אישיות כריזמטית וסוחפת היה האלוף שלמה שמיר ז"ל, מתריסר האלופים הראשונים בצה"ל, שבגיל 14 התגייס לארגון ההגנה, בפברואר 1948 והוא בן 33, הקים את חטיבה 7 ולחם איתה בקרבות לטרון, במאי 1949 התמנה למפקד חיל הים, ובדצמבר 1950 התמנה למפקד חיל האוויר. השבוע ציינו חמש שנים לפטירתו
ליקט וערך אל"ם (במיל') שאול נגר
שלמה שמיר ז"ל. מימין במדי הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה
ומשמאל בכנס חטיבה 7 לדורותיה
האלוף שלמה שמיר ז"ל נולד ברוסיה ביוני 1915, בשם שלמה רבינוביץ', ועלה לארץ בשנת 1925. ב-1940 התנדב לצבא הבריטי ועבר בו את קורס הקצינים הראשון של מגויסי היישוב. שלמה שירת בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה ודוד בן גוריון מינה אותו ל"מפקד כל החיילים היהודים בצבא בריטניה". שלמה ז"ל נפטר ב-19 במאי 2009.
ב-1 ביוני 2014 התכנסו בבית העלמין הישן שברחוב טרומפלדור בתל אביב נציגי חיל הים וחיל האוויר, נציגי עמותת יד לשריון, בני המשפחה, חברים ומוקירי זכרו, לאזכרה במלאות חמש שנים לפטירתו.
הבאנו מהדברים שנישאו באזכרה. האלוף (במיל') יוסי בן חנן אמר קדיש, ותא"ל (במיל') מנשה ענבר, מנכ"ל עמותת יד לשריון, הניח זר על קברו של שלמה ז"ל. ניהל את הטקס החזן הצבאי הראשי סא"ל שי אברמסון.
המצבה על קברו של האלוף שלמה שמיר ז"ל
מדברי האלוף רם רוטברג, מפקד חיל הים
שלמה – אדם, מפקד, מנהיג. כן, כזה היית, ניחנת בתכונות השייכות למנהיגים – הובלה, פיקוד, יוזמה ואחריות.
היית ממעצבי ארצנו, וכאיש פעולה ומעש הנחת את היסודות לביטחון המדינה ביבשה, בים ובאוויר. את מיטב שנותיך הקדשת לפעילות ושירות במאבק להקמתה ולביטחונה של ישראל ולכלכלתה של המדינה בתחילת דרכה.
כך בחייך הצבאיים ובחייך האזרחיים, כל שירותך כלוחם יהודי, לוחם ישראלי ולוחם אדם – אזרח.
התחלת זאת אז, עת הצטרפת לשורות ההגנה, נער-אדם צעיר היודע אחריות ושליחות מהי, פורץ דרך בכל תחום ועניין. אין ספק שטביעות ידיך ניכרות בצה"ל – חטיבה 7, חיל הים וחיל האוויר. אתה היית שם ועיצבת את ראשית דרכו של הצבא ואת ערכיו, דרך דוגמה אישית, מסירות אין קץ והקרבה.
התרגשתי בתיאורך את המפגש עם שארית הפלטה באירופה, בעת שנכנסת כמפקד הבריגדה לבוש מדים ועליהם מגן דוד.
מפקד חיל הים האלוף רם רוטברג נושא דבריו
קראתי היטב את דבריך על קרב לטרון, התמלאתי הערכה על מנהיגותך בעת הקרב הקשה ובקרבות הדמים לשחרור ירושלים, מתוך אמונה והבנה היסטורית המקדימה את זמנה, של משמעות ירושלים לעם ישראל – מוסרית, אידאית, וצבאית. ידעת אז וצדקת – ללא ירושלים לא תהיה מדינה.
ביצעת כל תפקיד שאליו נקראת לדגל, העדת על עצמך כשסיימת את תפקידך בחיל הים – "לא הייתי ימאי אבל עשיתי מחיל הים חיל צבאי וקבעתי את אופיו. שנה וחצי עבדתי יום ולילה, הכשרתי אנשים, קניתי טורפדות אנגליות וצרפתיות… החיל הפך מקצועי ומשפיע". כך עשית בחיל הים, כך בנית את חיל האוויר ואת מפקדת כוחות הנ"מ בחיל, כך עשית בכל פועלך!
