כיום מתפתחת תורה שבעל פה, שלפיה "תעוזה" ו"צה"ל 2025" מבשרים את קץ התמרון. אולם התמרון חיוני להכרעת מערכות, והוא מרכיב יסוד במעמדה האסטרטגי והמדיני של ישראל. יכולת התמרון מתחזקת הסכמי שלום קיימים ועתידיים ומספקת מענה משלים בשלל מצבים אפשריים שבהם המענה המבוסס על אש יהיה פחות יעיל. לכן על הפיקוד הבכיר לגדוע את התפתחות התורה שבעל פה על קץ התמרון.
סא"ל (במיל') רון טירה*
(הכתבה התפרסמה בגיליון "מערכות" 453 בפברואר 2014)
כוחות צה"ל באימון משולב, פברואר 2014
מתוך הכתבה:
אסור לפיקוד הבכיר לאפשר התפתחות תורה שבעל פה בנוגע להשלכות ההצטיידות על תפיסת הפעלת הכוח ועלתוכנית המלחמה, ואסור לשמור את המידע על התר"ש במעגל מצומצם שיותיר רבים בערפל בנוגע לכוונות הפיקוד הבכיר
צה"ל הגיע למלחמת יום הכיפורים עם תפיסת קרב יבשה חד-ממדית הבנויה סביב השריון. בעקבות לקחי המלחמה התפתחה תפיסת קרב יבשה המשלבת שריון עם חי"ר, ארטילריה והנדסה ובהשתתפות חיל האוויר.
התפיסה הנכונה יותר היא לראות במרכיבי הכוח השונים מכלול שיוצר סינרגיה ולא גורמים נפרדים שמתחרים זה בזה.
מדינה המסוגלת לתמרן ולכבוש שטחים נהנית גם ממעמד בין-לאומי מתאים. ישראל עוררה התעניינות בקרב המעצמות רק בעקבות כיבוש סיני ב-1956, והפכה לשותפה אסטרטגית רבת ערך רק לאחר כיבוש השטחים הנרחב ב-1967.
כיבוש שטח מאפשר שינוי כפוי במציאות הפיזית בשטח הכבוש, בעוד שבמקרים רבים האש יוצרת רק לחץ, מנופים ושכנוע אלים.
* סא"ל (במיל') רון טירה, איש עסקים וחוקר בתחומי צבא וביטחון. משרת במילואים במחלקת תכנון המערכה של חיל האוויר
