מ"פ מחטיבת השריון 188 מספר על הגאווה בחיילים, והרצון שלא יראו אותו נשבר, על הרגעים הקשים ב"צוק איתן" וההתמודדות שבאה רק אחרי שיצא מהרצועה
סרן יעקב קינן (מאתר צה"ל, 3 באוגוסט 2015)
סרן קינן. צילום: דובר צה"ל
כבר מהיום הראשון של המבצע קבעתי ביני לבין עצמי כלל ברזל- אין דבר כזה שחייל שלי יראה אותי נשבר. למרות מה שחלקכם בוודאי חושב, לא מדובר באגו וגם אין כאן שום רצון לקבל קרדיט על גבריות, גאווה או אומץ לב. ההיגיון שעומד מאחורי אותה החלטה מגיע מהמשוואה הפשוטה שמפקד חזק שווה חיילים חזקים, וזה, בסופו של דבר, מה שמביא אותנו לניצחון. לצערי, השמירה שלי על אותו כלל ברזל עמדה למבחן באופן כמעט יום- יומי במהלך "צוק איתן". רק היום, שנה אחרי, אני סוף סוף מרשה לעצמי לעכל את הדברים, להפנים את ההשלכות שלהם ולשתף גם אתכם בתחושות שלי.
אני בחיים לא אשכח את הלילה שבו. סיימנו למקם את הרכבים במבנה כניסה ללחימה. איך קראתי לחיילים שלי להתקבץ סביבהפומ"ה לתדריך אחרון. ניסיתי להסתכל לכל אחד ואחד מהלוחמים בעיניים. ראיתי בשפת הגוף שלהם שהם מתוחים. לקחתי נשימה עמוקה וצעקתי – "והעיקר, והעיקר, לא לפחד. לא לפחד כלל". תוך שניות מצאתי את עצמי מחובק במעגל ענקי כשכולנו שרים, צורחים וקופצים, מתנערים מכל המתח הזה שאכל אותנו בזמן ההמתנה לפקודת הכניסה. באותו הרגע נדרתי לעצמי שאני לא חוזר בלעדיהם, ויהי מה.
כמה שעות אחר כך, כבר היינו בצד השני של הגדר. נסענו בלי תחושת זמן ממקום למקום, מבצעים משימות הנדסיות. בין כל הרגשות המעורבים שעברו לי בלב באותם הרגעים בלטה בעיקר תחושת הגאווה בחיילים שלי. מי הם למעשה אותם לוחמים? ילדים שסך הכול סיימו את ההכשרה שלהם פחות משבוע לפני פרוץ המערכה, וכבר הם מבצעים את העבודה שלהם כמו מקצוענים תוך סיכון חיים. אם תבקשו ממני לבחור דבר אחד שלמדתי ממבצע "צוק איתן", אני אלך כנראה על ההבנה שכלי הנשק הסודי והמוצלח ביותר של צה"ל הוא כוח האדם שלו.
אני חושב שהפעם הראשונה שבאמת כמעט נשברתי ואיבדתי שליטה, הייתה בשבוע השני אחרי הכניסה הקרקעית. במהלך פעולה צבאית פגשתי מפקד פלוגה אחרת שסיפר לי ששני חברים שלנו מספסל הלימודים במכללה לפיקוד טקטי נפלו בקרבות – צביקה קפלן ז"ל ודימה לויטיוס ז"ל. הרגשתי את הלב שלי נקרע ודיי שמחתי שיש לי תירוץ שמכריח אותי להדחיק – ההבנה שאני חייב להישאר מרוכז ולא ליפול להסחות דעת. אז המשכתי הלאה, ככה זה במלחמה וככה זה כשפקודה שלך יכולה להפריד בין חיים ומוות. שלא תבינו אותי לא נכון, אני רואה בתפקיד שלי שליחות וזכייה עצומה, ובכל זאת, באותם הרגעים האחריות שהוטלה עליי הייתה מפחידה. אין את הזמן להתפרק, אין את הזמן לעכל את המידע. מה שכן אפשר וגם חובה לעשות- זה להתמקד בשתי מטרות: לדאוג לביצוע המשימה עבורה נשלחתי ולהחזיר ממנה את כל חיילי בריאים ושלמים.
ב-3 באוגוסט 2014 יצאתי מהרצועה בפעם הראשונה להתרעננות, דבר שהיה אמור להיות חוויה משמחת לכל הדעות. כנראה שלגורל היו תוכניות קצת אחרות ודיי מהר הבנתי שבשיחת הטלפון הזו לאימא אני לא אוכל להשלים פערים עם המשפחה ולקבל את החיזוק שכל כך חיכיתי לו. השיחה שלי תפסה אותם בדיוק בדרך ללוויה של בן דודתי, ליאל גדעוני ז"ל, שנפל בקרב ברפיח. גם עם מחלת אלצהיימר אני כנראה לא אשכח את הדמעות שיצאו לי מהעיניים, וגרמו לי לרוץ ולהסתתר מהפקודים שלי כדי שלא יראו אותי ככה. אני חושב שבאותו הרגע הבנתי שכלל הברזל שקבעתי לעצמי נועד בין היתר גם כדי להדחיק. כדי לא להרגיש. כדי לא לחשוב על כל מה שאני מקריב ולצערי גם מאבד. באופן מפתיע, ההודעה הנוראית הזאת נתנה לי איזשהו כוח להמשיך. המוות של האנשים היקרים לי הזכיר לי בדיוק למה אני נלחם.
צילום ארכיון: דובר צה"ל
