מצה"ל לא מצפים לוותר כליל על הטנקים שלו, אבל אפשר להקטין את מספרם – ובהתאם, גם את מספר העוצבות המשוריינות – משום שהמשימות השתנו.
אמיר אורן (מאתר הארץ, 7 באפריל 2013)
הטנק האמריקאי אברמס
עשרים ושניים הטנקים האחרונים של צבא ארצות הברית באירופה, מדגם ״אברמס״, הועמסו בחודש שעבר על אונייה בנמל הגרמני ברמרהבן, בדרכם הביתה. תם עידן האוגדות המשוריינות של האמריקאים באירופה. בשיא המלחמה הקרה היו שם 20 אוגדות כאלה. עכשיו נעלמו כולן. אין בהן צורך. מורשת הקרב של הג'ורג' פטונים והקרייטון אברמסים – המפקדים והטנקים שהנציחו אותם – נסוגה מפני המציאות המדינית והכלכלית החדשה.
חלף עשור מאז שטנקים אמריקאים כבשו את בגדאד. אין כרגע שום תרחיש קביל להפעלת כוחות משוריינים בשליחותו של ברק אובמה, בוודאי לא באירופה, כמעט באותה מידת סבירות במזרח התיכון, ואף לא בקוריאה. כוחות מיוחדים, כן, אולי גם חי״ר, בסיוע אש מהאוויר ומהים. אבל טנקים? היכן יופעלו? נגד מי ולשם מה?
על כך, בעצם, בא לדבר בשבוע שעבר שר ההגנה צ'אק הייגל באוניברסיטה לביטחון לאומי בוושינגטון. הייגל נקט קו מתגרה, שנועד לסמן לקצונה הבכירה ולתומכיה הפוליטיים, שהתנגדו למינויו, שצפוי להם מצדו, בגיבוי אובמה, קרב מתמשך על ייעול הממסד הצבאי ועל סיגולו לנסיבות שהשתנו. הוא מדגיש תכופות ששירת (ונפצע) בווייטנאם כסמל־-רובאים פשוט, לא קצין מנוכר. האתגר שלו אינו הטנק במשמעו המשוריין, אלא ה"טנק" – חדר הדיונים של ראשי המטות בפנטגון.
על כל קצין, אמר הייגל, להציג לעצמו שלוש שאלות המשוועות לתשובה חיובית בטרם החלטה: ״האם זה תורם לביטחון הלאומי? האם זה עולה בקנה אחד עם האינטרסים האסטרטגיים האמריקאים, הכוללים גם ממדים מדיניים, כלכליים ומוסריים? האם זה ראוי לשירות ולהקרבה של אנשינו ונשינו במדים, ומשפחותיהם?״
אפשר להבין מכך שהייגל לא ריכך את התנגדותו הידועה למבצע צבאי נגד איראן, אבל המשימה העיקרית בעיניו היא הכנת המערכת הביטחונית לעתיד, על רקע המצוקה התקציבית המחריפה. נדרשים קיצוץ חד בכוח האדם, האזרחי והצבאי, ושינויים מרחיקי לכת באיזון הפנימי במערכת. הייגל עדיין לא התמודד עם הבזבוזים הגדולים מכולם, כמו קיומו הנפרד של חיל הנחתים, על 200 אלף המרינס שבו.
בקהל של הייגל ישבו גם קצינים זרים, אלופי-משנה, כמו שהיה בני גנץ כשלמד שם בסוף שנות ה-90. מצה"ל לא מצפים לוותר כליל על הטנקים שלו, אבל אפשר להקטין את מספרם – ובהתאם, גם את מספר העוצבות המשוריינות – משום שהמשימות השתנו. השריון היה ראש החץ של הממלכה הישראלית המתרחבת בסוף שנות ה-60. כדי לשלש ולרבע את חטיבותיו הסדירות, הוארך גם שירות החובה. אבל אם צה"ל יתמקד במשימות הגנה, או יעדיף במובהק את האש על התמרון, ממערכה נגד חיזבאללה ועד למשבר מחודש עם מצרים, הוא יוכל להסתפק בפחות שריון, הרבה פחות.
כדי לכפות על צבא עיקש שידוד מערכות, נחוץ אחד משניים: מצביא בגִמלאות בעל יוקרה ביטחונית ומודעות אזרחית כמו שהיה הנשיא אייזנהאואר (שהייגל העלה על נס), או אזרח שאינו נרתע מחיכוך עם הקצונה. שר האוצר הקודם, יובל שטייניץ, ניצל – ברשות ובסמכות, למרות תרעומת של הצמרת הביטחונית – פִרצה בהחלטות הממשלה וגזר על תקציב הביטחון קיצוץ של שישה מיליארד שקלים בשנים 2014-2013. הממשלה החדשה יכולה לאשרר את הקיצוץ או לשנותו. משה יעלון, רב-אלוף בדימוס, אינו שייך לסוג ההייגלי. עד כה היה שמרן ומקובע, איש המערכת. טבעי יותר לצפות ממנו שייקלע לעימות עם הממשלה מאשר עם פקודיו לשעבר. אם לא יוביל יחד עם גנץ, או בלעדיו אם גנץ יסרב לשתף פעולה, מבנה צבאי מעודכן, בהחלט ייתכן שיעלון לא יהיה שר הביטחון היחיד בממשלה הנוכחית.
הטנק הבריטי סימן 1 זכר (עם תותחים) בקרב ה"סים" 25 בספטמבר 1916. הופעה ראשונה בעולם
תגובתו של תא"ל (במיל') אברהם בר-דוד
למאמרו של אלון בן דוד – אנו יודעים למי ניתנה הנבואה, והיא בוודאי לא לכתבים הנקראים צבאיים. כדאי לפקוח עיניים קצת מסביב ולא רק לסוריה, ואולי התמונה תתבהר. עוד לא הוכרע הקרב ביבשה ללא הפעלת כוחות קרקע, ועוד לא נמצא כלי המשרת את כוחות הקרקע טוב יותר מהטנק. חבל לזרות חול בעיני הבריות.
