו שהפלוגה השנייה יוצאת הביתה על חשבונם. הבנתי שזה המבחן שלי, לגרום להם ליישר קו עם הסטנדרט שהצבתי. זה לא עזר. הפלוגה לא יצאה הביתה חודש, והסמלים עדיין לא התיישרו. הייתי צריך אישור של המח"ט להשאיר אותם שוב. הוא לא אישר לי.

היה לי מזל. בדיוק באותו הזמן היה לנו אירוע חטיבתי, חידון ידיעת הארץ. המח"ט נכנס לאולם, והפלוגה שלי השתוללה; החיילים לא נתנו לו לדבר. לבסוף הוא אמר לי, "שמע, נשבר לי מהפלוגה הזאת, אם אתה לא מצליח לעשות סדר אני מדיח אותך". אמרתי לו, "אני רק שבועיים בתפקיד, ביקשתי שתיתן לי גיבוי". "תעשה מה שצריך", הוא אמר.

כמובן, ריתקתי את הפלוגה שבת נוספת, כלומר, הם עמדו לסגור 35 יום בבסיס בכוננות. האוטובוס הגיע, ואני מראש ביקשתי מהנהג לחנות בין שתי הפלוגות, כדי שהחיילים יבינו שהשבת שלהם מתרחקת.

אחד הסמלים נכנס למשרדי, זיהיתי אצלו סימני כניעה. ביקשתי שהפלוגה תצא למסדר, נעמדתי שם ורתחתי עליהם. "איך אתם מאפשרים לשלושה סמלים לגרום לכולכם להתנהג בצורה כזאת?" כשהם קלטו שגם השבוע הם עומדים לסגור שבת בבסיס, התחילה שם הבנה שהמצב הזה לא יכול להימשך. זו הייתה נקודת התפנית. הסמלים נהפכו להיות חלק מהפלוגה והתחיל תהליך של שינוי משמעותי.

חודש לאחר מכן עלינו לקו לבנון, וסיימנו עם תשבחות מדהימות. מייד אחרי הקו הזה הגיע אליי דני, סמח"ט 7.[2] "המח"ט רוצה שפלוגה ג' תייצג את החטיבה ביום הכשירות של החיל בעוד שבוע". "אבל אנחנו אמורים לצאת לרגילה", אמרתי לו. "שמעת אותי? אתם מייצגים את החטיבה".

ביקשתי זמן, שטח אש ותחמושת – ונכנסנו לאימונים. ההישגים של הפלוגה ביום הכשירות הזה היו מדהימים. זכינו בכל המקצים. המח"ט לא הפסיק לעלות לבמה ולקבל גביעים. כולם ראו שפלוגת המופרעים הפכה להיות מספר 1 בחטיבה. המח"ט הנחה לתת לי כמתנה טנדר פז'ו 504, בלי הארגז מאחורה. פתוח. ככה במשך חצי שנה נראיתי עם הרכב כמו קבלן מהשטחים.

ר. – מנהיגות אחרת נדרשה אז. אני נזכר שהעמדות שלנו במלחמה, הרמפות, היו במרכז הגזרה. כמ"פ ג' נדרשתי להגיע לרמפת הסלע. ידעתי לומר שבזמן לחימה, כמות הארטילריה שאני אספוג שם תהיה מטורפת, ושהסיכוי שאצא מזה בחיים קלוש. אבל הרעל, ההתלהבות, והעניין הזה, שאתה מ"פ בחטיבה 7, גרמו לי לא למצמץ. ידעתי שהמיקום שלי הוא ה"פיבוט" החטיבתי, ולא הפסקתי לדמיין את זה. אנחנו, פלוגה ג', מול חוד דיביזיוני, תחת אש תופת. זה ממש חִרמן אותי, הסיפור הזה. שים אותי היום על טנק בלי מפה, חושך, ערפל, גשם, אני מגיע לכל מקום, דרך כל שדה מוקשים. זה מטורף. "זה אנחנו או לא כלום", היינו אומרים לעצמנו, וידענו שמדובר במשחק על זמן – מי יגיע ראשון, אנחנו או הסורים. לחיים ולמוות.

