Merkava tank

אלוף ישראל טל – “טליק” אבי טנק המרכבה

שנת לידה – 1924
נולד בארץ ישראל
דרגה אחרונה – אלוף
מפקד גי”ש – נובמבר 1964 – מארס 1969.

ישראל טל (“טליק”), מי שכונה בפי מומחים זרים “מר שריון”, היה המפקד השביעי של גייסות השריון. תקופת שירותו של האלוף טל כמפקד גייסות השריון הצטיינה בהתעצמות איכותית רבת היקף, בתהליך שכלל המשך הצטיידות בטנקים חדשים מדגם פטון אם-48, פיתוח טנקים מדגם “סנטוריון משופר” ופיתוח אמצעי לחימה נוספים. האלוף טל הצטיין בהנהגת אמות מידה של משמעת קפדנית בכל התחומים ובכל הרמות, דאג לשיפור איכותי משמעותי ברמת התמחותם הטכנית-מקצועית של הצוותים ומפקדי הטנקים על ידי איחוד שיטות ההדרכה ותורת הלחימה של השריון בכל מערך צה”ל, ויישומם בהתאם לתנאים האופייניים של השריון. בתקופת כהונתו של אלוף טל הוחל במחקר בנושא רכש טנק העתיד של צה”ל, ובמסגרת מחקר מקיף זה נבדקו טנקים רבים, ביניהם גם טנקים מדגם “צ’יפטיין” מתוצרת בריטניה. האלוף טל, שפיתח את טנק ה”מרכבה” והיה אחראי לייצורו, גיבש את העקרונות המנחים לפיתוחו של טנק זה, שנכנס לשירות מבצעי החל משנת 1979 ומהווה כיום עמוד השדרה של כוחו המבצעי של חיל השריון.

ישראל טל נולד בארץ-ישראל, 1924, גדל והתחנך בבאר טוביה. התגייס לצבא הבריטי ב-1942. השתתף בקרבות הגדוד השני של הבריגדה היהודית בחזית איטליה ב-1945. נטל חלק בפעולות הצלה ורכש אחרי מלחמת העולם השנייה. ב-1946 הצטרף ל”הגנה” כמדריך למקלעים בינוניים. השתתף בקרבות על הדרך לירושלים, ובמבצע “נחשון” פיקד על מחלקה באחד מגדודי חטיבת “גבעתי”. ב-1948 עבר לחטיבת “עודד” כמפקד פלוגה מסייעת ואחר כך הועבר למחלקת ההדרכה במטכ”ל, כמומחה לנשק מסייע. נשלח לצ’כוסלובקיה לסייע במשלוח נשק ארצה. השתתף עםחטיבה 7 בקרבות “עשרת הימים” בגליל, במבצע “חורב” ובמבצע “עובדה”. נתמנה לאחר מלחמת העצמאות למדריך בקורס מפקדי גדודים. היה מפקד גדוד ב”גבעתי”, מפקד בית הספר לחיל רגלים ב-1951, וב-1952 שימש ראש מטה פיקוד ההדרכה. במבצע סיני (1956) היה מפקד חטיבת חי”ר שהשתתפה בקרבות אבו-עגיילה. היה מפקד בית ספר לקצינים (בה”ד 1). בשנים 1957 – 1960 היה סגן מפקד גייסות השריון. בשנים 1960 – 1964 שימש מח”ט 7. ב-1964 מונה למפקד גייסות השריון.

במלחמת ששת הימים פיקד על “אוגדת הפלדה” שלחמה בציר הצפוני בסיני וכבשה את סיני החל מרצועת עזה ועד תעלת סואץ בציר הצפוני. ב-1968 מונה לאחראי על פיתוחם וייצורם של כלי רכב קרביים במשרד הביטחון. ב-1972 נקרא לשוב לשירות על ידי הרמטכ”ל דאז, דוד אלעזר ז”ל, ולשמש כראש אג”ם וכסגן הרמטכ”ל. עם תום מלחמת יום הכיפורים נשלח לחזית הדרום כמפקד החזית. באפריל 1974 סיים שירותו בצה”ל, והתמנה במשרד הביטחון כיועץ לשר שמעון פרס. בתוך כך היה אחראי על ייצור אמצעי לחימה, בכללם טנק “המרכבה”. זכה פעמיים בפרס ביטחון ישראל בשנים 1961 וב-1973. שב לשירות בצה”ל ב-1978, והכין את תוכנית הארגון החדש, שבמרכזה הקמת מפקדת כוחות שדה.

אלוף (במיל’) טל המשיך לפתח את טנקי המרכבה ואמצעי לחימה נוספים בתפקידו כעוזר שר הביטחון, והשפיע בדרכו המיוחדת על התעצמות השריון.

אלוף טל זכה להנצחה על כותל “חמשת מצביאי השריון הטובים בהיסטוריה” (יחד עם האלוף משה פלד, הגנרל ג’ורג’ פטון, קרייטון אברהמס, והפילדמרשל הגרמני ארווין רומל) במוזיאון השריון בפורט נוקס.

סיסמת חיל השריון הישראלי “האדם שבטנק ינצח” מבוססת על דברי ישראל טל, שכאשר נשאל איזה מן הטנקים הקיימים עדיף על כולם וינצח בשדה הקרב, ענה שהטנק בו הצוות הטוב ביותר הוא אשר ינצח. 

סקירת ספרו של ישראל טל בטחון לאומי – מעטים מול רבים ,  הוצאה: דביר.

עוד בימיה הראשונים של ישראל היה ברור למנהיגיה כי עוד זמן רב תיאלץ להישען על חרבה. אי לזאת – יסודות תורת הביטחון, העקרונות והרעיונות המרכזיים של המדינה הונחו על ידי קבוצת מפקדים בהנהגתו של דוד בן גוריון ונקבעו כבר בשנות ה-50. עוצבה תוכנית שיטתית נועזת ומבוססת שלזכותה יש לזקוף את ההצלחה הלאומית של תכנון אסטרטגיה ביטחונית מקורית וייחודית – והיא מתוארת ומנותחת בספר מבריק זה, ראשון מסוגו ופורץ דרך במחשבה הביטחונית בישראל.

חלקו הראשון דן בביטחון לאומי כסוגיה אוניברסאלית. השני מציג את עיקרי תורת הביטחון של ישראל. השלישי עוסק במימושה למעשה ועוקב אחרי תולדות המאבק הצבאי שניהלה ישראל מאז כינונה.

הספר בטחון לאומי מציג גם את השקפת עולמו של ישראל (טליק) טל וכן תיאוריות שלו בתחום המחשבה הצבאית. לאלוף ישראל טל היסטוריה צבאית מפוארת מאז שהתגייס לצבא הבריטי ב-1942, במשך עשרות שנים לחם בכל מלחמות ישראל ומילא תפקידים בכירים ומגוונים בין היתר היה מפקד גייסות השריון, ראש אגף המטה הכללי וסגן הרמטכ”ל. זכה פעמיים בפרס בטחון ישראל ונחשב לאבי הטנק הישראלי – המרכבה. מאז 1975 הוא מכהן כעוזר שר הביטחון.

עמוס עוז כתב על האלוף טל ועל ספרו “לפני 35 שנה, רווחה בארץ עמדה פשטנית בנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי – עמדה ציונית ממותקת. כבר אז פרש טל באוזנינו אנטי תזה מרתקת לציונות הצדקנית והכוחנית. האנטי תזה שלו לא הייתה אנטי ציונית בפרוטה ולא פרו-פלשתינאית סנטימנטלית, אלא בנויה על ראיה מפוכחת של חיוניות הכוח וגם של מגבלותיו ועל הבנה עמוקה של הממד הטראגי בקונפליקט הישראלי ערבי עמדתו של טל מעוגנת בעקרונות מוסר אוניברסאליים, בחוכמה היסטורית וגם בהבנת משקלן המוסרי של טענות הערבים. עם השנים פיתח טל את דעותיו וגיבש השקפה מקורית ורבת מעוף על בעיית הביטחון של כל העמים וגזר מתוכה מסקנות נוקבות לגבי בעיות הביטחון של ישראל ולגבי הקשר שבין בטחון לבין שלום של פשרה הגיונית.”

