מילים: צבי אלפר
עֵת נָטוּ צִלְלֵי עֶרֶב עַל חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר
הִסְתָּעַרְנוּ בְּרֶכֶב הַבַּרְזֶל עַל הַסֶּכֶר.
אָנוּ הָיִינוּ רֶכֶב יִשְׂרָאֵל, אָנוּ הָיִינוּ פָּרָשָׁיו.
יָכֹלְנוּ לְרֶכֶב מִצְרַיִם הֶעָצוּם וְהָרָב.
עִם רֶדֶת הַלַּיִל, עֵת נָדַם הַקְּרָב
חָבַשְׁנוּ פְּצָעֵינוּ – כִּי רַבּוּ חַלְלֵי מֶרְכָּבוֹתֵינוּ.
אַךְ מֶרְכְּבוֹת פַּרְעֹה נָדַמּוּ כָּלִיל,
מִצְרַיִם נָס אֶל הַחוֹלוֹת
יָכֹלְנוּ לָהֶם –
הֵם בָּאוּ בְּשֵׁם הָרֶכֶב
וְאָנוּ בָּאנוּ בְּשֵׁם ה'.
מַשַּׁק כַּנְפֵי הַהִיסְטוֹרִיָה נִשְׁמַע בֶּחָלָל
הַשִּׁרְיוֹן עָשָׂה הִיסְטוֹרִיָה
עֲמָלֵנוּ לֹא הָיָה לְאַל.