גם כמג"ד 77 שיגעתי את האנשים על זה. עד יומי האחרון בתפקיד עסקנו במוכנות למלחמה בגולן, למרות שבמשך שנתיים לחמנו בעזה וביהודה ושומרון. זה משהו שזרם לי בוורידים, האמנתי בזה בכל לב. גם כמ"פ, מרגע שקיבלתי פיקוד על יחידת גולן, כל הזמן דמיינתי אותנו נכנסים לעמדות האלה בקו, תחת אש תופת, ועושים את העבודה. שיגעתי את האנשים על זה. אבל אני חייב לומר לך, אמנון, שהרבה מהסטנדרט הזה, של מוכנות הטנקים, נוצר בגלל מה שראיתי ארבע שנים קודם, כחניך בהכנה לקמ"ט בפלוגה שלך. הייתי עובר שם בשמירה, בפטרול, ורואה את הטנקים של יחידת גולן מיושרים פלס על המשטח, מבריקים. על הפלטות בזוקה היה כתוב "גולן". המראה הזה תמיד הזכיר לי נמרים לפני הסתערות. רציתי שכך יהיה גם אצלי, וכך באמת היה; ירדנו להם לנשמה עד רמת הבורג. הכלים תמיד היו מבריקים, עבדנו קשה בשביל זה. לסטנדרט הזה הייתה משמעות, "בפלוגה ג' הולכים עד הסוף". הרבה זיעה נשפכה על זה. ואגב, כל זה קרה במקרה. גם אני איכשהו התגלגלתי לפלוגה ג'. הייתי אמור בכלל לפקד על פלוגה א', אבל גיא[3] משך אותי אליו. והוא צדק, באופי שלי אני פלוגה ג'. מהרגע הראשון הרגשתי שזה הבית שלי, סמל של מצוינות. אולי יש לזה קשר לכוח טייגר[4], שם זו הייתה פלוגה ג' של 82.

LEBANON BORDER, ISRAEL - JULY 21: Israeli soldiers prepare for action against Hezbollah guerillas in south Lebanon on July 21, 2006 on the Israeli-Lebanese border near the community of Avivim. (Photo by Uriel Sinai/Getty Images)
LEBANON BORDER, ISRAEL – JULY 21: Israeli soldiers prepare for action against Hezbollah guerillas in south Lebanon on July 21, 2006 on the Israeli-Lebanese border near the community of Avivim. (Photo by Uriel Sinai/Getty Images)

א. – בתקופתנו, בכלל לא עלה על הדעת שחייל לא יכיר את הדרך לשם, לרמפות. זו שריטה עמוקה. היינו עושים איתם את הדרך ברגל. יום. לילה. קיץ. חורף. תודעתית, אנחנו רצים להילחם. מחפשים את זה. עם זה אתה גדל.

ר. – נכון. וגם העניין הזה ששנינו דומים בו, שאם יש מלחמה, אנחנו צריכים להיות ראשונים. חמש דקות תנועה. כמה פעמים הסתבכתי בגלל זה. באחת הפעמים שער היציאה היה נעול; דודו הרס"ג החליט לנעול. אבל תגיד לי, מי יעצור את יחידת גולן? נעתי ראשון עם הטנק ופרצתי את השער. הפלתי חצי מהגדר בגלל השיגעון הזה, ודודו, כך נראה לי, עד היום זוכר לי את זה. שריטה עמוקה.

אתה זוכר את הקטע הזה, שאחרי שהחיילים היו יוצאים הביתה היית נעמד מול הטנקים, עושה סיבוב, מוודע שהכול מיושר פלס ונראה מיליון דולר?

א. – כשיש דבר שאתה חי אותו, נושם אותו, זה מחלחל לחיילים. ראיתי איך נוצרה תחרות בין הצוותים, מי יותר מדוגם, מי יותר מוכן. זה הטריף את כולם.

ר. – תגיד, הבן שלך, טל, לא אמר לך במהלך הצמ"פ שלו את המשפט "7 ראש קשה?"

א. – "7 ראש קשה".

ר. – יאיר שלי אומר לי את זה כל הזמן. הוא רואה מה קורה בחטיבות האחרות והשוני בולט. אמרתי לו, "חטיבה 7 היא לא ראש קשה. אתה היום חייל בחטיבת מחץ, סמל של מצוינות ארוכת שנים, ולכן דורשים מכם יותר. זה לא יכול לעבוד אחרת. זאת חטיבה 7". בכנות, כאבא, לא קל לי לראות שהחבר'ה עובדים קשה יותר מאחרים, אבל ברור לי שאין שום אפשרות אחרת.

א. – לאחרונה נקראתי לתת הרצאה לפלוגה של טל. שאלתי אותם, "אתם מבינים שאתם נושאים על הכתפיים שלכם מעל 70 שנות לחימה? שהחטיבה הזאת הייתה בכל צומת בהיסטוריה של צה"ל? אתם מבינים שבפעם הבאה אתם אלו שתהיו שם? אתם צריכים להגביה את הכתף של תג היחידה, כי אתם בחוד של החוד." אני לא בטוח שהם באמת הבינו את זה.

ר. – כשאני הגעתי לבקו"ם רציתי 7, כי זה החוד של החוד. השפיץ.