בספר הזה פורש טל ראיה פילוסופית של הזיקה שבין בטחון, מוסר ושלום. “אמנות המלחמה”, כותב טל, “אינה מדע אלא היא אמנות המידה הנכונה”.

מרכבה סימן 4

טנק המרכבה סימן 4 נכנס בשנת 2003 לשירות מבצעי בצה”ל בחטיבה 401.

החידושים שטנק מרכבה סימן 4 מציג נפרשים על פני כל מרכיבי האיכות של הטנק – השרידות, עצמת האש והניידות.

הטנק עתיר במערכות מתקדמות וכל איש צוות פועל בסביבה ממוחשבת המפעילה מערכות ומספקת נתונים.

מיגון ושרידות

העקרונות שהותוו בתכנון טנקי המרכבה לדורותיהם יושמו גם במרכבה סימן 4: מתן עדיפות למיגון ולשרידות, ניצול מערכות הטנק להגנה על אנשי הצוות (המנוע מותקן בחזית הטנק), אחסנת תחמושת במארזים מוגנים, כיבוי אש אוטומטי, מערכת אב”כ על-לחץ ועוד.

במרכבה סימן 4 המיגון הבליסטי הוא מודולארי ומספק הגנה יעילה יותר מול איומים חדישים, הן בכושר העצירה והן בהגדלת השטח הממוגן של הטנק. מעל לכל, כולל המיגון הבליסטי גם מיגון גג המקנה הגנה נגד התקפות עיליות. המיגון הכבד שהותקן על הצריח מכשיר אותו להתמודדות מול איום טילי נ”ט מדורות מתקדמים. למרות הגדלה משמעותית של המיגון והמנוע, הצליחו המפתחים לשמור על משקל הטנק ללא שינוי.

מהנדסי המרכבה עובדים כיום על הפיתוח וההצטיידות במערכת מיגון אקטיבי מתקדמת לטנק (מערכת “מעיל רוח”) להגברת יכולת השרידות מול איומי הנ”ט המתקדמים ביותר.

מערכת ההתראה לזיהוי איומים אלקטרומגנטיים היא דור מתקדם של קודמתה שבסימן 3.

עצמת האש

הטנק מצויד בתותח 120 מ”מ, דור מתקדם של התותח שפותח למרכבה סימן 3. התותח החדש מאפשר לירות תחמושות רבות-עצמה ובעלות כושר חדירה מוגבר. התחמושת התורנית של התותח מאוחסנת בתא ממוגן אשר מאפשר הגשה חצי-אוטומטית של סוג התחמושת הרצוי לטען.

מערכת בקרת האש החדשה של הטנק כוללת רכיבים חדשים ויכולותיה גבוהות ביותר בתחום טווחי הגילוי והרכשת המטרות. מערכת ראיית הלילה מבוססת על הטכנולוגיה המובילה בעולם. יכולת העקיבה האוטומטית שופרה משמעותית. המערכת מאפשרת ישום תורת לחימה יעילה יותר באיתור המטרות, חלוקתן בין המפקד לתותחן והשמדתן.

מערכות הבקרה התומכות בכוח האש מופעלות באמצעות צגים ומערכות הפעלה מתוחכמות, וכן מערכות עזר המסייעות למפקד בתקשורת נתונים יעילה וניהול קרב.

ניידות

טנק מרכבה סימן 4 מצויד במנוע חדיש. זהו מנוע דיזל שעוצמתו 1,500 כוחות סוס. המנוע מפוקד ע”י מחשב המקושר הן למערכות הניהוג של נהג הטנק והן לממסרת ההילוכים האוטומטית החדישה. המנוע וממסרת ההילוכים מהווים חטיבת כוח הנחשבת למובילה בעולם. העוצמה הרבה של חטיבת הכוח, בשילוב עם מערכת המזקו”מ החזקה מקנים לטנק יכולת תנועה ותמרון גבוהים.

התקנת חטיבת הכוח החדשה בטנק המרכבה אפשרה לתכנן את התובה באופן ששיפר את ההגנה בחזית ואת תצפית הנהג.

לשיפור הנסיעה לאחור, פותחה מצלמה שבאמצעותה יכול נהג הטנק לצפות בעת נסיעה אחורנית ללא צורך בהכוונת המפקד או הכוונה מהקרקע.

מערכת מצלמות ופריסקופים הפונים לכל הכיוונים, מאפשרים לנהג ולמפקד להביט לכל עבר, תכונה שעשויה לשרת את הטנק וצוותו גם בלחימה בשטח עירוני.

מה שלא ידעתם על טנק המרכבה סימן 4

המרכבה סימן 4 הוא כיום אחד הטנקים המתקדמים ביותר בעולם. הטנק, המיוצר באופן שוטף עבור חיל השריון, עתיר טכנולוגיה וכישורים מבצעיים שכבר עברו טבילת אש מבצעית. קליטתו לוותה בחבלי הילדות במערך המבצעי ובמערך האחזקה. עם זאת שיתוף הפעולה הפורה – הנמשך עשרות שנים, בין אנשי התכנון, הייצור, האחזקה וחיל השריון – “סוגר את הזנבות” ומביא לייצור טנק משובח הממשיך להשתבח. על אף הפגיעות שספק הטנק מטילי נ”ט במלחמת לבנון השנייה הוא הוכיח כושר מיגון מעולה ובקרוב תתוסף לו מערכת הגנה אקטיבית חדישה.

תא”ל ירון ליבנת *

טנק מרכבה סימן 4 מייצג כיום את מלוא היכולת של פרויקט המרכבה. הפרויקט, שהחל בשנת 1970 על ידי מי שהיה מפקד גייסות השריון, אלוף ישראל טל (“טליק”), הניב עד היום ארבעה דורות של טנקים. צי הטנקים של צה”ל מבוסס כיום כמעט כולו על טנקי המרכבה, וחיל השריון הוא המוביל כיום בצה”ל בהיקף השימוש באמל”ח כחול-לבן.

טנק המרכבה סימן 4 נבנה מלכתחילה כטנק עתיר טכנולוגיה, במאמץ למצות אותה ליכולת המבצעית הגבוהה האפשרית. הטנק צויד בחטיבת כוח (מנוע וממסרת) מתקדמת בהספק 1500 כוחות סוס, בתותח 120 מ”מ משודרג, ובמערכת אלקטרו-אופטית המכילה למעשה שתי מערכות בקרת-אש נפרדות, המשולבות ברשת מחשבים מתקדמת. כישורים אלה מעמידים את הטנק בקבוצה קטנה מאד ואיכותית של הטנקים הטובים בעולם. כיוון שהמרכבה 4 הותאם במיוחד לדרישות חיל השריון הישראלי, הוא בעינינו גם הבולט והמוביל שבקבוצה.

חיל השריון קולט את טנקי המרכבה סימן 4 מאז שנת 2003 בחטיבה 401, וכן בחטיבת ההכשרות 460. תהליך הקליטה של הטנק מורכב למדי ומעורבים בו גורמים אנושיים וטכנולוגיים.

הגורם האנושי

חיל השריון קלט את הטנק בדרך המסורתית לחטיבה שהייתה מצוידת בטנקים הוותיקים ביותר. כך, מצאו את עצמם שריונאי המגח (בטנקי 6ב’ גל, ו-7) מזנקים טכנולוגית כעשרים שנה קדימה! מצד אחד, שמחו לזנוח תרגולות, כשירויות ויכולות הנוגעות לטיפולי מזקו”ם מייגעים, ומצד שני נאלצו להתרגל למספר עצום של מערכות, אופני תפעול ולוגיקת הפעלה חדשה לחלוטין. גם מעטפת הביצועים (טווחי הירי, מהירויות הכלי, כושר הטיפוס ועוד) השתנתה והיא מציבה עד היום אתגרים לצוותי הטנקים. התעוררו גם קשיים הנוגעים ליכולת התפעול והתפקוד המשותפת של אנשי צוות והמפקדים, שבחלקם עברו לעתים הסבות מהירות מאד, ובחלקם עברו הכשרת יסוד על טנק סימן 4 ומיומנותם בתפעול הכלי לעתים טובה יותר. גם אנשי החימוש מצאו את עצמם מתמודדים עם הטכנולוגיה המתקדמת שבטנק, כשיכולתם של אנשי הקבע הוותיקים, המשמשים בדרך כלל עוגן מקצועי, לא תמיד מספקת מענה למול חדשנות המערכות שבטנק.

