רגעים חטופים של גבורה

"ליטול סיכון זה לצמצם סיכון", סא"ל אבינועם אמונה בשטח כינוס בזמן הלחימה. צילום: דובר צה"ל

את הדקות האלו בעזה, מול פעיל טרור שניסה לחטוף חייל צה"ל, סרן טל רבינוביץ' וסא"ל אבינועם אמונה לא ישכחו לעולם. שנה אחרי שמנעו מהמחבל להימלט כשבידיו חייל פצוע וקיבלו צל"שים, השריונר ומג"ד הצנחנים נזכרים ברגעים הקשים בשדה הקרב

 רונן שיביאק (מאתר ישראל היום, 3 ביולי 2015)

"ליטול סיכון זה לצמצם סיכון", סא"ל אבינועם אמונה בשטח כינוס בזמן הלחימה. צילום: דובר צה"ל
"ליטול סיכון זה לצמצם סיכון", סא"ל אבינועם אמונה בשטח כינוס בזמן הלחימה. צילום: דובר צה"ל

למשך שבריר שנייה, בפתח אותו מבנה ארור בחרבת אחזעה הסמוכה לחאן יונס, מבטיהם של השניים הצטלבו. סרן טל רבינוביץ' הוציא את ראשו מהטנק, ומחבל חמאס, שרכן מעל לוחם צה"ל פצוע ששכב בשלולית דם, הישיר אליו מבט. לטל לא היה ספק: הוא חייב להציל את חברו מחטיפה.

"ברגע שראיתי את המחבל גורר את החייל לתוך המבנה, הבנתי שהוא מתכוון לקחת אותו – ועכשיו", נזכר סרן רבינוביץ', מ"פ בחטיבת השריון 401, "מבחינתי, הצורך היה לעצור את האירוע כמה שיותר מהר".

לשם כך טל גייס את ההרתעה הטובה ביותר שעמדה לרשותו – הטנק. הוא הורה מיד לחייליו לכוון את קנה הטנק לעבר המחבל. המראה המאיים עשה את שלו, והמחבל נמלט אל תוך הבית והותיר את החייל הפצוע מאחוריו. בשלב הזה הגיע למקום מפקד גדוד 101 של חטיבת הצנחנים ומפקד הגיזרה, סא"ל אבינועם אמונה, ונטל פיקוד על האירוע. ללוחמים לא היתה שום כוונה לתת לתקרית להסתיים בבריחתו של איש חמאס, והצוות המשולב החל לחתור למגע. תחילה ירה צוות הטנק אש מקלעים אל צדי הבניין, במטרה לגרום למחבל לנוע למרכזו. בהמשך, בצעד יוצא דופן, נורה אל מרכז המבנה פגז טנק ממרחק של מטרים ספורים.

מייד לאחר הירי פרץ המג"ד אל הבית עם צוות לוחמים וכלב של יחידת עוקץ, במטרה ללכוד את המחבל. למרבה המזל, התברר כי לכוח לא נותרה עבודה של ממש: הם גילו את גופת המחבל בתוך ארון הצמוד לאחד מקירות הבית. פגיעת הפגז, התברר להם, היתה מדויקת במיוחד: הוא חדר את הקיר וגרם למות המחבל בעודו במחבוא. למרות החטיפה שנמנעה, החיילים לא יכלו לנשום לרווחה: הפצוע, סמ"ר עמית יאורי (20) מירושלים ששירת בגדוד להב של חטיבה 7, מת מפצעיו. בהיתקלות נהרג חייל נוסף בגדוד, סמ"ר גיא בוילנד (21) מקיבוץ גינוסר.

לימים קיבל רבינוביץ' (25) את צל"ש מפקד פיקוד הדרום על תפקודו באירוע. גדוד 101, בפיקודו של סא"ל אמונה (35), קיבל צל"ש יחידתי על פעולתו בתקרית וכן על אירועים נוספים בגיזרה. בנימוקים לצל"ש שקיבל סרן טל נכתב כי "בהגיעו אל המקום, הבין את תמונת הקרב והעבירה למפקד גדוד פתן. בתוך כך, ראה מחבל הגורר לוחם לעבר מבנה סמוך. סרן טל רבינוביץ' ירה מטווח קצר ביותר פגז על המבנה שאליו נכנס המחבל והרגו. במעשה זה סיכל את כוונת המחבל לחטוף את הלוחם".

שנה לאחר אותה תקרית בצוק איתן, סרן טל כבר עמוק בתוך השיגרה ועסוק בתרגיל צבאי. הוא מספר כי היה לו קשה לקבל את הצל"ש מידי מפקד פיקוד הדרום, סמי תורג'מן. "זה לא אירוע שיש בו גאווה גדולה", הוא מסביר, "היה לנו בעיקר הרבה מזל שהגענו בזמן למקום". אבל כאשר נחשפים הפרטים על אודות אותו יום לחימה, מבינים עד כמה טל מצטנע; לא היה מדובר במזל בלבד, אלא בעיקר באומץ לב.