א. – הרוח הזאת זה משהו מדהים. אני זוכר שכמפקד טנק בתרגיל פלוגתי של ציר הררי, עמדתי עם הטנק על הציר. המח"ט, אמי פלנט, הגיע אליי – חסמתי את הציר. תקלה – והתחיל לזרוק לי אבנים על הטנק. דוממתי. "שלום בחור צעיר", הוא אמר לי. "נסה להסביר לי את הטעות שלך". אחרי מחשבה אמרתי, "אולי בגלל שעצרתי על הציר, עכשיו הפלוגה תקועה".

הקטע הוא שבזמן שהמח"ט דיבר איתי, אף אחד לא ידע שאני זה שחוסם את הציר. הפלוגה הייתה בלחץ, צעקות בקשר וכלום לא זז. "קח ציוד אישי, נייר ועיפרון", אמר לי המח"ט, "תחזור ברגל להתחלה, ותסמן בנייר איפה בדיוק יכולת לתפוס עמדות טובות יותר בלי לחסום את הציר".

ואני עשיתי. במשך כל הזמן הזה הפלוגה חיכתה. זה לקח שעות, אבל ככה למדנו. דרך הרגליים. זה היה אחד האירועים המעצבים שלי כמפקד.

ר. – אמי היה מ"פ בגדוד 77 במלחמת יום הכיפורים. זה דור מדהים. אף אחד לא היה מתעסק איתם. בזכות אמי, ובגללו, נשארתי בצבא. רציתי להיות מ"פ בקורס מט"קים, להעביר הלאה את הסטנדרטים שלנו, לחנך. ב-460 רצו לתפקיד מישהו אחר, אבל אני התעקשתי ולא הייתי מוכן לשמוע על שום שום תפקיד אחר. ישבתי עם אמי, שהיה אז קצין שריון ראשי, והוא החליט לגבות אותי. לא אשכח זאת לעולם.

א. – אני בכלל סרבן קצונה, ידעת?

ר. – לא…

א. – הייתי מט"ק בפלוגה א', וכבר מיועד להיות רס"פ. הסיפור היה די גמור. באחד הימים הגעתי לפלוגה ואני רואה שמחכה לי שם פורד אריקה, הרכב של המח"ט. "הוא רוצה אותך לשיחה", אמר לי הנהג. נכנסתי לרכב, מושיבים אותי מאחור, ואנחנו נוסעים למחנה גשור לפגוש את המח"ט, אמי.

ר. – וואלה, איזה לחץ זה כשאתה מזומן לשיחת מח"ט בגשור.

א. – פחד אלוהים. הגענו לגשור, המח"ט נכנס לרכב והנסיעה המשיכה דרומה. אנחנו עוברים צומת ועוד צומת. לא עוצרים.

אתה לא תאמין, אבל הוא לקח אותי לבה"ד 1. כל הדרך המח"ט לא הוציא מילה. הוא ישן וקרא קצת מסמכים, התברר לי אחר כך שהוא העביר שם הרצאה. כשהגענו הוא אמר לי, "מיימון, אתה מתחיל היום קורס קצינים. כשתסיים אתה חוזר לחטיבה 7". למעשה, הגעתי לבה"ד 1 שבועיים אחרי תחילת הקורס. עברנו את זה, ומשם המשכתי לקק"ש. ידעת את זה?

ר. – ממש לא. אבל אי אפשר להתעלם מהנסיבות הדומות של היציאה שלנו לקצונה; לי הודיעו בקשר שאני יוצא. זה היה הזוי לחלוטין, היו לי חודשיים עד קבלת סמל ראשון, ויציאה לקצונה בכלל לא הייתה בתכנון.

א. – אני זוכר את ההכנה של הקצינים. אחרי שכולנו חזרנו לחטיבה, לפני הפיזור לפלוגות, אמי המח"ט אמר, "עכשיו תתכוננו פה לתפקיד מ"מ".

הכול היה סביב הכנה למלחמה. הכנה אופרטיבית. קודם כול, מוכנות למלחמה. זכרתי את זה, וכמח"ט פעלתי להחזיר את זה. ברור שקצינים חייבים מגע של המח"ט לפני שהם חוזרים לפלוגה.

ואז, באמצע ההכנה, הקפיצו אותי לתרגיל מחלקה. ככה, ישר על רטוב. כניסה מיידית לתפקיד. אומנם הכרתי את הפלוגה, ועדיין, כקצין זה חדש לגמרי.

בקיצור, את תפקיד המ"מ התחלתי ב"מגע", בשעה חמש בבוקר. יש משהו שמסמן יותר מזה מוכנות למלחמה? בסוף התרגיל אמי עלה על הטנק שלי ואמר, "ידעתי שאתה תהיה קצין". אין כניסה טובה יותר לתפקיד מכניסה כזאת.

