זהו סיפור על ירי חריג בטנק, שהביא להפלת אנטנת קשר בצד המצרי של תעלת סואץ במלחמת ההתשה, ואיתה "לצניחה חופשית" של הקת"ק הרוסי שהיה עליה ומרר לנו את החיים בטיווח ארטילרי.
סא"ל (במיל') דני קריאף
לאחר התקרית הקשה שהתחוללה בשבת 26 באוקטובר 1968, שבה נהרגו 15 מחיילי צה"ל, הוחלט על הקמת "קו בר-לב". באותה תקרית הייתי סמל מחלקה 3 בפיקוד המ"מ איתמר ישראלי בפלוגה ז' של צוק בוסתן, בגדוד 184 בחטיבה 14. במלחמת יום הכיפורים היה צוק סמג"ד 9 ולימים הגיע לדרגת אל"ם.
לאחר אותה תקרית החליט המטכ"ל להגיב, וביום 31 באוקטובר 1968 בוצע מבצע "הלם" שבו סיירת הצנחנים פגעה בקו המתח הגבוה בנאג' חמדי שבעומק עמק הנילוס. ההפוגה שנוצרה כתוצאה מפעולת התגמול של צה"ל אִפשרה לצה"ל לבנות את המעוזים.
מן הצד השני, המצרים לא שקטו על שמריהם ובנו בשטחם מגדל תצפית ענק ועליו אנטנת קשר, ממערב למעוז "קוברה" (ששם הקוד שלו במפת "סיריוס" של מלחמת יום הכיפורים היה מפצח). על פי הידיעות והשמועות שקיבלנו, מיד לאחר סיום העבודות היה עולה קת"ק רוסי, שהיה מטווח את הצומת שבמפגש כביש התעלה עם הכביש היורד מהמיתלה לכיוון התעלה, וכך לא התאפשר למשאיות האספקה להגיע למעוזי הכפר, המזח ועין מוסא בדרום, זהבה וכברית בצפון. זה היה מצב בלתי נסבל בלשון המעטה. כול ניסיונות צה"ל לנסות "ולהוריד" את האנטנה באמצעות מטוסים ותותחי ארטילריה כשלו.
ביום ראשון 20 באפריל 1969 הגיעו כול הקודקודים למתחם "המדונה", שכונה ברשת הקשר "תסס", לאחר שקיבלו פקודה ממפקד הכוחות המשוריינים בסיני אלוף דן לנר לנסות ולהפיל את האנטנה. למשימה נבחרה פלוגה ז' ("זברה") מגדוד 184 של חטיבה 14, בפיקוד סגן צוק בוסתן.
ראשון נשלח למשימה סמ"ר ראובן ברר הי"ד, שנהרג במלחמת יום הכיפורים במסגרת חטיבה 274 בקרב על "חמוטל". ראובן ירה 9 כדורי תותח מהטנק, לא זיהה דבר ונסוג לאחור. אחריו נשלח 1 ב', איתן חכמוב הי"ד, שנהרג גם הוא במלחמת יום הכיפורים. איתן היה בן מחזור שלי מגיוס 15 בנובמבר 1966 (באותו יום התגייס גם הרמטכ"ל לעתיד דן חלוץ). איתן ירה 6 כדורי תותח, לא פגע ונסוג לאחור. בשלב הזה התפרץ לרשת הקשר הפלוגתית הסמג"ד יואב וספי הי"ד, שנהרג במלחמת יום הכיפורים בפריצה למובלעת ברמת הגולן כמג"ד 39 בחטיבה 188, וצעק: "זברה כאן 11 תשלח את קריאף, את קריאף, סוף".
אני שמעתי וקיבלתי פיק ברכיים, לא פחדתי אלא מעצם העובדה שכול הקודקודים נמצאים מאחור ומחשש שגם אני לא אפגע. בניגוד לברר וחכמוב שהחליטו לתפוס עמדות בצד הצפוני של הכפר, מיקום שהקשה עליהם בזיהוי עקב האבק, החלטתי לעמוד על הכביש. ניסיתי למדוד טווח, אך נמצא שהוא הרבה מעבר לטווח המרבי של מד-הטווח שבטנק הפטון שהיה 4,400 מטרים.
נתתי פקודת אש: "תותח מעיך, אנטנה, אש!" התותחן, משה נעים, דיווח "יורה", ואני לא ראיתי דבר, לא פגיעה ולא מעבר נותב. נתתי פקודת "שנה!", ושוב לא ראיתי דבר. מי שמתמצא יודע שאם לא מזהים פגיעה או מעבר נותב – אי אפשר לבצע תיקון.
ואז יצאה לי הברקה, שגם כיום כעבור עשרות שנים, אין לי מושג איך זה יצא לי, ופקדתי על התותחן "הוסף 12 אש!" היה זה בניגוד לכול תורת תותחנות, משום שהתיקון הסטנדרטי לכדור מעיך הוא הוסף או הורד 4.
נעים הסתכל לאחור, בטוח "שירדתי מהפסים", אני נותן לו בעיטה בגב ואומר לו:" תעשה את מה שאני אומר לך". כדור שלישי נורה כשהתותח נראה לי "בזוית של תומ"ת", ואז זיהיתי את הנותב עובר מימין לאנטנה. פקדתי שמאל חצי, והכדור השלישי פגע במטרה. צהלות הקודקודים היו דבר שלא יתואר. עוד פקודת "שנה" והאנטנה התפרקה, והקת"ק הרוסי המסכן עושה צניחה חופשית.
חזרתי לחניון המדונה, עשיתי סיבוב ניצחון עם הצריח, ומיד לאחר מכן הורה קלמן מגן מח"ט 14 לסמג"ד 184, וספי – מהרגע הזה דני קריאף מקבל מינוי מ"מ. ואכן היה זה התפקיד שאותו מלאתי עד שחרורי מצה"ל, למרות שהייתי סמ"ר ולא קצין.