על הכביש הממוקש

"שמעתי בקשר דיווח על היתקלות סמוך למסגד המקומי", הוא משחזר את תחילת האירוע, "מייד סובבתי את הטנק". בעקבות הדחיפות של המקרה, המג"ד אבינועם הורה לו לנסוע לזירה דרך הציר המרכזי באזור, שעד אותו רגע כוחות צה"ל נמנעו מלנוע בו. ולא לחינם: הכביש, שטרם טוהר, היה ממוקש ומלא מטענים. "הבנתי שבשל האירוע אני חייב לעלות על הציר", אומר טל. סא"ל אמונה מסביר כי במצב שנוצר, זה היה צעד הכרחי. "הנסיעה על הציר מסוכנת מאוד לטנק – הוא חשוף לנשק נ"ט ולמטענים – אבל היינו בתוך לחימה, וזה מצב שבו הסיכון תמיד קיים. ידעתי שטל מקצועי מאוד, סמכתי עליו ולכן הרגשתי בנוח בעניין הזה".

ניסה להרתיע את המחבל. סרן טל רבינוביץ'. צילום: דובר צה"ל
ניסה להרתיע את המחבל. סרן טל רבינוביץ'. צילום: דובר צה"ל

בהתאם לרוח צה"ל, סא"ל אבינועם הוכיח דוגמה אישית ועמד כאמור בראש הכוח שפרץ לבית שאליו נמלט המחבל. כשהוא נשאל מדוע היה צורך בהסתערות הרגלית במקום להסתפק בירי פגזים, אמונה מספק הסבר שמבהיר עד כמה המושג "חתירה למגע" מוטמע בצה"ל. "צבא זה המקצוע היחיד שבו ככל שאתה נוטל סיכון, אתה מצמצם סיכון", הוא אומר, ומסייג: "צריך הערת אזהרה לאמירה הזו – נטילת הסיכון חייבת להיעשות במקצועיות ובמוסריות. הפריצה לבית היא למעשה צמצום של הסיכון, שכן היא מסיימת את האירוע מהר, ובלבד שהיא נעשית באופן מקצועי. המהלך מבוסס על ניסיון מקצועי, אמל"ח טוב וטכניקה טובה. כדי לסיים את האירוע חייבים לפעול באופן מהיר ולחתור למגע".

לדברי המג"ד, ההיגיון שעומד מאחורי תורת לחימה זו נשען גם על אופי האויב שמולו ניצב צה"ל. "אי אפשר להשאיר את האויב במקום לנפשו ואולי לבוא מחר, מתוך הנחה שהם פשוט ילכו הביתה והסיכון ייעלם. האויב לא ינוח ולא יעצור, מהסיבה הפשוטה שאין רוויה לצימאון הדם שלו. המחבלים עושים זה לזה דברים שהם בלתי נתפסים בעינינו, קל וחומר שכך יעשו לנו. מדובר באנשים משולהבים, שנחשפים להסתה מגיל אפס".

בנקודה הזו אבינועם מצביע על ההבדל המוסרי הגדול בין חיילי צה"ל למחבלים. "לשמחתי, אנחנו לא שונאים אף אחד. אנחנו לא מונעים משנאה אלא מאהבת ישראל, וזה יתרון גדול. הם מגיעים לקרב כדי ליטול חיים, ואנחנו כדי לקיים חיים".

זו אחת הסיבות שדו"ח האו"ם בנוגע למבצע צוק איתן, שפורסם לאחרונה וקבע כי צה"ל ביצע פשעי מלחמה במקרים רבים, מרגיז מאוד את סא"ל אמונה. "הדו"ח הזה לא שווה התייחסות", הוא קובע, "היינו סלקטיביים מאוד בהפעלת הכוח, והפעלנו אותו רק ברמה הנדרשת. אנחנו לא יורים סתם ואין לנו שום כוונה של נזק לשם נזק. הכל בוצע כחלק מהמשימות שלנו".

"פעלנו בצורה הכי מקצועית שיש", מחזק סרן טל, "לא עשינו דבר בשם יצר נקמה כזה או אחר. פעלנו בצורה מוסרית, מקצועית וערכית, כמו שלימדו אותנו בבית ובצבא".

"השיח הציבורי היה חסר"

ויכוח אחר, שהדיו לא שככו גם שנה אחרי צוק איתן, נוגע לתוצאות המבצע. היה מי שטען כי בסופו של דבר, ובניגוד למה שציפה הציבור, חמאס לא הוכרע באופן חד-משמעי. "שטויות ובלבול במושגים", עונה אבינועם למבקרים, "צריך לבדוק קודם מהן מטרות המלחמה, מה בעצם נדרשנו לעשות ולמה הכוונה במושג הכרעה. כשבודקים את השאלות האלו, מגלים כי יכולנו לכל מה שנדרשנו".