כמי שהאמין שהקניית מורשת הלחימה והגבורה של לוחמי השריון וצה"ל לדור הצעיר ולחיילי צה"ל, היא ערך חשוב, התורם למוטיבציה של החיילים לשרת ולתרום, הקדשת את מיטב שנותיך לאחר שחרורך להגיע לכל מוזיאון ולכל הרצאה – והמשכת לתת את כל כולך!
הערכים שאותם קבעת והטמעת – של הקרבה, נתינה, דבקות במשימה, ציונות, וראייה היסטורית מפוקחת, ערכים המבוססים על דוגמה אישית (בסיס כל תורת הפיקוד כולה במנהיגות) – הינם נר לרגלי כל מפקד בצה"ל ובחיל הים בפרט.
כמפקד ולוחמי ומפקדי חיל הים לדורותיהם אני מודה לך על התווית הדרך ומצדיע לך באופן אישי.
יהי זכרך ברוך.
מדברי תא"ל דוד ברקי, ראש להק כוח האדם בחיל האוויר
בשנה שעברה עמדתי במקום הזה וציינתי את האתגר באמירת דברים לזכר אדם רב פעלים, שלא זכיתי להכירו. והנה הזדמנה לי אפשרות נוספות להכיר את אלוף שלוש הזרועות, דרך קריאת הספר החדש שכתב שלמה ז"ל בשנותיו האחרונות בשם "שלושה נסים ודגל עברי", שהשלימה וערכה יעל בתו. הספר איפשר לי להציץ לתקופה מרתקת ורבת מעש של בני ארץ ישראל, שבמעשיהם וחזונם, קידמונו בצעד ענק למדינה יהודית ועצמאית בארץ ישראל ובצעד עוד יותר גדול לבנית צבא מקצועי ומיומן – צבא ההגנה לישראל.
התלבטתי מה לציין בדבריי, האם לציין את החשיבות שראה האלוף שמיר לפיקוד ישיר, ברור ובלתי מתפשר – פיקוד המקנה סמכות אך בהכרח גם אחריות רבה המונחת על כתפי המפקד – או אולי את ההדגשה הרבה שלו על החינוך ועל החתירה למגע ולדבקות במשימה?
החלטתי לשתף אתכם בשתי נקודות בלבד, מתקופה אחרת, בשני אירועים שהביטו בי מתור הספר, דרך מסע המתאר את הקמתה, לחימתה ותפקידה המשמעותי של הבריגדה היהודית. הבריגדה ששלמה שמיר (רבינוביץ') היה מפקדה מטעם "ההגנה" ומוסדות הישוב. האירועים שלצד חשיבותם ההיסטורית הציגו את נקודת המבט המיוחדת על האלוף שמיר.
תא"ל דוד ברקי, ראש להק כוח האדם בחיל האוויר, נושא דבריו
האירוע הראשון התרחש ב-27 ביולי 1945. הבריגדה עוזבת את טארוויזיו. טארוויזיו הנמצאת על גבול איטליה-יוגוסלביה-אוסטריה איפשרה לאנשי הבריגדה להתחיל במסע החיפושים העצום אחר שארית הפליטה. היה זה מסע שהחל בדאגה לפליטים, כשגודל האסון שעבר על יהודי אירופה לא הובן עדיין, גם לא לאנשי הבריגדה, מסע שבו פעלה הבריגדה, ברשות ובעיקר שלא ברשות, בחיפושים אחרי היהודים שנותרו באירופה. רק מקריאת הספר הבנתי עד כמה האירוע המכונן שהביא את שארית הפליטה במאות אלפיהם לישראל, בתקופה שלפני הקמת המדינה ובמהלך מלחמת העצמאות, החל ביוזמות אישיות ולא מאורגנות, ברצונם החופשי של אנשים שלקחו סיכון, ובמפקדים ובראשם המייג'ור שלמה שמיר, שהחליטו שזו המשימה החשובה לביצוע, ללא הכוונה והנחיה ממוסדות הישוב ובוודאי ללא רשות הצבא הבריטי. כך החלו אנשי הבריגדה, בהובלת שלמה שמיר רבינוביץ', את התהליך הקריטי של זרם המעפילים מאירופה לישראל. הנס השלישי כהגדרתו של שלמה שמיר – התרחש.
