משא ומתן תוך כדי כתישה

מתווה א-סיסי להפסקת אש לא צלח, אך ברקע נמשכים מגעים. בעזה רוצים שגם קטאר וטורקיה יתווכו. מדוע מהלך קרקעי בינתיים לא על הפרק?

 רון בן ישי (מאתר ynet, 15 ביולי 2014)

למרות העמדה הסרבנית שמציגים החמאס והג'יהד האיסלאמי הפלסטיני בירי שנמשך לעבר ישראל, המשא ומתן על הפסקת אש נמשך. ליתר דיוק, מה שמתנהל כעת הוא משא ומתן על מי ינהל את המשא ומתן ואיך הוא יתנהל. חמאס והג'יהאד האיסלאמי מאוד לא מאושרים מהעובדה שמצרים היא המתווך הבלעדי, מתווך שהציג להם אתמול בבוקר תכתיב ופחות או יותר ניסה לכפות עליהם הפסקת אש ורק אחר כך משא ומתן.

משאיות של צה"ל הלילה בגבול עזה (צילום: יואב זיתון)

ובכלל, העזתים לא מאמינים למצרים של הגנרל א-סיסי ולא בוטחים בשלטון שם. הם רוצים שקטאר תתווך, יחד עם טורקיה. לכן, גם משום שהזרועות הצבאיות של הארגונים העזתיים נעלבו מהתכתיב המצרי וגם מפני שהם עדיין מקווים שלקטאר יינתן תפקיד חשוב לצד מצרים בתיווך, הם מודיעים שהם "שוקלים" את תשובתם להצעה המצרית.

לסרטון על דברי ראש הממשלה מר בנימין נתניהו, ראו כאן

 

בפועל, מה שקורה כעת ויקרה כנראה ב-48 השעות הקרובות הוא שיתנהל משא ומתן על הפסקת אש תוך כדי המשך הירי לשטח ישראל ותוך כדי שישראל תמשיך לכתוש את היכולות הצבאיות של חמאס, בעיקר את מערך השיגור, הייצור ופעילי ומפקדי השטח.

למעשה, קורה כעת מה שקרה בסוף מלחמת לבנון השנייה, ובסוף מבצע "עמוד ענן" – גם אז האש נמשכה והמשא ומתן התנהל במקביל. עבור ישראל זו הזדמנות להמשיך בגריסה ובכרסום של היכולות הצבאיות של חמאס באופן שיחליש מאוד את הזרוע הצבאית של הארגון ויאריך את משך הזמן שבו יידרש לארגון לשקם את יכולותיו.

כלומר, לא מדובר לפי שעה בפירוז הרצועה, אלא בהמשך הריסה איטית של יכולות ייצור הרקטות ושיגורן מתוך הבנה שחסימת המנהרות על ידי המצרים, והפיקוח על מעברי הגבול לרצועה יאפשרו להאט עוד יותר את תהליך שיקום הזרוע הצבאית של חמאס והג'יהאד האיסלאמי.

תקיפה של צה"ל ברפיח. צילום: AFP

זו האסטרטגיה שמנהלת כעת ישראל. החיסרון העיקרי באסטרטגיה הזו הוא שהיא אינה נותנת מענה טוב לבעיית מנהרות התקיפה לעבר שטח ישראל ושהיא אינה מונעת בסופו של דבר את שיקום היכולות הצבאיות של העזתים ואף את שיפורן. השאלה היא רק אם זה ייקח להם שנה וחצי, שנתיים, או שלוש.

מאליו עולה השאלה מדוע ישראל לא תנצל את ההזדמנות ותפתח במהלך קרקעי לחשיפה והשמדה פיזית של היכולות האלה באמצעות שילוב של מעצרים, חקירות, מציאת מתקני הייצור לרקטות שעדיין איננו יודעים עליהן, בורות השיגור והשמדת המנהרות.

מבצע כזה יכול לקחת שבועיים-שלושה אם יבוצע בכוחות גדולים. אז מדוע לא מנצלים את ההזדמנות ויוצאים אליו כבר עכשיו? התשובה היא ששר הביטחון משה יעלון, הרמטכ"ל בני גנץ וגם ראש הממשלה בנימין נתניהו יודעים שאפשר להשמיד את היכולות האלו ולהרוס אותן כליל, כמו שעשינו במלחמת לבנון השנייה, אבל לאחר מכן, כשצה"ל יצא מהרצועה, חמאס והג'יהאד האיסלאמי ישקמו את היכולות האלה.