המג"ד ממשיך ומפרט כיצד הגיע למסקנה זו. "כל אויב שפגשנו נהרג. אין לוחם אחד של הצד השני שבא איתנו במגע ונשאר חי כדי לספר על זה. הגענו לכל המקומות שרצינו להגיע אליהם, ובקלות רבה יותר ממה שחשבנו. עשינו בכל מקום כבשלנו. אני לא צריך יותר מזה כדי להסביר לעצמי את תוצאות המלחמה". לנוכח כך, מדגיש סא"ל אמונה כי "השיח הציבורי בנושא היה מאוד חסר ולא נכון. אם יש עוד מדד להשגת תוצאות, אז אני לא מכיר אותו. היה כאן בלבול בשאלה מהו ניצחון".

סרן טל, מצידו, קיבל מהתושבים בעורף תחושה של תמיכה, לא של מחלוקת. "העורף איתן מאוד, ובהחלט חיזק אותנו מהבחינה המנטלית", הוא מודה, "האזרחים שתרמו מאכלים ומוצרי היגיינה ריגשו אותנו מאוד".

פגז לעבר המבנה, ממרחק מטרים ספורים. חטיבה 401 במהלך המבצע. צילום: דובר צה"ל
פגז לעבר המבנה, ממרחק מטרים ספורים. חטיבה 401 במהלך המבצע. צילום: דובר צה"ל

אספקט אחר שהשניים זוכרים לטובה מהלחימה הוא שיתוף הפעולה בין הכוחות השונים, במקרה הזה שריון וצנחנים. "התיאום היה מצוין. כל אחד הביא את היתרונות שלו, ונוצר כוח שפעל באורגניות רבה. יצאנו בתחושה מאוד טובה", מסביר אבינועם. ואילו טל מוסיף: "בקרב השוטף פעלנו יחד, סגרנו מעגלי אש יחד והצלחנו להשמיד את האויב. עבודה בתוך שטח בנוי וצפוף מצריכה תיאום ברמה גבוהה מאוד בין הכוחות, וזה מה שקרה פה". אבינועם, מוסיף טל בנימה אישית, "הוא איש גדול. להיות פקוד שלו בקרב זו חוויה. גם אני וגם הפקודים שלו הולכים אחריו בעיניים עצומות".

כשהמילים נגמרות

הלחימה ברצועה הכילה, כמובן, גם אספקטים זוהרים פחות. אחד מהם, למשל, היה המוכנות הגבוהה של חמאס לכניסה קרקעית של צה"ל. "הצד השני התכונן לכך במשך הרבה מאוד זמן", חושף טל, "הם ידעו היטב שניכנס ודרך אילו צירים נגיע, ובהתאם לכך מיקשו אותם מבעוד מועד. ראינו בשטח היערכות מאוד טובה שלהם לכניסת כוחותינו בדמות מיקוש, חבלה, ותווך תת-קרקעי מסועף – מנהרות. במבחן התוצאה, התמודדנו איתם בהצלחה למרות המוכנות הגבוהה שלהם. ידענו לפגוע באויב בנקודות שבהן הוא היה ערוך פחות טוב".

נראה כי גם בכל הנוגע לרוח הלחימה בחמאס עשו עבודת הכנה טובה, שהפתיעה מעט את צה"ל. אבינועם מספר כי לוחמי חמאס היו מיומנים ומצוידים היטב, וכי "קשה להסביר את זה במדויק, אבל הרגשנו את הלהיטות שלהם". טל חושב כמוהו: "מאוד מבהיל לראות קנה של טנק מולך, ובדרך כלל במצב כזה הצד השני בורח. זה באמת מה שקרה ברוב הפעמים גם בצוק איתן, אבל היו גם מחבלים שלא ברחו מהטנק והיה להם אומץ להתייצב מולנו ולירות טילי נ"ט ואש צלפים. האמונה שלנו בצדקת הדרך שלנו גברה על הרוח שלהם".

אבל נראה כי יש רגעים שבהם גם האמונה הזו לא מצליחה להקהות את הכאב. זה בדיוק מה שחווה סא"ל אמונה כשהגיע לבקר את משפחתו של עמית יאורי ז"ל לאחר מותו. זו היתה הפעם הראשונה בקריירה הצבאית שבה נאלץ לעמוד מול הורים שכולים שבנם נפל תחת פיקודו. "איבדתי חברים בעבר, אבל לא איבדתי פקוד", הוא משתף, "לכן למפגש הראשון עם הוריו של עמית הגעתי ממקום של תחושת מבוכה. היתה לי משימה להחזיר בשלום את בנם הביתה, ולא עמדתי בה. זו משפחה חמה ומאוד ממלכתית וערכית, מחבקת מאוד. הם גרמו לי להרגיש נעים ובנוח".

ועדיין, המועקה לא עוזבת אותו, גם אחרי שנה. "אני לא יכול להסביר את ההרגשה שעוברת בי כשחייל שהיה תחת פיקודי נהרג. לא מדובר בתחושות שרודפות אותי וגורמות לי לקום מיוזע באמצע הלילה. זה משהו אחר, שאי אפשר להסביר אותו במילים".