אירוע עזיבתה של הבריגדה את טארוויזיו צוין בהופעה של להקה, שהייתה חלק ממערך החינוך של הצבא הבריטי. בהופעה זו השתתפה חיילת ארץ ישראלית, שנולדה בברלין, חנה מאירצ'ק שמה, לימים חנה מרון שהלכה לעולמה בסוף השבוע האחרון.
האירוע השני התרחש בערב ראש השנה 7 בספטמבר 1945. ברגן בלזן. שלמה שמיר מבקר במחנה הישן. בכניסה שלט – מחנה הריכוז הידוע לשמצה, בלזן. בשלט תיאור של עשרות אלפי הגופות שנמצאו בשטח על ידי הבריטים, ואלפי הנפטרים לאחר השחרור ממחלות ורעב.
בחודש שעבר הובלתי משלחת של צה"ל לפולין, אנו קוראים למשלחות אלה "עדים במדים", 20 שנה למן המשלחת הראשונה, ורק בסוף השבוע התחבר לי כי העדים במדים הראשונים, נושאי הדגל הכחול לבן, שעמדו לרגלי הרי האפר, המשרפות ובורות הקורבנות, היו קציני הבריגדה ובראשם שלמה שמיר.
האלוף שמיר, מונה למפקד השלישי של חיל האוויר. את פיקודו ומשימותיו בחיל בחן בשלוש שאלות יסוד:
א. האם וכיצד ממצה החיל את מלוא היכולת העצומה שגלומה בו,
ב. מהו המבנה הארגוני הנכון לחיל,
ג. כיצד ניתן לשמור את המתח המבצעי והכוננות האינטנסיבית הנדרשת מהחיל.
שאלות יסוד אלה, כאילו נלקחו ממסמך מדיניות מפקד חיל האוויר כיום, רלוונטיות במיוחד היום כבעבר.
המורשת היא התחמושת החשובה ביותר בכליו של הלוחם – אמר האלוף שמיר.
ראוי לנו שנלמד את מורשתו, שהביאה את עמנו בתקופות רבות להישגים משמעותיים, וכיום היא מאוד רלוונטית לנו כמפקדים.
מדברי אייל גלון
התנדבתי לומר כמה מילים על שלמה שמיר רבינוביץ', ותוך כדי ניסיוני לגבש מסה מעניינת וקוהרנטית מצאתי עצמי שוקע בנוסטלגיה היסטורית של הקשר בינינו שנמשך משנת 1997 ועד פטירתו, כ-12 שנים לאחר מכן.
שלמה מכיר אותי מאז היוולדי. בהיותו בן דוד שני של אמי ומהיותי "בעל פֵטיש" להיסטוריה, ידעתי עליו ועל פועלו ההיסטורי בהגנה, בבריגדה ובצבא – לפחות את אותם מעט פרטים שהופיעו בלכסיקון לביטחון, ועוד קצת סיפורים משפחתיים. אך הקשר האישי בינינו החל ב-1997 בעת שהתייצב אצלי במרפאה לצורר טיפול שיניים.
אייל גלון נושא דבריו
במקביל להתעוררות היוזמות ההיי-טקיסטית בישראל, נוצרה ידידות אמיצה ומרתקת בינינו, אשר גלשה מחוץ לקשר רופא-מטופל והפכה למפגשים חברתיים מספר פעמים בשנה. מפגשים אלה, בהם בניגוד לאופיי – הייתי הצד המקשיב ולא הצד המטיף (מצב די רגיל אצל רופא שיניים ומטופלים…).