גם אם חמאס לא ימוטט כליל ויישאר ברצועה במעמד "נגיף מוחלש", הוא והג'יהאד יוכלו במימון איראני לשקם את היכולות כעבור שנה-שנתיים. כדי שזה לא יקרה, צה"ל צריך להישאר ברצועה, ואת זה אף אחד – אפילו השרים ליברמן ובנט – לא מציעים ברצינות.

 כיוון שכך, האופציה המועדפת היום על ידי הטרויקה האחראית המנהלת את המבצע היא כתישה אווירית בעיקרה שתהרוס כ-70% עד 80% מהיכולות, ואז חסימת מנהרות ההברחה ודרכי ההברחה על ידי המצרים. פעולות אלה ביחד עם פעילות חשאית ישראלית יאטו את שיקום המערך הצבאי, שיעלה גם כסף רב לארגונים ברצועה. כסף שאינו בנמצא כעת בעזה והוא יידרש גם לתשלום משכורות לאנשי ממשל חמאס.

לגיטימציה להמשיך לכתוש

קרוב לוודאי שישראל ומצרים יכניסו להסכם גם סעיפים שיוודאו כי ארגונים בינלאומיים המבצעים פעילויות הומניטריות בעזה הם אלה שיקבלו לידיהם חומרי בנייה וחקלאות שיעבירו ישראל ומצרים. חומרים אלו – למשל דשנים חקלאיים –- עלולים לשמש לדיפון מנהרות ובניית ראשי נפץ. הארגונים יתחייבו כי החומרים לא יזלגו לארגוני הטרור.

כל זה, כאמור, לא ימנע את הסבב הבא, אבל ייצר הרתעה וקשיים פיזיים שיאריכו מאוד את הזמן בין "צוק איתן" לבין המבצע הבא אחריו. בזמן הזה, יהיה שקט ליישובי הדרום וגם לתל אביב.

אם נחזור רגע להצעה המצרית להפסקת האש, היא הייתה ללא ספק מהלך מצרי מחושב מאוד ששירת בצורה מיטבית הן את מצרים והן את ישראל. מצרים טרפדה ניסיון של חמאס והג'יהאד האיסלאמי להכניס לתמונה תיווך קטארי-טורקי, היא מיצבה את מעמדה כמעצמה אזורית וחשפה את פני חמאס והג'יהאד כסרבני הפסקת אש – גם בקרב האוכלוסייה העזתית וגם בזירה הבינלאומית.

נשיא מצרים א-סיסי. צילום: רויטרס

ישראל קיבלה לגיטימציה בינלאומית ואפילו בין-ערבית להמשיך ולכתוש את חמאס מהאוויר, וקיבלה את מצרים כפרטנר למשא ומתן המייגע עם חמאס ואת רצונו הטוב של א-סיסי במניעת התעצמות חמאס והג'יהאד בעתיד. התיווך נשאר בידי מצרים וזה גם עובד לטובתנו. המצרים כעת מחויבים לרגיעה ולעצירת הברחות אמצעי הלחימה לעזה, וכך זה כנראה יישאר כל עוד א-סיסי בשלטון. העובדה שהפסקת האש לא נכנסה לתוקף ב-21:00 ביום שלישי אינה סוף פסוק, והמשא ומתן נמשך.

 לעומת זאת, בחזית הפוליטית הפנימית נמשכים הקרבות ונתניהו מבודד. אתמול הוא רתם לעזרתו את שר הביטחון יעלון ואת הרמטכ"ל גנץ, שיוקרתם בציבור הישראלי גבוהה מאוד, כדי להדוף את המתקפות עליו – הן מצד ליברמן והן מצד האגף הימני במפלגתו. עם גיבוי כזה, נתניהו לא היסס להיפטר מסגן השר במשרד הביטחון דני דנון, שכבר מזמן היה על הכוונת של ביבי ובוגי גם יחד. פיטוריו גם משמשים "כרטיס צהוב" לליברמן.

 לעתים רחוקות יש ימים כאלה, עתירי תפניות והתפתחויות כאלה, ואתמול היה אחד מהם. למרבה הצער, בין התפניות הללו הייתה אחת טרגית: אתמול נפל בקרבנו ההרוג הראשון במבצע. זו עדות נוספת לכך שמערכות צבאיות – מוצלחות ככל שיהיו – מועדות גם לפורענויות, ולכן צריך לנהל אותן בשיקול דעת ובזהירות מרבית, ולשקול היטב מה היעד של מהלך מסוים ואם ראוי לשלם מחיר בשבילו.

עד עתה עומדים נתניהו, יעלון וגנץ וכמוהם שרי הקבינט במבחן הזה בצורה מעוררת כבוד.