סיפורו המדהים של הטנק הראשון בצה"ל

כשבמלחמת העצמאות הבינו שצריך גם טנקים, לא בחלו באמצעים וניצלו את הלילה האחרון של הבריטים בארץ כדי להוציא לפועל תכנית מטורפת. סיפור מרגש על מי שבלילה אחד ערק מהצבא הבריטי, הביא לישוב היהודי טנקי ביכורים, ובסופו של דבר גם הלך בעקבות האהבה והתגייר

 

אבי אליהו (מאתר פז"ם, 2 ביוני 2014)

"הבאנו ביכורים!" מימין למטה: מייק פלנגן, משמאל: מואו שוורץ. צילום: אלבום משפחתי

 

הלילה שבין ה-29-30 ביוני 1948. בסיס צבא בריטי בצפון הארץ, סמוך לקיבוץ יגור. זהו הלילה האחרון של הכוחות הבריטים בארץ לפני שהם מפנים את אחרון החיילים מאדמת פלסטינה. רוב הציוד כבר מועמס על המשאיות, החיילים מתכוננים אל החזרה הביתה לאי הבריטי. כמיטב המסורת הבריטית, האלכוהול זורם כמו מים והחיילים חוגגים את הלילה האחרון במזרח התיכון. בלי שאף אחד מצפה לזה, את השקט של הלילה הגלילי מפלח רעש מנועים. שער הבסיס נפרץ ושני טנקי קרומוולפורצים החוצה ועולים על הכביש לכיוון קיבוץ יגור. אירי אחד וסקוטי אחד מטורפים נוהגים בחיות הפלדה ומבחינתם, הטנקים כבר אצלם. מה שיהיה יהיה.

שני החבר'ה האלו הם מייק פְלֶנִגֵן, טנקיסט אירי והארי מקדונלד, מכונאי סקוטי. עם הטירוף שלהם מצד אחד והחזון מצד שני, הם הקימו בלילה אחד את חיל השריון הישראלי. באותו הלילה הם עושים את כל הדרך מהקריות הרחוקות ועד לתל אביב שבמרכז והכול – באמצעות טנקים על זחלים. מה הביא אותם לעשות את המעשה המטורף הזה? שורשי הסיפור כמה שנים קודם לכן וכמו שאפשר לנחש, הרחק-הרחק מכאן.

פלנגן נולד בחודש מאי 1926 למשפחה נוצרית באירלנד. את ילדותו הוא מבלה בפנימייה צבאית ובגיל 16, ערב תחילת מלחמת העולם השנייה הוא מתגייס לצבא הוד מלכותו כטנקיסט. ברזומה הצבאי שלו רשומים הקרבות הקשים ביותר על אדמת אירופה ובתוכם – הפלישה לנורמנדי, שחרור מחנה הריכוז ברגן-בלזן ואחרי הניצחון על הנאצים, הוא מוצב בכוח הרב לאומי בברלין המלקקת את פצעיה. לאחר תקופה זו, פלנגן מוצב לשירות בסוריה ובהודו ובסופו של דבר, הוא מגיעלפלסטינה. ספק אם הוא ידע אפילו חלק ממה שהוא עבר כאן בשנים שלאחר מכן.

הטנקים היו אמורים להיות בדרכם לאנגליה כמה שעות לאחר מכן. צילום: אלבום משפחתי

 

עריקות נועזת

בחזרה לאותו ליל קיץ, או בעצם לחודשים קודם לכן. על פי הצהרות הבריטים, המנדט אמור היה להסתיים באוגוסט אותה השנה, אבל חילופי הממשל בלונדון מביאים להקדמה משמעותית של העזיבה, כאשר ב-14 במאי הנציב העליון עוזב את אדמת ארץ ישראל יחד עם פמליית היועצים שלו. את החיילים שנותרו באזור ואת הציוד הצבאי הרב, מחליטים לפנות בהדרגה בחודש וחצי שלאחר מכן. בישוב היהודי זיהו את המצב כהזדמנות פז להשתלטות על המאגרים האלו. אם יצליח באופן חוקי, מה טוב. ואם לא, גם האמצעים הבלתי חוקיים, כשרים.

