מ"פ מחטיבת השריון 7 משחזר את תחילת מבצע "צוק איתן", את ההיכרות המהירה עם הכוח עליו נדרש לפקד, והפרידה המהירה עוד יותר ממי שלא זכה לחזור בשלום מהקרב
סרן לירון פסח (מאתר צה"ל, 19 באוגוסט 2015)
את הפיקוד על הפלוגה קיבלתי לקראת סוף קורס מ"פ. ארבעה ימים אחרי שנכנסתי לתפקיד, הוקפצנו לדרום. עוד לא הספקתי להכיר את כולם לעומק, והנה אני צריך להוביל אותם לתוך רצועת עזה, ולגרום להם לסמוך עליי. הניסיון המבצעי שצברתי בעברי, במלחמת לבנון השנייה ובשירותי באיו"ש, גרמו לי להרגיש שיש לי הרבה מה ללמד אותם.
לאור מבצע "שובו אחים" והמצב הביטחוני בדרום, ידעתי שיציאה למבצע בעזה היא רק עניין של זמן. היה לי חשוב להכיר את הנפשות הפועלות במהירות ולבצע הערכת מצב. חששתי, כי לא הכרתי באמת את היכולות שלהם. אף על פי שהם בדיוק חזרו מאימון גדודי, אני עצמי לא זכיתי לתרגל אותם וזה הפריע לי. אחרי שהוקפצנו, אספתי את כל הפלוגה למשטח אימונים וביצענו יישור קו על התרגולות הקרביות הרלוונטיות לעזה. רציתי שזה יחזק להם את הביטחון לפני הכניסה. הרגשתי את הרצון שלהם להיכנס פנימה. להגשים את היעוד של הפלוגה, אחרי כל האימונים.
מרגע שזה התחיל, עבדנו בלי הפסקה. לא היו הרבה הזדמנויות לנוח, בגלל שהדחפורים היו הכלי הכי מבוקש על ידי כלל הכוחות. מפריצת צירים, מיגון כוחות, דרך חשיפת פירים ומנהרות ועד להריסת מבנים וחילוצי כלים – כל אלו הפכו לחיים שלנו, סביב השעון, 24/7. אחרי כמה ימים כאלה, נודע לי שאחד הדחפורים חטף טיל נ"ט. הבנתי שאחד החיילים שלי, מושיקו דוינו ז"ל נהרג.
ידעתי שהדבר הנכון לעשות הוא להמשיך את הלחימה ולא להישבר עכשיו. הבהרתי לכולם שבשלב הזה אסור שהשם שלו יגיע לחיילים. פחדתי שאולי המשפחה עוד לא יודעת. זאת הפעם הראשונה בה פיקדתי על פלוגה שעוברת אירוע של מוות תוך כדי לחימה. רציתי שיישארו חזקים, ידעתי שכשנצא מהרצועה יהיה לנו זמן לאסוף את השברים. קצת אחרי שהתקבלה ההודעה, נסעתי לשטח כדי לחלץ את ה-D9 שלו. כשעליתי לכלי הבחנתי בספר התהילים שלו, זאת תמונה שלא יוצאת לי מהראש. לאורך כל הנסיעה בחזרה לשטחי הכינוס חשבתי עליו. על מה שהוא עבר בכלי שבו אני נוהג עכשיו, ועל השניות האחרונות שלו בחיים. חשבתי, הלוואי שהייתי יכול להיות שם לידו.
כשצוק איתן נגמר, כינסתי את הפלוגה, חיבקנו וחיזקנו אחד את השני. המשכנו לתעסוקה מבצעית באיו"ש, הנצחנו את הנופלים, הפכנו למשפחה וניסינו לחזור לשגרה. במשך המבצע לא היה לנו זמן לעכל את האירועים, הייתה לנו מטרה אחת – להמשיך קדימה. בסיום המבצע נשאר לנו המון זמן לעכל, אך המטרה נשארה אותה מטרה – להמשיך קדימה.