ר. – אחד הדברים שהשקעתי בהם מאמץ אין-סופי הוא סיפור פלוגת הפריצה. גם אתה פיקדת על פלוגת פריצה, וכן – גם בתקופתך וגם בתקופתי זו הייתה פלוגת הפריצה החטיבתית. הנוכרי, הגשרים – אלו היו עניינים של אומנות. ידענו לעשות את זה במקצועיות מדהימה. אחרי לא מעט שנות ניסיון מגיעים לרמה אחרת של מיומנות.

א. – במקור, פלוגה א' הייתה פלוגת הפריצה, אבל כשהגעתי לפלוגה ג' לקחתי אליי את העניין הזה, היה לי חשוב להביא את הפלוגה לחוד החטיבתי.

ר. – באמת? אתה בעצם אומר לי עכשיו שאתה גרמת לזה שהתיק של הפריצה יהיה של פלוגה ג'? אני שואל כי לימים, כשהייתי מ"פ והתכוננו לתרגיל חטיבתי ענק, הוטלה עליי משימה: לבצע פריצה כפולה. הייתי צריך לפרוץ, להעביר את כל החטיבה, לקפל, לנוע קילומטרים רבים עם האמצעים, לפרוץ שוב, ושוב להעביר את החטיבה. זה תסכל אותי כי הבנתי שבתרגיל הזה אנחנו בכלל לא אמורים לירות. "אני לא מוכן לעשות את זה", אמרתי. ראיתי בזה עלבון, איך יכול להיות שלא נירה אפילו פגז אחד, אפילו כדור אחד, בכל התרגיל? ואז גרשון[5] המח"ט הסביר, "המשימה שלך היא החיונית בחטיבה. ללא הפריצה הזאת לא נגיע לשום מקום. יש לך אחריות כבדה מאוד, ואני סומך עליך".

שמע, לא היה לי פשוט. התרגיל הזה כמעט הקריס אותי – הייתי צריך להיערך מבחינת כשירות ורמת מוכנות, דבר שדרש אימונים אינסופיים. אבל בתרגיל עצמו, עם כל האנרגיות שהשקענו גם בפרטים הכי קטנים, ברמת הבורג, הגענו למצוינות.

א. –כשכבר הייתי סמג"ד, אכלתי את עצמי על ההחלטה לאמן את ג' להיות פלוגת הפריצה. אני זוכר שבתרגיל לילה אחד התמקמתי כחפ"ק מעברים, ואז אני קולט שהטנק של פלוגה ג', הטנק של ירון פיק, התהפך מהגשר. הוא נהרג.

ר. – זה סיפור שהולך עם הפלוגה שנים רבות – בחצר הפלוגה הקימו מצבה לזכרו של ירון ז"ל. כל עניין הפריצה הוא סיפור דרמטי, ופלוגת פריצה צריכה לגלות יכולות מטורפות, כולם חייבים להיות מדויקים ביום ובלילה. זה עיסוק אינסופי, להתאמן ולהיות מוכנים לכל תרחיש. אבל אין לי ספק שהמיומנות הזאת הביאה את יחידת גולן לשפיץ, ועוד לשפיץ של 7. וואלה, אמנון, שנינו היינו שם.

א. – מ"פ, בראייה שלי, בטח של פלוגת פריצה– לעולם לא עוצר. זה הדבר שתמיד ציפיתי לו ממפקדים ברמה הזאת. הפלוגה תמיד בתנועה, אף פעם לא עוצרים. הייתי אומר, "שתוק, נוע, ואל תעצור עד שאומר לך". זו רוח 7. לא עוצרים.

ר. – זו הייתה התפיסה אז. כולנו ידענו שזה משחק של זמן, של מי יגיע ראשון, אנחנו או הסורים. הייתה הבנה שהתייצבות שלהם בקו התילים בלתי נסבלת, ולכן, בהינתן הפקודה, אנחנו נעים ולא עוצרים.

[1] אלוף תמיר היימן, לימים ראש אמ"ן

[2] אלוף דני ביטון, לימים ראש אט"ל

[3] תת-אלוף גיא בר-לב, לימים קצין איסוף ראשי.

[4] כוח בפיקודו של מאיר זמיר. במלחמת יום הכיפורים הכוח לחם בדיביזיה סורית, והשיג תוצאה מוחצת.

[5] אלוף גרשון הכהן, לימים מפקד גיס ומפקד המכללה לביטחון לאומי.

 לאתר הספר הקישו כאן

כריכת הספר כיוון ברור