באותם הימים, לכוחות הישראלים יש מטוסים, יש תותחים, יש נשקים קלים, יש רכבים משוריינים (ששימשו להובלת אספקה לעיר ירושלים), יש כוחות רפואה, אבל טנקים – אין. יצחק שדה, מי שמפקד באותם הימים על הפלמ"ח ועתיד להיות מפקד חטיבה 8, פונה אל הבריטים ומציע לרכוש מהם חלק מציוד השריון תמורת סכומי כסף נכבדים. הבריטים מצדם נמנעו ממכירת הטנקים מתוך כוונה שלא לקחת צד בסכסוך היהודי-ערבי. כאן ארגון ההגנה ניגש לפלאן B, כשהמועד לביצוע הפעולה הוא הלילה האחרון של הבריטים הארץ, זמן שבו סביר להניח שהדריכות והמשמעת ירדו, מפלס האלכוהול בבסיסים יעלה או בעברית צחה, החיילים יהיו באס"ק (אווירת סוף קורס).

בפעולה שתוכננה מראש, כוחות של ההגנה נפרשים על פני הכביש שבין חיפה לתל אביב. בדממת אלחוט פלנגן ומקדונלד שהיו אז חיילים בצבא הוד מלכותו נכנסים לסדנאות השריון, עולים על טנקי הקרומוול ויוצאים אל הדרך. מחוץ לבסיס אמורים לחכות להם מובילים שעליהם הם אמורים היו להעמיס את הטנקים, אבל המובילים לא מגיעים וכך הם מוצאים את עצמם יוצאים למסע לילי מטורף שנפרש על פני למעלה מ-100 קילומטר מחיפה לתל אביב.

רות, אשתו הראשונה של מייק, בשורות ההגנה. צילום: אלבום משפחתי

 

היו לצבא הבריטי לא מעט חיילים שערקו בחזיתות שונות, אבל היו מעטים שעשו את זה באמצעות טנק כמה שעות לפני החזרה ארצה. הכוחות בבסיס נאלצו לחדול את החגיגות של הלילה האחרון בפלסטינה ולצאת למרדף אחריהם. במידה והם היו נתפסים, היה מדובר באירוע שעל פי החוק הבריטי, עלול היה להסתיים בגזר דין מוות. בהגנה כבר חשבו על הכול וכתוצאה מסדרה של מכשולים שהוצבו לאורך הכביש בנוסף לפנצ'רים שנעשו בכל משאית שהטנקים עברו בסמוך אליה, לא היה סיכוי לתפוס את שני טנקי הקרומוול. בסופו של לילה סוער, הטנקים הוצבו עם שחר בגני התערוכה הישנים בתל אביב, מוכנים לקרבות מלחמת העצמאות, הפעם – בצד הישראלי.

הבריטים זעמו מאוד. ארוחת הפרידה עם ראש העיר חיפה בוטלה, אבל זה לא משנה כי תוך כמה ימים הטנקים כבר לקחו חלק במבצע דני בו נכבשו לוד, רמלה, לטרון ורמאללה תחת חטיבת השריון הראשונה בצה"ל – חטיבה 8.

59 שנים לאחר מכן, פלנגן סיפר בראיון לעיתון תל אביב מה עבר לו בראש כשכמה שעות לפני עזיבת הצבא הוא החליט לערוק. "הזדהיתי עם מאבקה של הארץ הקטנה נגד כל כך הרבה אויבים", הוא סיפר. "רציתי להישאר כאן ולעזור לדפוקים ולחלשים. רציתי לעזור ליהודים נגד כל הערבים שמסביבם".

