ליקט וערך אל"ם (במיל') שאול נגר.
צילום: רב"ט דנה מרש, רב"ט רותם וייס, מיכאל מס
כותל השמות ביום הזיכרון תשע"ט
כמדי שנה אנו מתכנסים כאן, מול כותל השמות בלטרון, כדי לזכור ולהנציח את יקירינו, רעינו לנשק אשר חרפו נפשם למען הגנת העם והמולדת. שמותיהם של 5,012 נופלים חקוקים על כותל השמות, ומאחורי כל שם, סיפור חיים, משפחה, אהבות, סיפורי גבורה, חלומות ושאיפות אשר לא מומשו. כך פתח המנחה תנ"צ (בדימוס) אליהוא בן-און.
חיל השריון לחם בכול מלחמות ישראל, בכול החזיתות ולאורך כול הגבולות כחומת מגן בצורה מפני האויב. לוחמי החיל, פורצי הדרך בָּלחימה הסתערו באומץ מול כול אויב כמהלומת פלדה בלתי מובסת. השנה אנו מציינים 50 שנים למלחמת ההתשה, חיל השריון שהוביל את הקרב היבשתי במלחמה זו מילא את משימותיו בתנאים הקשים וביצע תפקיד מרכזי בהכרעת מערכה זו.
כותל שמות זה הוא העדות למחיר הכבד ולאומץ ליבם וגבורתם של השריונאים.
עוצמת לחימתם בלטה החל בקרבות לטרון ופתיחת הציר לירושלים הנצורה במלחמת העצמאות ועד עצם היום הזה. שרידי כלי הרכב המשוריינים מוצגים כיום בדרך העולה לירושלים ומהווים תזכורת לקרבות השריון לשחרורה.
משמר כבוד בטקס יום הזיכרון
אחד השירים המזוהים ביותר עם העיר הוא השיר "אור וירושלים", שנכתב על ידי רב סרן יוסף שריג זכרו לברכה. מפקד פלוגת טנקים בגדוד 39 של חטיבה 188, שנפל במלחמת יום הכיפורים, ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10 באוקטובר 1973), בקרבות ברמת הגולן, במסגרת חטיבה 4. על תפקודו בקרב, קיבל את עיטור המופת.
אוֹר וִירוּשָׁלַיִם
כתב והלחין יוסף שריג
הַשֶּקֶט שׁוּב צוֹנֵחַ כָּאן מִשְּמֵי הָעֵרֶב
כִּדְאִיַּת דַּיָּה מֵעַל הַתְּהוֹמוֹת
וֶקֶרֶן אֲדֻמָּה נוֹשֶקֶת לַהַט חֶרֶב
אֶת הַפְּסָגוֹת, הַמִּגְדָּלִים וְהַחוֹמוֹת.
רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר
וְהִיא עוֹלָה בִּשְלַל צִבְעֵי-הַקֶּשֶת
וְהִיא נוֹגֶנֶת בִּי כְּנֵבֶל-הֶעָשׂוֹר
רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר
הִנֵּה זוֹחֵל הַצֵּל מִבֵּין גִּבְעוֹת הָאוֹרֶן
קָרֵב בַּסֵּתֶר, כְּאוֹהֵב, אֶל הַשְכוּנוֹת.
וּמוּל פָּנָיו, קְרִיצוֹת רִבּוֹא, עֵינֵי הָאוֹר הֵן,
לֶפֶתַע נִפְקְחוּ אֵלָיו כְּנִפְעָמוֹת.
רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר…
בְּדוּמִיַּת אַשְמֹרֶת אַחֲרוֹנָה נוֹשֶמֶת
וּבִקְטִיפַת שְחָקִים, רְסִיס אַחֲרוֹן מַחְוִיר
אַך שַחַר כְּבָר! כִּפַּת-זָהָב שֶלָּהּ אוֹדֶמֶת
לְמַגָּעוֹ הַחַם, הָרַך, שֶל אוֹר צָעִיר.
רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר…
מהלך הטקס
במהלך הטקס קרא המנחה את ה"יזכור". "קדיש" קרא מר יוסי שלם, אחיו של סמל צלח שלם זכרו לברכה, שלחם במלחמת יום הכיפורים בחטיבה 500, בקרבות הבלימה הקשים נגד המצרים שצלחו את תעלת סואץ. צלח נפל ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18באוקטובר 1973), כאשר הכוח שבו לחם הותקף בידי מטוסי קרב של האויב על הכביש מצפון למחנה טסה. חזן צבאי קרא "אל מלא רחמים". דבר המשפחות השכולות קראה הגברת מרים הראל, אמו של רב טוראי יובל הראל זכרו לברכה, טען קשר בגדוד 74 של חטיבה 188, נפל ביום י"ז בסיון תשמ"ב (8 ליוני 1982), בקרב במחנה הפליטים עין אל-חילווה בפאתי העיר צידון במלחמת לבנון הראשונה. יו"ר עמותת יד לשריון האלוף (במיל') אודי שני נשא דברים, ואחריו נשא דברים קצין השריון הראשי תא"ל גיא חסון. לאחר מכן הונחו הזרים, ובהם הזרים מטעם משרד הביטחון, צה"ל, חיל השריון, עמותת יד לשריון, המשפחות השכולות, הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה, לוחמי השריון לדורותיהם, גבורת השריונאים, יקיר עמותת יד לשריון, מתנדבי עמותת יד לשריון, וזר יהדות דרום אפריקה.
האלוף קובי ברק, שסיים לאחרונה את תפקיד מפקד זרוע היבשה, מניח את זר צה"ל
דברי המשפחות השכולות מפי הגברת מרים הראל
מכובדיי כולם, משפחות יקרות,
בננו יובל חייל בשריון, בחטיבת ברק, חייל צעיר בגדוד 74, בפלוגה ז' – פלוגת זאבים. יובל שירת בצבא רק 10 חודשים, יצא עם הגדוד למלחמה, למלחמת לבנון של 1982, לחם ונהרג ביום השלישי למלחמה, במחנה הפליטים עין אל חילווה, הסמוך לעיר צידון בלבנון. יובל היה בן 19 ושמונה חודשים בלבד.
יובל שלנו רך בשנים ורך בנפשו – רוך של טוב וחייכנות, רוך של סקרנות, רוך של אנושיות, של התהוות. נפשו אוצרת בתוכה תום בלתי נדלה, מחשבות ושמחות וכאב, שהם חבויים ובלתי מתגלים עדיין, כאילו מסרב למסור דוח מדויק על מה שמתרחש עמוק מתחת לחיוך, ועל מדרגות תודעתו טרם דרך איש. והכול מחכה לשנים הבאות להיפתח, לקרוע חלונות לתוכו ולקראתו, ולצרוף את אהבתו ואוצרות החמדה אשר בו, עם אהבתנו ונפשותינו.
ואז באה המלחמה. ואז פתאום נהפך הרוך וכול הצפוּן בו לחוזק בלתי מוכר, לאגרוף בלתי מתקבל על הדעת, שלימד את כולנו שאין החיוך מעיד על עיסתו, שהחיוך הפך לפלדה, והרוך הוא עוצמה שאין לה שיעור. כך יובל וכך כול הבנים וכך כול החיילים כולם. הם נקרעו באחת מחייהם, חיים צעירים, רק רקמו תקוות, השקפת עולם, תוכניות, ונלקחו מחייהם ומחיינו. יצאו מן הבית צעירים, חזקים, מאירי עיניים, וחזרו אלינו פגיעים כול כך וירויים.
ואנו, שגידלנו אותם, שראינום בילדותם, בבריאותם, ביופיים וגם אחרי המלחמה בשובם אלינו, יש לנו מה לומר לכולנו, במקום ובמעמד הזה – דברים אחדים על החיים ועל ערכם. החיים בקדושתם – אין בִּלְתָּם. קדושת החיים היא אבן הבוחן לכול מחשבה ולכול מעשה, כי החיים, כשהם מתקיימים – הם תמצית ותכלית הכול, וכשהם אינם – אין להם פיצוי ונחמה, וכול המילים הבאות להסביר ולתאר, ולנמק ולנחם – הן ריקות. זהו חסר שאין לו שיעור ואין לו ממה שיתמלא.
מן הניסיון שעמדנו בו אנו קוראים בקול רם וברור על החיים ועל השלום. אנחנו צריכים להבטיח ולהתחייב שנעשה הכל כדי שנביא שלום, שנחיה בשלום, בשלום ללא פחד; שנפתח לעצמנו שערים חדשים ונבוא בהם, שערים רחבים של חיים מתוך שלום, ולא נהלך בדרכים של אימת השכול; שנבוא בשערים חדשים של חיים מתוך תבונה וענווה, שנבוא בשלום בשערים של חיים.
לוחות השמות לפנינו – מלחמה ושמות לוחמיה, מלחמה ושמות נופליה, מלחמה ושמות בניה. שורות יקרות, אהובות, וארוכות, ארוכות מדי. כול שם נראה וקולו נשמע, והוא מרעיד מיתרים בתוכנו ומתהודתם קמים הזיכרונות, פורצות הדמעות, חונק הכאב ונפרש המחיר.
כאן, לכל אחד מאתנו יש שם. אולי זו שורה נוספת לשירה הידוע של המשוררת זלדה.
מה נאמר להם כשאנו ניצבים מול שמותיהם? שקולם הרועם באילמותו נשמע היטב מקצה הארץ ועד קָצֶהָ, שנשתדל בכול יכולתנו לבנות מעל השורשים, שהם תקעו במו גופם באדמה הקשה, הטובה והמיוסרת – עץ יפה, בית נאה, חברה טובה וראויה. שאנו מבקשים מהם סליחה שהם שם ואנחנו כאן, שנזכור את פניהם, את נפשם וכאבם האחרון, וכי לוחות הזיכרון הגדולים הנושאים את עומס שמותיהם, יהיו כמו משקולות, כדי שתולדות הארץ ותולדותיהם לא יעופו ברוח כניירות.
ועוד דבר – עיניי תמיד מבקשות, אני אמנם מקשיבה לכול הנאמר בטקס, אבל עיניי מבקשות את הכומתה השחורה שעל הכתף. אני מקשיבה אמנם לפקודות של משמר הכבוד, אבל עיניי מבקשות את תג היחידה שעל המדים. אני מקשיבה לרקיעת הרגליים ולידיים הלופתות את הנשק, אבל עיניי מבקשות את הנעליים שצריך לצחצח מבוץ.
עיניי תמיד מבקשות.
ומה בסך הכל הן מבקשות,
כמו בשיר:
ותן לנו לשוב ולראותו
יותר מזה אנחנו לא צריכים.
הגברת מרים הראל נושא דבריה
מדברי יו"ר עמותת יד לשריון, האלוף (במיל') אודי שני
זיכרון של אושר אינו אושר אולם זיכרון של עצב הוא עדיין עצב!!!
היום עמיתיי השריונאים -אנחנו עצובים במיוחד!!
לעצב גדול אין מילים. יגון אילם הוא הרע ביגונים.
הזיכרון כואב, העיניים צוללות, הוא למעשה היומן שכל אחד מהיושבים כאן, נושא עמו.
הזיכרונות שלנו הם סוג של פגישה… פגישה מרשרשת פגישה נוגה.
איש איש חזר מן המלחמה למקומו, לעבודתו, לחייו, אבל חמשת אלפי חללינו החקוקים על הכותל הזה – לא שבו…
חברים-עמיתים, ביום הזה אנו עומדים רגע, מתמלאים בעוצמת הריק, בחוסר הקיים של חברינו, פקודינו, בחלל הפעור של משפחותיהם. אני בטוח שרובינו מתגעגעים.
משפחות יקרות – יד לשריון לכם כבית, יד לשריון היא ההבטחה, והבטחה זו היא סוג של חוב.
אני מבקש לחבק ולאמץ, לעודד ולהבטיח – הלב שלנו הוא הכוח, המעשה שלנו הוא הזיכרון.
יהא זכר הנופלים ברוך.
יו"ר עמותת יד לשריון האלוף (במיל') אודי שני נושא דבריו
מדברי קצין השריון הראשי תא"ל גיא חסון
סיפור הדרך שלנו – ב-48 שעות
פסיפס אנושי, הוא המרכיב את סיפור הדרך של עם ישראל בארצו. במקצת מהפסיפס נגעתי ביומיים האחרונים.
יום שני – 17:00. הר הרצל בירושלים
גילוי מצבה לזכריה באומל ז״ל. טקס אינטימי. אחרי 37 שנים שבהן היה זכריה נעדר, לאחר שלחם בקרב בסולטן יעקב במלחמת לבנון השנייה, הגיע זכריה למנוחת עולמים בעיר שכול כך אהב, בארץ שכול כך אהב. מסע בן 37 שנים של אי ודאות. הבאתו לקבר ישראל הציתה בי כאב לצד התרגשות, גאווה לצד תקווה. תקווה להחזרתם של שני נעדרי חיל השריון הנותרים יהודה כץ וצביקה פלדמן לחיק משפחותיהם.
יום שני – 20:00, לטרון
טקס המצטיינים של חיל השריון. בזה אחרי זה עולים המצטיינים והמצטיינות, בסדיר ובמילואים, לקבלת תעודות ההצטיינות – מלח הארץ. בקהל מפקדים ומשפחות. גאווה גדולה במצטיינים, התרגשות גדולה עבור המשפחות. ושוב ההבנה העמוקה, האדם הוא ההבדל.
יום שלישי – 14:00. משפחת דבורה. גבעתיים
בנם, סמ״ר אור משה ז״ל שירת בתפקיד מט״ק בחטיבה 401. אדם מיוחד, משפחה מיוחדת. נפל בעת מילוי תפקידו.
יום שלישי – 16:00. משפחת גולדמן, רעננה
רס״ל נועם גולדמן ז״ל, יצא למלחמה כשהיה חייל במילואים. ארבע שנים קודם היה מט״ק בחטיבה 7. קיץ 2006 הוא יוצא עם חבריו לנשק למלחמת לבנון השנייה, המלחמה ממנה לא שב. בן לשריונר.
יום שלישי – 20:00. משפחת חיאט. מושב בני דרור
עומד בצפירה עם משפחת חיאט. בנם אור זכרונו לברכה היה פקוד שלי כשהייתי מג״ד. מוקפים בתושבי היישוב, מחבקים את משפחת חיאט, שומעים את טל אחותו היחידה, שהייתה רק בת 13 כשאור נפל, והיום אישה נשואה, מדברת בטקס היישובי על החלל שהותיר אור, מבדרת ונחנקת. ואנחנו, נחנקים איתה. אור נפל במילוי תפקידו בהיות חייל בגדוד 195 בחטיבה 500 בינואר 2003.
קצין השריון הראשי תא"ל גיא חסון נושא דבריו
יום שלישי – 21:15. עם יונה סידרר במשמר השרון
כמה רגעים לאחר הצפירה, שיחה בישוב משמר השרון. יונה סידרר ביקשה שאגיע. יונה איבדה את שני אחיה במלחמת יום הכיפורים, את אשר ונפתלי זכרם לברכה, שלחמו בסיני בחטיבה 600 וחטיבה 14. האחד קצין בשירות סדיר והאחר חייל במילואים. בחדר מגוון של אנשים, ביניהם שריונאים, תושבים צעירים, בני נוער, הורים, ועד אנשים בעשור השביעי והשמיני לחייהם. סיפרתי להם על הדרך של חיל השריון מאז ועד היום, ובעיקר על לוחמינו השריונאים המופלאים, ועל ההבנה העמוקה שלנו אז והיום, כי הטנק ללא אנשיו הוא גוש פלדה חסר ערך. הרי האדם הוא ההבדל.