אחת התחושות הראשונות שבהן אני זוכר היא ששלמה היה המבוגר הצעיר ביותר שבו נתקלתי בחיי – יש לזכור שהוא היה אז כבר בשנות השמונים לחייו. התובנה השנייה, שאליה הגעתי כבר בראשית הקשר, הייתה כי לשם שינוי בחירת השם שלמה הלמה את האיש (בינינו, כמה בחורות בשם יפה, שהשם תואם את חזותן, אתם מכירים…). נתקלתי באדם שלמרות גילו המתקדם היה בעל פתיחות מחשבתית הן בנושאים חברתיים והן בנושאים פוליטיים – ואת המשפט הכול כך אופייני לגנרלים בדימוס "אצלנו זה היה כך" מעולם לא שמעתי מפיו. חיבתו לטכנולוגיה מתקדמת היממה אות. בעוד מרבית בני דורו הם טכנופובים קשים, שלמה היה טכנופיל מזן נדיר. לפעמים הייתה לי תחושה שהוא פשוט נולד לדור הלא נכון.
לפני, למעלה מ-50 שנה אמר נשיא אמריקאי משפט נצחי: "אל תשאל מה ארצך עשתה עבורך…". שלמה חי משפט זה שנים רבות לפני הנשיא האמריקאי קנדי, גם משום שב-30 השנים הראשונות לחייו לא הייתה לו מדינה, וגם בשל אופיו ותפיסתו על חשיבותה של מדינה לקיומו של עם. בשיחותינו עלה לא פעם הרעיון שאותו ניסה להטמיע בקרב הצעירים, שכבר לפני כ-3000 שנה היה עם ישראל מעצמה אזורית חזקה באופן יחסי, הרבה יותר ביחס לחוזקה של מדינת ישראל כיום – ולמרות זאת המדינה נעלמה והעם התפזר, אם בשל מלחמות כושלות, ואם מסיבות אחרות. שלמה "פחד" מהיום שבו תיתפס המדינה כאקסיומה קיומית, כי יום זה הוא תחילתו של שעון החול, או כפי שכינה זאת סוף הפיקציה הקיומית של המדינה.
מסר אחר שלמדתי במפגשינו היה חשיבות הפרטים, הסדר וראיית העתיד. אחד הסיפורים המרתקים היה שובו של שלמה מניהול הרכש בארצות הברית (בשנת 1946). המתנה האישית שאותה הביא עימו היה ספר התקנון של הצבא האמריקאי. קצת קשה להבין היום, כ-70 שנה אחרי מעשה, את גודל האבסורד: מצד אחד – לא היו מספיק כלי נשק אישיים לחַמֵּש בהם את חיילי צה"ל ומצד שני – שלמה מכין עצמו למדינה ולצבא אשר יצויד לפי תקנים של המעצמה הגדולה בתבל. אם לא היה מדובר בשלמה, הייתי טוען – יוהרה לשמה, אך מי שפגש בו, ולו רק פעם אחת, יודע כי היו אלה אמונה, עתידנות ויסודיות שהתמזגו באיש אחד.
מפעל חיו האחרון הוא עדות לזיכרונו הפנומנלי וכן החשיבות שאותה ייחס לאמת ההיסטורית. במשך מספר שנים שקד שלמה על כתיבת הכרוניקה האישית שלו, משנת 1940 עד 1946, התקופה שבה התנדב או נודב לבריגדה היהודית. באתוס הישראלי ניטש זה שנים ויכוח על הזכויות ב"סילוק" האנגלים מהארץ והקמת הכוח הלוחם של מדינת ישראל. חלקה העצום של הבריגדה בשתי סוגיות אלה, מעולם לא זכה לדגש מספיק, ואני תקווה שספרו של שלמה בנושא זה, שהושלם במסירות מדהימה על ידי יעל בתו, יזכה את הבריגדה במקומה האמיתי באתוס הלאומי.
שלמה, ידידי, אתה חסר לי. מי ייתן ונזכה אנו להיות ראויים לתקוותיך ולתפיסות עולמך.
האלוף (במיל') יוסי בן חנן אומר קדיש
זר עמותת יד לשריון הונח על קברו של שלמה שמיר
לכתבה שפורסמה ביום 21 במאי 2009 על הלווייתו, ובה עוד קווים לדמותו של האלוף שלמה שמיר ז"ל, ראו כאן