על תהליך הקליטה המורכב כשלעצמו, נוספה שורה של שדרוגים (ברובם, מתוכננים מראש), בעיקר של המערכות האלקטרוניות, ובראשן מערכת השליטה והבקרה (שו”ב) הידועה בשם מַעֲנָ”ק (מערכת עזר לניהול קרב), וכן מערכות מִחשוב ותצפית נוספות. לצד השדרוגים צצו גם תקלות טכניות (ואלה דווקא לא תוכננו מראש…) שנבעו מעצם ההטמעה של מערכות חדישות העוברות התנסות בפעם הראשונה. שינויים אלה הוסיפו נדבך נוסף למאמץ האנושי להשתלט על הטכנולוגיה החדשה, וחדשות לבקרים נדרשו אנשי הצוות ללמוד יכולות חדשות ולהתמודד עם הנחיות עדכניות.

הטכנולוגיה

מרכבה סימן 4 נבנה כטנק הממצה את הטכנולוגיה. בטנק יושמו אינספור לקחים שנלמדו והופקו משלושת הדורות שקדמו לו. גם מערכות מצוינות, כמו מערכת בקרת האש “בז”, שאומצו כבסיס מטנקים קודמים, עברו שינוי, שדרוג והתאמה לסביבה החדשנית שבה הותקנו. מרבית המערכות חוברו ביניהן ברשת תקשורת מתקדמת, והוגדרו הכישורים ואופני התפעול המשלבים בין הפעולות של מספר מערכות. היקף התכנה שנכתבה למערכות החדישות גדל מאוד, וכן גדלה מורכבות ההגדרות התפעוליות שנועדו לשפר את תפקוד הטנק, מערכותיו וצוותו. יחד עם הגידול בהיקפי התכנה והחומרה חווינו בתחילה, כחלק בלתי נמנע, מספר גדול של תקלות. כמו כן נתגלו טעויות בהגדרות הבסיסיות של התפעול. נדרשה פעולה נמרצת לתיקון התקלות ולשיפור התפעול. במיוחד, מאחר והטנקים נקלטו לפעילות מבצעית כמעט מיד. נדרשה, ועדיין נדרשת, תשומת לב עצומה מצד מפתחי הטנק, אנשי מנת”ק ורפ”ט, וכן של גורמי האמל”ח במז”י, במחלקת תורת חש”ן (תח”ש) ולוחמי השריון בשטח כדי להתמודד, לתעד ולמנוע את כל אותן טעויות ותקלות. להלן יפורטו שני תחומים בולטים שבהם צעד הטנק קדימה.

חטיבת כוח

במרכבה סימן 4 הוכללה חטיבת כוח מתקדמת ביותר המספקת 1500 כוחות סוס (להשוואה – בסימן 3, 1200 כוחות סוס). בתחום זה נשענה ההצטיידות במרכבה סימן 4 על ניסויים מוקדמים בדגמי חטיבות כוח, שנמשכו שנים רבות ונצבר בהן ניסיון רב. לפיכך הציפייה ל”הפתעות” הייתה נמוכה. עם הזמן התברר שהתעשיות האחראיות על ייצור מרכיבי חטיבת הכוח (באירופה), כללו בייצור הסדרתי שלהן שינויים מסוימים, שבמקום לשפר את תפקוד חטיבת הכוח, גרמו לבעיות קשות. כמתכנני הטנק נדרשנו לחקור ולחזור לאחור עד לאיתור ומיפוי השינויים שיישם היצרן, לבנות חטיבות כוח עדכניות שבהן הוכנסו תיקונים, ולבצע ניסויים אינטנסיביים בפרקי זמן קצרים כדי להוכיח את תקינותן ויעילותן. כיום, לאחר יישום השינויים נמצאת אמינות חטיבת הכוח בעליה וכבר הגיעה לרמה שלא היכרנו בדורות הקודמים.

מערכת שליטה ובקרה (שו”ב) – מענ”ק (מערכת עזר לניהול קרב)

בטנק מרכבה סימן 4 בתצורתו המתקדמת ביותר מיושמת מערכת שליטה ובקרה הנקראת מענ”ק. מערכת זו – שכבר הוטמעה בחלק ניכר מטנקי המרכבה סימן 2 ו-3 – משתמשת במידע רב המגיע ממערכות הטנק האחרות (בעיקר ממערכות הניווט ובקרת האש) כדי ליצור קשר יעיל, אוטומטי ורציף בין טנקים. כך אפשר בכל טנק בפלוגה לדעת את מיקומם ומצבם של כל אחד מהטנקים האחרים שבפלוגה. המידע זמין על גבי מפה דיגיטלית, או תצלום אוויר (תצ”א) המופיעים בצג של איש הצוות או כטקסט. מפקד הפלוגה יכול להעביר לטנקים האחרים פקודות לפני מבצע וכן בזמן אמת תוך כדי הביצוע.

במרכבה 4, בשונה משאר הטנקים, נמצאת המערכת בשימוש של מרבית אנשי הצוות ואפשר לנצל אותה ואת המידע שהיא מספקת בצורה יעילה ביותר. מערכת זו נמצאת בשלבי הטמעה ולימוד והיא ממשיכה להתפתח ולהשתכלל בקביעות באמצעות הגדרת פונקציות חדשות וכן כתוצאה מלקחים של המשתמשים ומטיפול בתקלות המתגלות תוך כדי שימוש.

המצב כיום

ארבע שנים לאחר שהחלה בקליטת מרכבה סימן 4, מבוססת כל חטיבה 401 ומערך ההכשרה שלה על טנקים אלה. החטיבה עמדה בקו הראשון במלחמת לבנון השנייה, ועברה עם הטנק החדש טבילת אש משמעותית. טנקי מרכבה סימן 4 היוו מטרה דווקא לטילי הנ”ט היותר מתקדמים שהפעיל החיזבאללה, שהיו בעלי הדיוק וכושר החדירה הגבוהים ביותר (לדוגמה טיל ה”קורנט”). חלק מהטנקים אמנם נפגעו ולחטיבה היו נפגעים ואבידות בנפש, אולם הנתונים היבשים שנבדקו ונחקרו לעומקם, מצביעים על כך כי במלחמת לבנון השנייה – שלא כפי שאולי הצטייר בתקשורת – עמד מיגון הטנק טוב יותר במידה משמעותית בפני טילי הנ”ט מאשר בכל העימותים הקודמים, אף שלטילים אז הייתה יכולת נמוכה בהרבה.

מאז המלחמה, נמצאת חטיבה 401 עם הטנקים שלה בפעילות מבצעית בלתי פוסקת, ובחודשים האחרונים גזרת הפעולה המרכזית שלה היא בגזרת רצועת עזה. לצוותי הטנקים הישגים רבים ומשמעותיים ולראשונה מזה זמן, אנו חווים רצף של פעילות אינטנסיבית, שבו באות לידי ביטוי כל יכולות הטנק, תוך הפגנת ביצועים מצוינים ורמת אמינות גבוהה.