יום רביעי, 08:00. בוקר יום הזיכרון
התחלתי את הבוקר בשיחה עם כ-400 תלמידים בתיכון מור במכבים-רעות. שמונה תלמידים מבוגרי בית הספר נפלו בשירותם הצבאי. שלושה מהם שריונאים שנפלו במלחמת לבנון השנייה. עוז צמח, ניר כהן, ויניב בר און זיכרונם לברכה. שני לוחמים בשירות סדיר ואחד בשירות מילואים. הגעתי לספר את הסיפור שלנו, של לוחמינו וחיילינו, מאז ועד היום. דיברנו על החשיבות להישאר הצבא החזק באזור ועל החשיבות הנגזרת מכך של בחירה בשירות משמעותי, כי הרי כבר אמרנו – האדם הוא ההבדל. התרשמתי מאוד מהנוער שישב מולי, ובעיקר מהשיחות שניהלנו אחר כך. יש לנו על מי לסמוך. אין לי ספק שהם יבחרו נכון.
יום הזיכרון – 11:00. הצפירה
ניצבים ליד כותל השמות ביד לשריון. בבתי העלמין ניצבים בשעה זו מאות לוחמים ומפקדים של חיל השריון ופוקדים כול קבר של חלל שריון. 5012 חללים לחיל השריון. כאב גדול המהול בגאווה גדולה. כאב על האובדן, גאווה על הגבורה. הלב נקרע מהמחיר ששילמו המשפחות השכולות. הלב גאה על כך שאותם לוחמים היו שם עבורנו. הרי בלעדיהם לא ניתן היה לחגוג הערב את יום העצמאות ה-71 של מדינת ישראל.
יום הזיכרון – 14:00. יער המגינים (מעט מערבית ליד לשריון)
טקס מסורתי של חטיבה 500. שירתי בחטיבה במשך 13 שנים, מהיותי חייל ועד מג״ד. פוגש חברים, מפקדים, משפחות שכולות. נזכרים בחוויות, מזכירים את הנופלים, פוגשים את המשפחות השכולות – מחזקים, מתחזקים. נפרדים.
יום הזיכרון – 15:30. משפחת חמו. בנימינה
אשר חמו זכרונו לברכה היה חבר לספסל הלימודים בעת שלמדתי לתואר ראשון באוניברסיטת בר אילן, ולאחר מכן פקוד שלי בהיותי מג״ד בחטיבה 460 וכן מפקד החטיבה. פגשתי את המשפחה. שוחחנו, נזכרנו, דאגנו, התגעגענו, צחקנו וחיבקנו. אשר נפטר לפני שלוש שנים ממחלה קשה. איש מיוחד במינו, הותיר אחריו משפחה מיוחדת במינה.
לקראת יום העצמאות
עוד רגע, נציין את יום העצמאות ה-71 למדינת ישראל. ואנחנו, אנחנו חלק ממסעו של עם ישראל בארצו. לשריונאים היה, יש ויהיה חלק משמעותי ביותר במסע זה. הרגשנו זאת היטב בתחילת השבוע ברצועת עזה. בשלושת העשורים האחרונים, אני מרגיש אותם, מכיר אותם ובעיקר גאה בהם, גאה בכם.
נמשיך לעשות כול שביכולתנו להתכונן למלחמה, ולשמור על המדינה האהובה שלנו. זו חובתנו, על כך ציוונו חברינו במותם. השורות החסרות של יחידותינו יהיו לנו עדות למחיר היקר של העצמאות, למחיר היקר של כול משפחה שכולה. זהו סיפור הדרך שלנו, מורכב מפסיפס אנושי רב של סיפורי גבורה, אומץ לב, שותפות בדרך, וכאב.
יהי זכר הנופלים ברוך.
חג עצמאות שמח!
צילום הפסל "רִיק" (Emptiness) של הפסל השוויצרי Albert György ובאדיבותו. פסל זה הנקרא "ריק" נוצר בידי אב המתאבל על פטירת בנו. זהי ניסיון גדול לתאר כיצד חש ההורה לאחר אובדן בן. כאשר איבדתי לראשונה את ג'אקסון זה בדיוק מה שגופי הרגיש. כמו חור ענקי או כמו "ענף" הנקרע מגופי, או מעץ החיים. ככול שחלפו השנים נותר חור זה. כמו פצע שהופך לצלקת המזכירה לי מה היה פעם..
לצפייה בצילומים מהטקס חלק א' ראו כאן:
לצפייה בצילומים מהטקס חלק ב' ראו כאן:
לצפייה בצילומים מהטקס חלק ג' ראו כאן:
