הִיא לֹא רוֹצָה
שולמית ספיר-נבו
הִיא לֹא רוֹצָה אֶת רִגְבֵי הָאֲדָמָה הַזּוֹ,
הִיא לֹא רוֹצָה אֶת הַפְּרָחִים הַרַעֲנָנִים,
הִיא לֹא רוֹצָה אֶת יָם הַאֲנָשִׁים שֶׁמְחַבֵּק אוֹתָה כָּעֵת
וּמְנַסָּה לַחֲבוֹשׁ אֶת הַלֵּב הַקָּרוּעַ.
הִיא שׁוֹתֶקֶת וּבוֹהָה,
הִיא שׁוֹתֶקֶת וּבוֹכָה,
הִיא לֹא רוֹצָה לִשְׁמוֹעַ מִלִּים כְּמוֹ
בְּנֵךְ הָיָה גִּבּוֹר, חֵרֵף נַפְשׁוֹ לְמַעַן הַמּוֹלֶדֶת,
הִיא לֹא רוֹצָה לִשְׁמוֹעַ – בְּנֵךְ הָיָה.
אֲרֹךְ-שֵׂעָר שׁוֹבָב הוּא
וּמִתְחַכֵּם בַּלִמּוּדִים
וְצוֹחֵק לְרֹחַב כָּל הַחֶדֶר
וְאֵיךְ זֶה כְּבָר מַדִּים עָלָיו וַנֶשֶׁק?
וּכְשֶׁחוֹזֵר רָעֵב הוּא עָט עַל שֻׁלְחָנָהּ
וּמְחַבֵּק אוֹתָה אֶל כְּתֵפָיו הַרְחָבוֹת
וּמַבְטִיח לָהּ שֶׁהַכֹּל בְּסֵדֶר.
הִיא לֹא מְבִינָה עַכְשָׁיו
מִלִּים גְּבוֹהוֹת כְּמוֹ גְבוּרָה וּמוֹלֶדֶת,
הִיא רַק רוֹצָה לַלֶּכֶת רָחוֹק מִכָּאן,
לָקַחַת אֶת יָדוֹ כְּמוֹ פַּעַם
וְלִשְׁמוֹר עָלָיו
רָחוֹק מִכֹּל הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה,
רָחוֹק מִכֹּל רִגְבֵי הָאֲדָמָה הַזֹּאת.