מבט קדימה

במרכבה סימן 4 יושמו לקחים וניסיון שנצברו במהלך שלושים ושמונה שנות פרויקט המרכבה. כמו כן יושמה בו טכנולוגיה מתקדמת שנועדה לאפשר לטנק להישאר בקדמת הטכנולוגיה לאורך זמן. לצד שדרוג מתמיד של כישוריו הבסיסיים של הטנק מתנהל כיום מאמץ פיתוח שנועד לשלב בטנק מערכת חדשה בעלת השפעה דרמטית – מערכת מיגון אקטיבי עם הגנה “קשה”. בטכנולוגיה זו – המתווספת למיגון הבליסטי של הטנק, שיכולתו מושפעת מכושרו של הטנק לשאת משקל – מזהה המערכת את האיומים על הטנק עוד בעת מעופם אליו ולהשמידם לפני שיפגעו בו בפועל [ראה כתבה על מערכת הגנה אקטיבית של דידי בן יואש בגיליון 26 של “שריון” מיולי 2007]. נמצאות בפיתוח בארץ מספר מערכות בעלות מאפיינים שונים, ומהנדסי הפרויקט שוקדים עתה על שילוב אחת מהן במרכבה סימן 4. יצוין שהטנק תוכנן מראש כך שיאפשר שילוב פשוט יחסית של מערכת כזו. עם זאת צפויה המערכת להשפיע על הטנק ועל מערכותיו בנפח, בצריכת אנרגיה ובמרכיבים אחרים (על כך יורחב בכתבה נפרדת).

סיכום

פרויקט המרכבה ככלל ומרכבה סימן 4 בפרט, מתאפיין בתהליך פיתוח “טלסקופי”, שבו מתחילים בייצורם של מרכיבי הטנק עוד בטרם הושלמה בדיקתם בניסוי מלא. בתחילה מסתפקים באישור בטיחותי ופונקציונלי ראשוני, ובמהלך הזמן מפתחים ומשכללים את יכולות הטנק ומתקנים טעויות המאפיינות את התכנון המוקדם. הקשר המיוחד במינו שאין שני לו, בין חיל השריון על מפקדיו ולוחמיו ובין אנשי פרויקט המרכבה – המנהלת (מנת”ק¹) ויחידת הפיתוח (רפ”ט²) – מאפשר לצה”ל לקלוט טנקים ולהכניסם לפעילות מבצעית במקביל להמשך תהליך הפיתוח ותיקון הליקויים. אחד מערכי היסוד של הפרויקט הוא תמיכה של מהנדסי הפרויקט, בשיתוף החברות האזרחיות המעורבות בו, בתהליך הקליטה של הטנק וההטמעה המבצעית.

ארבע שנים אחרי שהוחל בקליטתם של טנקי מרכבה 4 בחיל השריון, טנקים אלה הם עובדה קיימת ודומיננטית בפעילות המבצעית של צה”ל בכלל ושל היבשה בפרט, ואנו ממשיכים לפתח את הטנק, את מערכותיו ואת מעטפת הביצועים שלו, כך שלוחמי השריון יפיקו ממנו את המיטב.

*תא”ל ירון ליבנת משמש ראש מנת”ק במשרד הביטחון

עוד בנושא:

צה”ל חשף את הטנק “הטוב בעולם” – מרכבה סימן 4 מאתר YNET

מרכבה 4 באתר ויקיפדיה

מרכבה 4 באתר Israeli-Weapons

הצצה ראשונה לפיילוט באתר YNET

הרמטכ”ל החליט על המשך ההתעצמות במרכבות סימן 4 ומיגון אקטיבי כתבה מאתר YNET

כתבות נוספות

טנק מרכבה סימן 3, שנכנס לשרות בצה”ל בתחילת שנת 1990 ונקלטו בחטיבת ברק, הוא טנק משוכלל ביותר. ההבדל בינו ובין מרכבה סימן 2 הוא הבדל של מהות ולא רק של דרגה. כל המערכות והמכללים הם חדשים וכולם, לבד מן המנוע, הם פרי הפיתוח והייצור של ישראל.

סימני היכר בולטים של מרכבה סימן 3 הם מזקו”מ חדיש, מנוע חזק מאוד בעל הספק של 1,200 כוחות סוס, תותח רב עוצמה בקוטר120 מ”מ, אך בעיקר תפיסה חדשנית ומקורית במיגון הטנק – שריון מודולארי: מיגון הטנק בנוי מחלקים שמצטרפים יחד, באמצעות ברגים, למערכת מיגון רצופה כך שאפשר להחליף את חלקי המיגון במיגון חדיש יותר כל אימת שתושג פריצת דרך ותפותח טכנולוגיית מיגון יותר טובה. לכן טנק מרכבה סימן 3 יהיה תמיד חדש ומודרני מבחינת הגנת השריון שלו.

השרידות של מרכבה סימן 3 מבוססת על כל המרכיבים, המאפיינים את טנקי מרכבה סימן 1 ו-2, כגון הצללית הקטנה בעמדת אש, “האדם במרכז החומר”, הדלת האחורית, כיבוי האש האוטומטי, משגרי עשן מיידי ועוד. אליהם נוספו מרכיבים ייחודיים, שלא היו בדורות הקודמים, ועיקריה:

* מערכת בקרת הצריח היא חשמלית, במקום זו ההידראולית המותקנת בסימני 1 ו-2. המערכת החשמלית מבטלת את השימוש בשמן הידראולי, הזורם בתא הלחימה ומסכן את אנשי הצוות בדליקותו הרבה — תופעה המאפיינת את המערכות ההידראוליות.

* אחסנת התחמושת הכבדה נעשית במארזים “אישיים”, מה שמעכב את התלקחות התחמושת במקרה של שרפה בטנק, וגם מונע אפשרות ל”הפעלת שרשרת” של התחמושת אם אחד הכדורים נפגע ומתפוצץ.

* מערכת ההתראה מפני קרינות אלקטרו-מגנטיות משופרת.

* מערכת הגנת האב”כ שולבה במערכת מיזוג האוויר, וכך יכולים אנשי הצוות לפעול מוגנים בתנאי אב”כ בנוחות יחסית.

* מערכת הדלק חיצונית לחלוטין, ואיננה כוללת צנרת במקומות המסכנים את אנשי הצוות. אופן התכנון תורם להגנה הבליסטית על אנשי הצוות.

מרכבה סימן 3 בז

במהלך שנות יצור מרכבה סימן 3 הוכנסו בו מספר שינויים שהבולט שבהם הינו שדרוג המערך למרכבה סימן 3 בז, הכולל מערכת בקרת אש חדישה בעלת עוקב מטרות אוטומטי (בז) ושיפורים משמעותיים במיגון הבליסטי.

מערכת בז מאפשרת תצפית כינון וירי לעבר מטרות נעות ונייחות בערוצי צפייה יום ולילה. במערכת בז שולבו טכנולוגיות המאפשרות מעקב אחרי מטרות נעות, ירי בתנועה, ייצוב נקודתי ועוד.

מערכת בז פותחה כדי לענות על הצרכים המבצעיים של לחימה בשנות ה-90 ואילך, וזאת על ידי הקניית כושר ירי מעולה ביום ובלילה, בעמידה ובתנועה ולטווחים ארוכים.

בתכנון הטנק הופקו לקחי תפעול ואחזקה של הדורות הקודמים ממשפחת טנקי המרכבה.לקחים אלה מיושמים במלואם בטנק מרכבה סימן 3 בז.

מערכת בז מאפשרת תצפית כינון וירי בערוץ צפייה ישיר או עקיף למטרות נייחות ונעות (לרבות מסוקים) בכל תנאי התצפית, ביום ובלילה מטנק נייח ומטנק נייד, מעמדת התותחן וכן מעמדת המפקד. במערכת קו הראייה מיוצב בשני צירים. למערכת עוקב אוטומטי המסוגל להינעל על מטרות שמהירותן הזוויתית גבוהה, ומאפשר גם מעקב וירי בשעת התמודדות עם מסוקי תקיפה.

בשל שיפורים משמעותיים אלו הקטלניות של הטנק שופרה ע”י הגדלה של הסיכוי לפגיעה בפגז ראשון במטרה, וכן בשל זמן התגובה המזערי מרגע גילוי מטרה ועד מוכנות לירי וכן בזמן שבין פגז לפגז, וכן שיפור יכולת הירי לטווחים ארוכים הן בעמידה והן בתנועה.