אחד הטנקים במהלך הלחימה במלחמת העצמאות. צילום: אלבום משפחתי

 

חתונה, גיור, מעבר לקיבוץ וסגירת מעגל

בימים שבהם פלנגן מתגייס לצבא המלכותי הבריטי, מי שעתידה להיות אשתו, רות, בורחת עם משפחתה מגרמניה להולנד ומשם הם עולים לארץ ישראל. כאן בארץ היא מצטרפת לפלמ"ח ובמהלך המלחמה הם מכירים. השניים מתחתנים ועוברים לגור בקיבוץ שער העמקים. אחרי שהוא גייר שני טנקים בריטים והפך אותם לכלי משחיט בידי כחול-לבן, הוא עובר גיור בעצמו, כאשר בבית היהודי בקיבוץ נולדים הבת קארין והבן דני.

פלנגן לומד בארץ אגרונומיה, מצטיין בגידולי השדה בקיבוץ ונוטע שורשים בארץ. מכיוון שערק מהצבא הבריטי, לא יכול היה לבקר את הוריו באירלנד ואלו פגשו אותו לראשונה מאז שהגיע לארץ רק כאשר נולד לו בן. שני הטנקים ממשיכים לשרת את חיל השריון עוד מספר שנים והופכים לסמלו כאשר צלליתם נחרטת על סיכת הכומתה של החיל. כמה שנים לאחר מכן, כשהן יוצאים משירות, אחד מהם מוצב במוזיאון יד לשריון שבלטרון.

במשך השנים שעברו, מייק ורות שומרים על קשר עם מואו, חברו הטוב של מייק מימי מח"ל ועם אשתו שירלי, גם כאשר השניים גרים בטורונטו שבקנדה. לאחר מות אשתו רות, הילדים דוחקים בו לנסוע לחו"ל, לטייל ולהתאוורר. בקנדה, הוא פוגש שוב בשירלי שגם התאלמנה מוקדם יותר מבעלה מואו. השניים מתחתנים וחיים יחד בטורונטו עד סוף ימיו של פלנגן שהלך לעולמו בפברואר האחרון.

אחרי הקרבות, מייק למד אגרונומיה ועבד כחקלאי בעמקים. צילום: אלבום משפחתי

 

לאחר מותו, הוא נטמן בבית העלמין של קיבוץ שער העמקים כאשר נשמותיהם של הקרומוולים העתיקים נכחו גם הם בלוויה. בין הסופדים לו, נמנו גם מפקדי העבר וההווה של חיל השריון שהוקירו לו תודה על תרומתו לצה"ל.

מי שמספר היום את הסיפור בדרך המיוחדת שלו הוא ליאור נכדו שהתגייס בשנת 1990 לחיל השריון והיום הוא רס"ן במילואים. "אני לא ממשיך את דרכו, אבל אני מרגיש שאני קשור אליו בבירה שאני עושה שקוראים לה '48' והסיפור של הטנקים מסופר בתגית האחורית שלה", הוא משתף. "בירה זה אחד הדברים שהוא הכי אהב. הוא מאוד אהב אלכוהול ומאוד אהב לשתות יחד עם חברים ומשפחה". הוא אומר. ואכן, בתחתית התווית כתב ליאור, "הבירה הזאת מוקדשת לפלנגןולגיבורים מסוגו".

מייק פלנגן עם נכדו ליאור הרץ בעת ששירת בחיל השריון. צילום: אלבום משפחתי

 

"עמך עמי"

פלנגן קשר את גורלו לגורל העם היהודי באופן אמיץ ומעורר השראה דרך חוויותיו במלחמת העולם השניה ומלחמת העצמאות. בדרכו שלו, הוא הביא לעם ישראל גאווה עם טנקי הביכורים שהביא לצבא הצומח, הלך אחרי האהבה והמיר את דתו ומצא את עצמו בסופו של דבר בשדה. אי אפשר להתעלם מנקודות הדמיון לסיפורה של רות המואביה אשר לפני יותר מ-3,000 שנה קשרה גם היא את גורלה בגורל העם היהודי בשעת מצוקה, עברה גם היא גיור וגם במקרה שלה, היא מצאה את חייה כאן בארץ, בשדות.

"הבירה הזאת מוקדשת לפלנגן ולגיבורים מסוגו"

 

לכתבה "הקרומוול נשאר במשפחה" ראו כאן:

לכתבה על הלווייתו של מייק פלנגן ז"ל, ראו כאן: