הקשר בין נוי חילו (19.5) וטל אילוז (23) ממודיעין נוצר בעקבות מותם של בני הזוג שלהן. אילוז איבדה את ארוסה נתן כהן במבצע 'צוק איתן', וחילו שכלה את חברה אלמוג שילוני בפיגוע דקירה בתחנת רכבת ההגנה. לכבוד פסח הן נפגשות ומדברות על הכאב, על הקושי לחזור לשגרה ועל הגעגוע שאינו מרפה
רותי בוסידן (מאתר ynet, 8 באפריל 2015)
שתי צעירות ממודיעין הצטרפו בשנה האחרונה למעגל הנשים שנאלצות להתמודד עם נפילת אהובן החייל. טל אילוז (23), ארוסתו של סרן נתן כהן ז"ל שנהרג במבצע 'צוק איתן', ונוי חילו (19.5), חברתו של סמ"ר אלמוג שילוני ז"ל שנרצח בחודש נובמבר בפיגוע דקירה בתחנת רכבת ההגנה בתל אביב.
ההתמודדות עם נפילת בן הזוג חיברה ביניהן. אילוז חברה בעמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל שנוסדה כדי לסייע לבנות הזוג של הנופלים להתמודד עם האסון הנורא. כששמעה על הירצחו של אלמוג שילוני ז"ל, פנתה לחילו והציעה לה להצטרף לעמותה. מאז הן בקשר.
הזיכרון שנשאר
לא רק מות החבר מחבר ביניהן, יש לא מעט קווי דמיון בין חילו לאילוז. הן מתגוררות בעיר מיום הקמתה, לשתיהן אחים בוגרים מהן, שתיהן גדלו בבית חילוני והתקרבו לדת בעקבות הקשר עם החבר, ושתיהן עמדו להתחתן עם בן הזוג שנפל.
כל אחת מהן זוכרת רגעים מיוחדים שצרובים אצלה בזיכרון. עבור אילוז זה הטיול לרומא. "אני נזכרת בזה כל הזמן", היא אומרת בעצב. "רגע נוסף היה אחרי תקופה ארוכה שלא התראינו, בתקופה שהמתינו לכניסה הקרקעית אחרי מבצע 'שובו אחים'. היתה השבת של יום ההולדת שלו. תכננו ללכת לבית מלון, כבר הזמנתי לו צניחה חופשית, אבל בסוף הוא סגר את השבת. מיד אחרי זה, הוא הפתיע אותי. אני גרה בחיפה והוא בא ב־11 בלילה. דיברנו על המון דברים, על החששות שלו, על החיילים שלו, על איך שהם מרגישים, על זה שהם שחוקים ומחכים. הוא תכנן הכל ודאג שלא אצטרך ללכת למחרת מוקדם לעבודה כדי שיהיו לנו כמה שעות ביחד, שנוכל לעשות סידורים לחתונה. בכמה שעות הספקנו המון, הספקתי לתת לו מתנה ליום הולדת. זאת היתה הפעםהאחרונה שהתראינו".
חילו זוכרת בעיקר את סופי השבוע שהיא ושילוני בילו יחד. "כל הטירונות, הקורסים שעבר, היציאות הבעייתיות. היה לי מאוד קשה עם הצבא שלו. כשהוא היה יוצא בימי שישי הוא תמיד ישר היה בא אליי הביתה, ואז היינו הולכים אליו. אני זוכרת שבשבעה חברים שלו באו אליי ואמרו לי 'את לא מבינה כמה הוא אהב אותך, הוא רק דיבר על נוי כל הזמן'".
שותפות גורל
לשתיהן קשר אמיץ עם משפחתו של החבר שנפל. "אני בקשר טוב עם ההורים של אלמוג", אומרת חילו. "הם מאוד דאגו לי. זאת באמת כמו משפחה שנייה בשבילי. הייתי בת בית שם ומאוד התחברתי אליהם והם מחוברים אליי. זאת משפחה מיוחדת ומדהימה. את רואה את אלמוג ואת מבינה למה הוא יצא כזה אדם מדהים. לצערי, לא יכולתי להיכנס למשפחה הזאת כמו שתיכננו".
"הפכתי להיות הבת שלהם", אומרת אילוז על משפחתו של כהן. "אני עושה איתם הכל ועוברת עם כל אחד מהם את הדברים שהם חווים, טקסים, אירועים שקשורים בו ובמשפחה. מיד אחרי המקרה הם חיתנו את אחותו. זה היה רגע משמעותי לכולם. זאת היתה חתונה מיוחדת מאוד, מהולה בעצב, אבל הצלחנו לעשות לה שמח ולהרגיש שהוא נמצא איתנו ומלווה אותנו ברגעים האלה של החיים".