למערכת תצפית של §360 למפקד דרך כוונת המפקד המופעלת חשמלית לצורך איתור מטרות ולחימה בטנק עם מדפים סגורים.

תפעולה פשוט ברמת הצוות, ואחזקתה פשוטה ומהירה ברמת דרג השדה.

בנוסף טעינת התותח נעשית במצב “אינדקס”: התותח מובא אוטומטית למצב הגבהה קבוע, שבו טוען הטען את התחמושת ואחר כך משתחרר התותח ושב ומשתעבד לקו הראייה – סידור הבא לפתור את בעיית טעינת התחמושת בעת תנועה, כאשר המערכת מיוצבת.

כחלק מהפקת לקחים של שימוש בטנקים בביטחון שוטף בגבול הצפון – פותחה גרסת מיגון מתקדמת יותר (מיגון בט”ש), אשר יושמה בהמשך בייצור השוטף “מרכבה עם מיגון דור ד'”. מיגון דור ד’ משפר באופן משמעותי את גזרת ההגנה של הטנק.

יצור טנק מרכבה סימן 3 נמשך עד לשנת 2002, עת הוחל בהכנסת טנק מרכבה סימן 4 לחיל השיריון.

עוד בנושא:

סקירה על מרכבה סימן 3 בז והתאמתה לבט”ש

גלריית תמונות שריון CENTER

מרכבה סימן 3 באתר ויקיפדיה

מרכבה סימן 3 באתר Israeli-Weapons

מרכבה סימן 3 באתר Army Technology

בטנקי המרכבה סימן 2 הובאו לידי ביטוי הלקחים המצטברים של תפעול טנק המרכבה סימן 1 בידי חיל השריון, תוך התחשבות בניסיון שנצבר במהלך מלחמת “שלום הגליל”. טנק המרכבה עבר שיפורים רבים בתחום המיגון, עוצמת האש והניידות.

תובת הטנק בנויה משריון רב שכבתי, הותקנו בצידי התובה פלטות “בזוקה” משופרות וחזקות יותר שאינן מפריעות לתנועת הטנק, ושרשראות התלויות סביב הצריח המשמשות להגנה מפני מטען חלול.

הטנק שונה מקודמו במרכיבים הבאים:

– שיפורים בתחום הניידות.

– שיפורים משמעותיים בתחום בקרת אש.

– ראיית לילה מתקדמת תרמית.

– תוספת מיגון ע”י שריון מיוחד.

– מרגמה 60 מ”מ פנימית המאפשרת ירי מתוך הטנק.

לשיפור המיגון והשרידות נוספו מערכת כיבוי אש אוטומטית, מערכת אב”כ על-לחץ, מערכת התראה אלקטרומגנטית לזיהוי איומי אויב ועוד.

ראשוני הטנקים נקלטו אף הם בגדוד 82 של חטיבה 7 בשלהי שנת 1984.

בשנת 1997 שופר המיגון של חלק מהמרכבות סימן 2 בדגם הנקרא מרכבה סימן 2 לבט”ש, בעקבות אירועים בהם נפגעו שני טנקים מנ”ט בפעילות מבצעית בלבנון. בטנקים הותקנה ערכה שכללה תוספת מיגון מתקדם ומשופר לתובה ולצריח, ביחס למיגון שהיה קיים בסימן 2 בעבר, ומרכיבים נוספים.

בתחילת שנות ה-2000 נוספה לטנקים מערכת עזר לניהול קרב (מענ”ק) המאפשרת למפקד הטנק שליטה טובה יותר בזמן אמת בתמונת המצב בקרב.

יצור טנקי מרכבה סימן 2 נמשך עד סוף שנת 1989 ואז החלה ההצטיידות בטנקי מרכבה 3.

עוד בנושא:

מרכבה סימן 2 באתר Israeli-Weapons

גלריית תמונות שריון CENTER

מרכבה סימן 2 באתר ויקיפדיה

מרכבה סימן 1 – מוזיאון השריון בלטרון

ראשוני טנקי המרכבה סימן 1 נופקו לצה”ל באפריל 1979, ונקלטו בגדוד 82 של חטיבה 7, קרוב ל-9 שנים מהמועד שבו הוחלט על תכנית המרכבה.

טנק המרכבה התבסס על לקחי קרבות השריון של צה”ל, בכל מלחמותיו, מאז מבצע קדש.

את טנק המרכבה סימן 1 מייחדת התפיסה, המאפיינת את כל דורות המרכבה, שלפיה המיגון והשרידות הם המרכיב המרכזי בתכונות הטנק.

מיגון הטנק מבוסס על שריון שכבתי היקפי ופריסת מערכות הטנק סביב הצוות באופן המאפשר ניצולן להגנה על הצוות והתחמושת, בנוסף לתפקידן הייעודי. הדוגמא הבולטת ביותר לתפיסה זו היא חטיבת הכוח (המנוע והממסרת המאסיביים), הממוקמת בחזית הטנק.

גורמים נוספים שתורמים לשרידות טנק המרכבה הם:

– צללית קטנה של הטנק בעמדת אש, בדגש על הצריח.

– העדר חומרים דליקים בתאי צוות.

– אחסון התחמושת הכבדה מתחת לטבעת הצריח, בחלקה האחורי של התובה, במארזים מיוחדים חסיני אש (המשמעות היא שגם בעת פגיעה בחלק החשוף של הטנק – הצריח, וחדירה לתוך הטנק התחמושת לא נפגעת).

– עשן מיידי.

העברת המנוע לחזית הטנק אפשרה מיקום פתח יציאה ייחודי באחורי הטנק (דלת מסדרון אחורי), המאפשר יציאת כוח חי”ר המובל בבטן הטנק.

טנקי מרכבה סימן 1 נקלטו בחטיבה 7 ובחטיבה 211 והשתתפו בקרבות במלחמת של”ג, בשנת 1982, וזכו להצלחה רבה.

יצורו נמשך עד לשנת 1983 עת החלה ההצטיידות של חיל השריון בטנקי מרכבה סימן 2.

מרכבה סימן 1 באתר Israeli-Weapons

גלריית תמונות שריון CENTER

מרכבה סימן 1 באתר ויקיפדיה

גמ”ש מרכבה או בראשי תיבות נמ”ר, הוא נגמ”ש כבד הנמצא בתהליכי קליטה בצבא ההגנה לישראל.

השם “נמ”ר” הוא גם ראשי תיבות של נגמ”ש מרכבה וגם המשך הנוהג בצה”ל לקרוא לרק”ם שלו בשמות טורפים ממשפחת החתוליים, דוגמת ברדלס, ופומה. הנגמ”ש בנוי מתובת טנק מרכבה (ללא הצריח), עליה מורכבים מערכות ייעודיות לפי הצורך.

היוזמה לתכנון נגמ”ש זה התעוררה לאחר הצלחת ייצור הנגמ”ש אכזרית. לאחר שלבי תכנון מתקדמים, עצר את הפרויקט אהוד ברק בתקופת היותו רמטכ”ל, וזאת מטעמים כלכליים. שנים רבות אחר כך קודם שוב הפרויקט.

כיום ישנם שני סוגי דגמים פעילים:

הראשון הוא טנק חילוץ ששימושיו הם חילוץ ואחזקה, ומיועד למערך החימוש ברמת הגדוד. הוא מורכב על תובת מרכבה 3, והמערכות הייעודיות העיקריות שמורכבות עליו הן מנוף 42 טון-מטר תוצרת מפעלי אייל בהרצליה, וכננת חילוץ 35 טון-מטר תוצרת רויטצלר הגרמנית.
דגם זה נמצא בניסוי בחטיבת טנקים במרכז הארץ.
דגם נוסף התחיל בתור נגמ”ש לתמיכת לחימה ברמת הפלוגה ועליו מנוף קטן יותר.

בעקבות הקיצוצים במערכת הביטחון בשל המצב הכלכלי הקשה פיתוח וייצור נגמ”ש זה ופרויקט המרכבה כולו, נמצא בבדיקה. אולם לאחר אסון הנגמ”שים במאי 2004, שבו נהרגו 11 חיילים בהתפוצצות שני נגמ”שים מדגם M-113, הוחלט בצה”ל שחייבים לשדרג את צי הנגמ”שים כדי לספק מיגון הולם לאיומים של לוחמה בשטח בנוי (ירי רקטות נ”ט ומטעני חבלה).
תחילה הוחלט לנסות את נגמ”ש הסטרייקר, אך כשהתברר שהמיגון שלו לא עדיף בהרבה על זה של ה־M-113 הוחלט לוותר עליו ולפתח נגמ”ש כבד המבוסס על תובת מרכבה – הטנק הנחשב לאחד מהממוגנים ביותר בעולם. כפתרון זמני, נשלחו נגמ”שי אכזרית ופומ”ה לרצועת עזה.

הדגם השני הוסב לנגמ”ש לוחמת חי”ר על ידי הסרת המנוף וחימושו ב־2 עד 3 מקלעי מאג 7.62 מ”מ וכן במקלע כבד 0.5 אינץ’ (M2 בראונינג) המתופעל מתוך בטן הכלי (רפאל OWS). הוא מבוסס על תובת מרכבה סימן 1 ומנצל את המיגון הכבד של הטנק ואת הדלת האחורית.

בפברואר 2005 דיווח העיתון מעריב שאב־טיפוס של הנמ”ר הועבר לשירות ניסיון בחטיבת גבעתי. הנמ”ר נחשף באופן רשמי בתערוכת LIC 2005 ב־8 במרץ. הנגמ”ש יכנס לשירות בכוחות החי”ר וההנדסה במהלך 2008. ב-20 ביולי 2007 דיווח האתר Strategy Page שצה”ל הזמין למעלה מ-100 יחידות של הכלי, כמות המספיקה לשתי חטיבות חי”ר.

הכלי יהיה מוסגל לשאת 12 לוחמים ועוד שתי אלונקות. בנוסף למקלעים (ORWS) של רפא”ל המתופעלים מתוך הכלי (בהם מקלע כבד M2 בראונינג 0.5), הכלי יהיה מצויד גם בבית שימוש לרווחת החיילים, במערכת צי”ד לניהול קרב דיגיטלי וב-4 מצלמות שיאפשרו ראייה היקפית סביב הכלי. בתוכנית “תפן 2007” אישרר צה”ל את הרכישה של מאות נגמ”שי מרכבה. חטיבת גולני תהיה היחידה הראשונה שתקלוט אותו.

הנגמ”ש נחשב לאחד הנגמשים הממוגנים ביותר בעולם. על פי אלוף אבי מזרחי, מפקד זרוע היבשה, הנמ”ר מסוגל לעמוד בפני טילי הנ”ט הרוסיים החדישים, המטיס והקורנט שקיימים בידי החיזבאללה.

ב-2 במרץ 2008 הושק הנמ”ר באופן רשמי, על ידי האלוף דן הראל, בבסיס צה”ל מחנה דורי.

במאי 2008 הוחלט להאיץ את ייצור הנמ”ר על ידי ייבוא חלקים מארצות הברית.

על הנמ”ר באתר ויקיפדיה

הטנק כמרכיב עיקרי בכוחות היבשה

מלחמת העצמאות הייתה ביסודה מלחמת חי”ר. המבצעים של האויב ושל ישראל התבססו על יחידות ועוצבות חי”ר. ברוב הקרבות הטנקים לא מילאו תפקיד מכריע, בשל מספרם המועט. לישראל היו 15 טנקים ולערבים היו 45 טנקים. הכוחות הניידים והמשוריינים במלחמת העצמאות התבססו על זחל”מים, נושאי גייסות משוריינים ומשוריינים עם תותחים קלים. לישראל היו 280 זחל”מים ו-20 משוריינים עם תותחים. לערבים היו 620 משוריינים ונגמ”שים, 180 מתוכם עם תותחים.

מלחמת קדש בשנת 1956, בה פרץ השריון לקדמת הבמה של צה”ל ביבשה, הייתה מלחמה ניידת ומשוריינת. אנחנו הפעלנו בסיני 200 טנקים, ולמצרים היו 150 טנקים.

מאז מלחמת קדש הייתה המלחמה ביבשה בין ישראל לבין מדינות ערב למלחמה ניידת ומשוריינת. במלחמת ששת הימים השתתפו בקרבות 2,500 טנקים שלנו ושל האויב. במלחמת יום הכיפורים השתתפו 6,200 טנקים של כל הצדדים. מאז מלחמת קדש הושמדו אלפי טנקים במלחמות ישראל-ערב.

במרכזה של אמנות המלחמה ביבשה ניצב היום הטנק והוא נחשב לנשק ההכרעה העיקרי במלחמה המודרנית.

מרוץ החימוש והשבחת הטנקים

לפני מבצע קדש, בשנת 1956, קיבלה מצרים, במסגרת ה”עסקה הצ’כית”, 300 טנקים ומשחיתי טנקים סובייטים מעולים מסוגים שונים (“סטאלין 3”, -34T ומשחיתי טנקים 100 – SU). הייתה זאת תוספת מרשימה לצי טנקים ומשחיתי הטנקים המצרי הקיים, שמנה 430 כלים מערביים מסוגים שונים.

במרוץ החימוש הזה במזרח-התיכון, הייתה ידנו על התחתונה, גם מבחינה כמותית וגם מבחינה איכותית. רכשנו בצרפת טנקים, מסוג “שרמן” וכן טנקי 13 – AMX (שהיו מעין משחיתי טנקים קלים). הערבים השיגו ללא בעיות, טנקים חדשים וחדישים גם מן המזרח וגם מן המערב, ואילו אנחנו נאלצנו להסתפק בגרוטאות, בטנקים ישנים ולא כשירים, “שרמנים” ממלחמת העולם השנייה, “סנטוריונים” בריטים וטנקי 48-M אמריקאים שיצאו משימוש.

אף מדינה בעולם לא הסכימה למכור לנו טנקים חדשים. עד היום לא ברור מדוע הסכימו מדינות שונות למכור לנו, מפעם לפעם, אמצעי לחימה חדשים וחדישים כגון מטוסי סילון, אך סרבו בהתמדה ובעקשנות למכור לישראל טנקים חדשים.

בכוח ההכרח, אפוא, הצלחנו להשתלט על טכנולוגיות השריון ולשקם את גרוטאות הטנקים שהשגנו ולשכלל אותם ע”י השתלת מנועים ותותחים חדשים. התחרות בינינו ובין הערבים בתחום איכות הטנקים הייתה, למעשה, תחרות בין טנקים מערביים וסובייטיים חדשים, בידי הערבים, ובין טנקים ישנים, משוקמים ומאולתרים, של ישראל.

בשנות שישים עמדו הערבים לקבל מרוסיה את טנק ה-62-T. היה זה הטנק המבצעי החדיש ביותר בעולם באותה עת, בעל תותח רב עוצמה בקוטר 115 מ”מ. ניצבנו חסרי אונים מול התפתחות הזאת. היה ברור, שבעתיד לא ניתן יהיה עוד להמשיך ולקיים, באמצעות אלתורים ו”חידוש נעורים” של טנקי שנות ה-40 וה-50, יחסי כוחות איכותיים נסבלים.