היחס של הממסד ושל החברה אליכן שונה מזה שמקבלות אלמנות?
אילוז: "אנחנו נמצאות בעמותה של חברות של חללי צה"ל. זה כמו משפחה בשבילנו. יש נשים מדהימות שמובילות את העמותה במשך שנים. הכרנו חברות חדשות ואנחנו נפגשות פעם בשבוע בכל יום שישי. יש לנו מנחה פסיכולוגית שמדברת איתנו. רק הבנות שחוו את זה יכולות לגמרי לתת לנו את הכוחות להמשיך בהתמודדות הזאת. לכולנו קשה באותה רמה, וכולנו חוות את אותם דברים. מבחינת הסיוע של המדינה, אין מה לעשות, אנחנו מכבדות כל חוק, וזה גם מאוד משתנה ותלוי במפקדים של החברים בצבא שכן יוצרים איתנו קשר ומנסים לחבר אותנו גם אם הם לא מחויבים. אנחנו חלק מהמשפחה ומלווים אותנו באותה רמה. זה נורא קשה כי היינו כל כך קרובים לחתונה. זה כואב לוותר על החלום הזה ששאפנו אליו, אבל אין מה לעשות".
הקשר בין השתיים נוצר דרך העמותה. "בשבעה טל הגיעה לנחם אותי. מאוד הערכתי את זה וזה עשה לי משהו שמישהי שבאמת חוותה את מה שחוויתי באה אליי", אומרת חילו. "היא הגיעה עם עוד בחורה מהעמותה, עדנה, הארוסה של הדר גולדין. התחלנו להכיר וטל שכנעה אותי להגיע לעמותה. בלי העמותה הייתי במקום אחר לגמרי. כל דבר שאני צריכה, הן שם בשבילי".
שני לבבות
איך ממשיכים בחיים אחרי אסון כבד כל כך? חילו אומרת שהדרך היא להמשיך להאמין. "אלמוג והקדוש ברוך הוא שולחים לי את הכוחות. ממשיכים כי אין ברירה אחרת. החיים יותר חזקים מהמוות".
חילו המשיכה בלימודיה אף שתחילה חשבה להפסיק. "אני בטוחה שאלמוג נתן לי את הכוח. המשכתי ללמוד ולעבוד ואני מנסה שתהיה לי שגרה ביום יום. השגרה שומרת על השפיות".
אילוז חזרה מהר מאוד לשגרה. "בהתחלה הרגשתי כמו רובוט. הייתי מתפקדת, עושה את העבודה בלי יותר מדי לחשוב על כלום. הריקנות היתה מאוד גדולה. יש ריקנות גם עכשיו, אבל אני כל פעם נקלעת לסיטואציות שאני צריכה להחליט מה אני עושה. אני מצליחה כי האופי שלו וכל הערכים שלו יושבים אצלי בפנים. חוץ מזה הזמן עובר יותר מדי מהר. אוטוטו זה שנה מאז המקרה. את רואה מסביב אנשים ממשיכים בחיים שלהם ויש רגעים שלפעמים את מרגישה תקועה. גם אני המשכתי, אבל אני מרגישה שאיזה שהוא חלק מהחיים שלך, מהלב שלך נשאר מאחור ביום ההוא".
לשאלה, מה התוכניות שלהן לעתיד, חילו ואילוז משיבות שעוד מוקדם מדי לדבר על כך. "יגיע הרגע בחיים מתישהו שנצליח, שנקים לעצמנו חיים חדשים, ויהיו לנו התחלות חדשות ודברים חדשים, אבל זה בשום אופן לא ימחק את העבר", אומרת אילוז. "אני מדמה את זה שיהיה לנו עוד לב שבו נכיל חיים חדשים, קשר חדש, מציאות חדשה. נצטרך ללמוד להחזיק שני לבבות ביחד ולא לב אחד, כי הוא לא יישכח ונאהב אותם תמיד, לא משנה כמה זמן עבר".
נכון לעכשיו אילוז מתקשה לראות את העתיד. "אני חושבת שדברים לא קורים סתם ואני מרגישה שאני מכוונת לכיוון כלשהו שרק כשאגיע אליו אוכל להגיד שלשם דברים כוונו. היום זה עדיין מוקדם בשביל לדעת לאן זה יוביל".
חילו מרגישה שהאבל עוד טרי מדי כדי להסתכל קדימה. "קשה לי לראות איך אני אמשיך. אני בחוסר ידיעה, לא יודעת מה לעשות ואיך לעשות, אבל אני מאמינה שהחיים יובילו אותי לאן שאצטרך להגיע", היא אומרת. "אני מאמינה שאלמוג יכוון אותי מלמעלה לאן שצריך. אני בטוחה שהוא דואג לי ושהוא יעשה שיהיה לי רק טוב".