פרשת ה”צ’יפטיין”

ואז, לשמחתנו, הציעה לנו אנגליה, בשנת 1966, הצעה היסטורית דרמטית. האנגלים היו זקוקים לכסף, כדי להשלים את פיתוח טנק העתיד החדיש שלהם, ה”צ’יפטיין”, בעל תותח 120 מ”מ. טנק זה אמור היה להיות הטנק החזק והחדיש ביותר של המערב. נוכח מצוקתם הכספית, הם הציעו לנו “עסקת חבילה”, אנחנו נרכוש מהם מאות טנקי “צנטוריון” ישנים (ה”גרוטאות” המסורתיות), ובתמורה, הם ישתפו אותנו בשלבי הסיום של פיתוח טנק ה”ציפטיין”, ימכרו לנו “ציפטנים” ואף יעזרו לנו להקים בארץ קו הרכבה לייצור טנקים אלה. קפצנו על ההצעה בשמחה, כמוצאי שלל רב, שכן היה בכך משום פתרון אידיאלי לחזות הקודרת של יחסי הכוחות, הבלתי נסבלים, הכמותיים ובעיקר האיכותיים הצפויים בעתיד.

שתוף הפעולה עם אנגלים נמשך כשלוש שנים. שני אבות טיפוס של טנקי “צ’יפטיין” הועברו לישראל, ואנו שקדנו על שכלולם וגמר פיתוחם יחד עם קצינים ומהנדסים אנגלים, שפעלו איתנו בארץ.

אולם מדינות ערב הכשילו את העסקה. הן איימו על אנגליה בהטלת סנקציות, כמו משיכת הרזרבות הכספיות שלהן מן הבנקים האנגליים ועוד. בכמה בירות ערביות היו גם הפגנות, ואספסוף תקף שגרירויות. ואז, בחודש נובמבר 1969, נוכח הלחץ הערבי, נסוגה אנגליה מעסקת ה”צ’יפטנים” עם ישראל.

מאמצי פיתוח, תכנון והכנות שנמשכו שלוש שנים, ירדו לטמיון – חזרנו לנקודת ההתחלה ואת הזמן האבוד לא ניתן היה להשיב.

מאוחר יותר, בשנת 1977, כאשר פרסם ריצ’רד קרוסמן, שהיה שר בממשלת בריטניה, את זיכרונותיו, נודע לנו, שממשלת אנגליה, בנוסף להפרת מחויבותה כלפינו, בגלל סיבות אובייקטיביות, לא נרתעה גם מלהוליך אותנו שולל במשך שנה בערך. הממשלה הבריטית הסתירה מאתנו במזיד את העובדה שהיא לא מתכוונת למלא את חלקה בעסקת ה”צ’יפטנים”. זאת ועוד, היא גם לחצה על ממשלת ארצות הברית, והשיגה את הסכמתה למנוע מאיתנו טנקים אמריקאיים, אם נפנה אליה בנדון.

ההחלטה על פיתוח טנק המרכבה

נוכח ההתפתחות הזאת, שקלנו את האפשרות לפתח ולייצר טנקים בישראל. פנינו לעקרונות שצריכים להנחות אותנו, בדרך כלל, בבואנו להחליט על פיתוח וייצור עצמי של אמצעי לחימה מסוים בישראל:

האמנו, שעלינו לפתח ולייצור בעצמנו, כאשר מדובר ברעיון מקורי ובאמצעי ייחודי, שלא קיים במקומות אחרים, או כאשר חשוב להסתיר, אם מסיבות מדיניות ואם מסיבות אופרטיביות, את העובדה שיש ברשותנו אמצעי מסוג מסוים.

גם במקרים, שאמצעים אוניברסאליים וסטנדרטיים לא מתאימים לצרכים הביטחוניים הספציפיים שלנו, בגלל תנאי הזירה למשל, יש הצדקה לפתרונות מקומיים.

צידוק נוסף לפיתוח עצמי נובע, כמובן, מסירוב המעצמות לספק לנו אמצעי לחימה חיוני ואז, בלית ברירה, אנו נאלצים לגשת לפיתוח עצמי תוך התעלמות משיקולים כלכליים.

וכמובן, אנחנו שואפים לפתח ולייצר בעצמנו, בכל מקרה שקיימת כדאיות כלכלית בעליל, כך שבנוסף להצטיידות באמצעים שדרושים לנו, הדבר מקדם את התעשייה המקומית ומבסס את כלכלת ישראל.

במקרה של טנק חדיש כמו ה”צ’יפטיין” היה ברור, כשמש בצהרים, שמדובר במערכת נשק ראשית, חיונית מאין כמוה, שהמעצמות מסרבות בכל תוקף ובשיטתיות לספק לנו אותה. יתר על כן, לא נראה גם כל סיכוי שבעתיד יחול שינוי בעמדת המעצמות.

השאלה הייתה, אפוא, לא האם מוצדק לפתח וליצור טנק בישראל אלא האם ביכולתנו, מבחינה טכנולוגית ותעשייתית, להוציא לפועל תכנית כה יומרנית. ולכך, נוספה גם השאלה האם ניתן לעשות זאת במחיר סביר ומבלי לפגוע בכלכלת ישראל.

כדי להשיב על שאלות אלה הוחלט לערוך מחקר בראשות האלוף טל. את המחקר עשו מומחי משרד ביטחון ומהנדסי חיל החימוש. מטרתו הייתה לענות על שתי שאלות עיקריות:

א. האם מבחינת הידע הטכנולוגי והתשתית התעשייתית יש בכוחה של ישראל לתכנן, לפתח ולייצר טנק.

ב. האם יש הגיון כלכלי בכך – האם מובטחת כדאיות כלכלית בראיה כוללת של כלכלת ישראל.

האלטרנטיבות המעשיות באותה עת היו:

– רכש טנקים מיושנים (“פאטון” או “צנטוריון”) ושכלולם בארץ.

– פתוח וייצור טנק ישראלי.

המחקר עסק בתחומים הבאים:

א. בדיקת כושר הטכנולוגי והתעשייתי של מדינת ישראל באותה עת, בכל הנוגע לפיתוח וייצור טנקים. הבדיקה כללה סקר תעשייתי של עשרות מפעלים, שיועדו להשתתף בפיתוח ובייצור וכן הערכת ההשקעות הדרושות לרכישת ידע, הרחבת מפעלים והקמת קווי ייצור, שלא היו קיימים.

ב. בחינת האלטרנטיבות מהאספקטים של מענה לצרכי האיכות, לצרכים הכמותיים ולצמצום התלות המדינית.

ג. בדיקה כלכלית, שכללה בחינת העומס התקציבי של תכנית לייצור טנק ישראלי בהשוואה לרכש טנקים בדרך אחרת, וכן בחינת הכדאיות הכלכלית הכוללת למשק, של ייצור טנק ישראלי, בהשוואה לאלטרנטיבה הנ”ל ובהשוואה כלכלית, תיאורטית בלבד, לרכש טנקים מודרניים וחדישים (שכאמור לא היו אז בהישג ידנו).

הממצאים העיקריים של הניתוח שנערך הצביעו, בראש ובראשונה, כי הפתרון של פיתוח וייצור טנק ישראלי ייתן מענה כולל לבעיות הכמות, האיכות ואי התלות. הוכח, כי בהתבסס על תעשיות הקיימות בארץ ועל הידע הטכנולוגי והניסיון המצטבר של חיל החימוש, ובתוספת השקעה נוספת ברכישת ידע והרחבת תשתית קיימת במפעלים מסוימים, ניתן לבסס תעשיית טנקים בארץ.

נבחנו אספקטים משקיים נוספים בהקשר לערך מוסף, עובדים ותעסוקה במשק, העומס התקציבי ועוד.

הממצאים של המחקר היו, אפוא, חיוביים. ישראל מסוגלת לפתח ולהקים תעשיית טנקים, אשר תהיה כדאית כלכלית בראיה כוללת של המשק הישראלי, והטנק הישראלי יהיה טנק טוב ויתאים לצרכים הצבאיים שלנו, ולתנאי זירת המלחמה המודרנית.

הנהלת משרד הביטחון והמטה הכללי למדו את הנתונים, דנו בהם, והחליטו להמליץ על ביצוע התכנית. משה דיין, שהיה אז שר בטחון, רצה שההחלטה הסופית תתקבל על בסיס ראיה לאומית כוללת. הוא ביקש שצורכי המשק יובאו בחשבון, ושההחלטה על ביצוע הפרויקט תתבסס על שיקול הכדאיות הכלכלית בלבד. הוא העביר, לכן, את האחריות ואת סמכות ההחלטה למשרד האוצר. לאחר שלושה חודשי לימוד כינס שר האוצר, פנחס ספיר, דיון בראשותו, בהשתתפות שר הביטחון דיין, הרמטכ”ל חיים בר-לב, אנשי הנהלת משרד הביטחון, חברי המטה הכללי והנהלת ומומחי משרד האוצר. כל המשתתפים בדיון תמכו בתוכנית ושר האוצר החליט בחיוב, לאמור: מדינת ישראל תפתח טנק ותקים תעשיית טנקים, שתייצר טנקים עבור צה”ל וברבות הימים תייצר גם לצורכי ייצוא – היה זה חודש אוגוסט 1970.

ההתארגנות ושיטת הפיתוח והייצור

מיד עם קבלת ההחלטה באוגוסט 1970, פורסמה על ידי הנהלת משרד הביטחון הוראת יסוד, ששימשה מאז כבסיס על פיו התנהלה תכנית ה”מרכבה”. הוקמה מנהלת תוכנית טנק (מנת”ק), בכפיפות לעוזר שר הביטחון. מנת”ק נושאת באחריות כוללת לפיתוח, ליצור הטנק, ולהקמת והרחבת התעשיות. במפקדת חיל חימוש הוקמה, בכפיפות למנת”ק, רשות פרויקט טנק (רפ”ט), שעוסקת בתכנון ההנדסי של הטנק.

מיד בתחילת הפעילות של מנת”ק הוחלט להכין, על פי מסגרת המחקר, שבוצע לבחינת הכדאיות הכלכלית, תכנית מחשב מיוחדת – “דגם עלויות” – שהייתה ייחודית מסוגה. מטרת התכנית הייתה, להציג כמה יעלה יצורו של הטנק בכל עת, וכן להציג את פריסת ההשקעות לפיתוח ולהרחבת התשתית על פני שנים ולפי הנושאים השונים. “דגם עלויות” הכלכלי, שהציג את כל הנתונים והתחשיבים הכלכליים, הפך לכלי בקרה חשוב של מנת”ק. הוא מספק נתונים לצרכי ההחלטות בכל הדרגים במהלך ביצוע התכנית, ולצורך בדיקות חוזרות ונישנות של הכדאיות הכלכלית, כל אימת שמשתנים מחירים של חומרי גלם וחלקים ובכל פעם שעולה הצורך, תוך כדי תהליך הפיתוח של הטנק, לסטות מהתכנון המקורי.

התוכנית המקורית הייתה לפתח טנק שמבוסס בעיקרו על מערכות ומכללים קיימים. אולם כבר בשנות הפיתוח הראשונות עברה מנת”ק, בגלל אילוצי ידע, סיבות טכנולוגיות ודרישות מבצעיות, אשר התפתחו עם הזמן, לתכנון טנק חדיש, שהתבסס על מכללים מקוריים וחדישים. משימת הפיתוח עודכנה בהתאם, תוך בקרה כלכלית קפדנית.

המגמה לקצר את זמן הפיתוח של הטנק יצרה שיטה מקורית של תהליך פיתוח מקוצר, תוך נטילת סיכונים מחושבים, שכונה בהמשך “פיתוח טלסקופי”. שיטה זו מתאפיינת בהתחלת ייצור סדרתי לפני השלמת כל שלבי הפיתוח והניסויים, לפני השלמת כל תיקי הייצור ותוך התבססות על דגמים.

במטרה להקטין את ההשקעות הדרושות לייסוד ולניהול תעשיית הטנקים, החלטנו לא להקים ארגון חדש וגדול, שיכלול את כל שירותי התקורה הנדרשים בפרויקט כגון זה (עיתוד, רכש, שירותים משפטיים וכלכליים וכו’). נקבע, כי מנהלת התכנית תשתמש בתשתית הקיימת של משרד הביטחון וצה”ל כגון מרכז ציוד וחלפים, מנהל ההרכשה והייצור, יחידת היועץ המשפטי, יחידת היועץ הכלכלי וכו’.

וכך גם הוחלט להתבסס על התשתית התעשייתית של צה”ל, ועל התעשייה הביטחונית והאזרחית בישראל ולהרחיב תעשיות קיימות, ולהשתדל ככל האפשר לא להקים מנגנונים מנופחים, תקורות ותעשיות חדשות. במסגרת זו נקבע כי המרכז לשיקום ואחזקה של הטנקים בצה”ל ישמש כמפעל ההרכבה של הטנק ומאתיים מפעלי תעשיה, ביטחונית ואזרחית, אחרים יקלטו ידע חדש, יוסבו ויתאימו עצמם לייצור אלפי החלקים, המכללים והמערכות של טנק ה”מרכבה”.

נקבעה מדיניות של פריסת הייצור המקומי על פני כל הארץ, כולל אזורי פיתוח, תוך שיתוף מרבי של התעשייה האזרחית וללא מונופול לתעשייה הביטחונית.

נקבע כי הידע הטכנולוגי החסר יירכש בחלקו מחוברות זרות, ובחלקו יפותח על ידנו במערכת הביטחון, במפעלי התעשייה ובמוסדות המחקר בארץ.

במבט לאחור מדובר במהפכה של ממש בתעשייה הישראלית ומקור לגאווה לאומית. ממדינה שעסקה בהסבה (עמוקה ככל שהייתה) של טנקים קיימים, הפכה מדינת ישראל לבעלת תעשייה מיומנת וענפה, הכוללת את כל המגוון המקצועי הנדרש ומסוגלת להוציא לפועל ייצור מערכת מורכבת כטנק מודרני, תוך אינטגרציה ושילוב בין-תעשייתי ובין-תחומי מסועף. לתעשייה הזאת יצאו מוניטין רבים בעולם, והתפתחותה המקצועית והעסקית היא רצופה ורבת משמעות.

עוד בנושא:

על טנק המרכבה באתר ויקיפדיה

סקירה על המרכבה מתוך אינציקלופדיה של YNET

על דגם העץ של המרכבה לחץ כאן

המרכבה היא סדרה של טנקי מערכה ישראליים שמהווה את עמוד השדרה של חיל השריון הישראלי. פיתוח המרכבה החל מ-1970, ובחלוף השנים פותחו דגמים יותר מתקדמים ומשוכללים (כל דגם מכונה “סימן”). ראשוני טנקי המרכבה סימן 1 נופקו לצה”ל באפריל 1979. הדגם המתקדם ביותר הוא המרכבה סימן 4 שנכנס לייצור החל משנת 2003. המרכבה 3 ב”ז המשופר והמרכבה סימן 4 נחשבים לטנקים הטובים בעולם, לצד ה-M1A2 אברהמס האמריקני, הלאופרד 2 הגרמני והצ’אלנג’ר 2 הבריטי.

הטנק פותח ומורכב בישראל, וגם רוב חלקיו מיוצרים בישראל. תפישת התכנון שלו היא הגנה מרבית לצוות ולכן השריון עובה ובוצעה מהפכה עיצובית כשהמנוע מוצב בחזית הטנק, שלא כמו בטנקים מקבילים בעולם.

הוגה פרויקט טנק המרכבה הוא ישראל טל, מאלופי צה”ל שתרמו רבות לחיל השריון וממבססי דוקטרינת השריון כאגרוף מחץ, ומתכננו הוא המהנדס ישראל טילן. לצורך מימוש הפרויקט במשרד הביטחון הוקמה מנהלת פרויקט טנק המרכבה, מנת”ק – הגוף המתאם ומנהל את הפרויקט ובחיל החימוש הוקמה הרשות לפיתוח טנקים, רפ”ט – הגוף המתכנן ומפתח מבחינה טכנית את הטנק.

37 שנים לפלוגת המרכבה הראשונה ראה כאן