חטיבה 188 – 18 – 45 – ברק

לחץ על שורה זו בכדי להכנס לאתר חטיבה 188 

לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה, בקיץ שנת 1945, נערך ארגון ההגנה בארץ ישראל לקראת התקופה החדשה השוררת בארץ. על פי "פקודת המבנה הארצי, יוני 1945" מוקמים בארץ שני מרחבים:"הגליל הצפון" – מרחב כפרי, בפיקוד משה מונטאג (מן). לימים הוקמה במרחב זה חטיבת "גולני"."מחוז חיפה" – העיר חיפה ואזורים כפריים סביב לה. לימים הוקמה במחוז חטיבת כרמלי.
מרחבים אלה חולקו למספר נפות, כאשר בחלק מן היישובים שבהם נערכו אימוני חיל השדה האינטנסיביים שעברו החיילים. "פקודת המבנה הארצי, נובמבר 1947" איחדה את לוחמי "גליל צפון" (גולני) ולוחמי "מחוז חיפה" (כרמלי). במשך תקופה של כ-4 חודשים פעלו הכוחות יחד כחטיבה מלוכדת אחת – חטיבת "לבנוני" (חטיבת הצפון) במאבק עיקש ועקוב מדם על דרכי התחבורה בארץ. במהלך המאבק שוב מחולקת החטיבה לשתי החטיבות "גולני" ו"כרמלי". לפיקוד על חטיבת "כרמלי" ממונה משה זליצקי (כרמל).
לאורך כל תקופה סוערת זו החטיבה פועלת ללא לאות, בעיקר כנגד שיירות ערביות, ונוחלת הצלחות גדולות לצד תבוסות קשות. יעדה העיקרי הוא להשתלט על שטחה של המדינה העברית ולהגן על גבולותיה, והיא מבצעת השתלטויות רבות על משטרות בריטיות וכפרים ערביים במרחב החטיבה.
לזכותה של החטיבה נזקפת העברת השלטון בעיר חיפה מהבריטים שעזבו בפתאומיות את העיר, וכתוצאה מכך חלקה הערבי של העיר ננטש באופן המוני ונתפס מחדש על ידי הכוחות.

לאורך כל תקופה סוערת זו החטיבה פועלת ללא לאות, בעיקר כנגד שיירות ערביות, נוחלת הצלחות גדולות לצד תבוסות קשות. יעדה העיקרי הוא להשתלט על שטחה של המדינה העברית ולהגן על גבולותיה, והיא מבצעת השתלטויות רבות על משטרות בריטיות וכפרים ערביים במרחב החטיבה.

היישוב היהודי במצוקה
מאז ההתקפה הגדולה על קיבוץ יחיעם ב-20 בינואר 1948 והשמדת משוריין הנוטרים שניסה להגיע אליו, היה הקיבוץ מנותק למעשה. במצב דומה היו גם שאר היישובים מזרחית וצפונית-מזרחית לנהרייה שהקשר היבשתי עימם נותק. אולם מצבם של אנשי יחיעם היה חמור במיוחד. הם התקיימו על מנת מזון דלה שעיקרה סרדינים וויטמינים. ביום 26 במארס 1948, בעקבות הסכם עם ערביי עכו בתיווך הבריטים, יצאה שיירת מזון גדולה מקרית חיים לגליל המערבי. היא הצליחה להגיע בשלום לנהרייה, והמשיכה לחניתה, מצובה ואילון ושבה לנהרייה ללא תקלות. מפקד ההגנה באזור, מג"ד כרמלי 21 בן עמי פכטר החליט כי השיירה תצא בשבת 27 במארס ותבקיע את הדרך ליחיעם הנצורה.
הכביש הישן מנהרייה ליחיעם עבר בשטח רצוף כפרים ערביים. ראשון היה הכפר אום אלפרג' (כיום החלק המערבי של המושב בן-עמי, מול בית-החולים של נהרייה). אחריו עבר הכביש בצמוד לכפרים אל-תל וא-נהר (כיום החלק המזרחי של מושב בן-עמי ותל כברי הגדול והמעיינות שלידו), אחר כך המשיך לצפון-מזרח, בין הכפרים כברי ועבסיה (כיום אתר ההנצחה צומת השיירה). היה זה כביש צר מאוד ומפותל, שעבר בתוך בוסתנים ופרדסים. משני העברים היו משוכות צבר, שיחים ועצים גבוהים.

ההתארגנות ויחסי הכוחות
בערב יום ששי הגיע קצין המודיעין של הש"י במרחב הגליל המערבי, חיים אוירבך, אל המג"ד ומסר לו מידע כי מתוכננת התקפה גדולה על השיירה ליחיעם. בן-עמי העריך כי השיירה שהוא מארגן, שכללה חמישה משוריינים ובהם מספר מקלעים, תהיה מסוגלת להתגבר על ההתקפה ולהגיע ליעדה. בבוקר יום שבת הגיע המג"ד למצובה ולקח עמו לשבי ציון את מחלקת החי"ש שהייתה בקיבוץ, כדי שתאבטח את השיירה. הכוח התארגן בשבי ציון. תוך כדי כך הגיע קצין הש"י ועמו מודיע ערבי, שמסר מידע עדכני על כוח גדול, הנאמד בכ-1000 ערבים מזוינים, המתרכז ליד כברי, בפיקודו של אדיב שישקלי וממתין לשיירה. גם מידע זה לא שינה את דעתו של המג"ד שהחליט לצאת לעזרת נצורי יחיעם כשהוא עצמו מצטרף ללוחמיו.
בקיבוץ יחיעם עשו הכנות לקראת בוא השיירה. לפני הצהריים יצא הטרקטור אל נחל הגעתון כדי להכשיר מעבר ליד הגשר המפוצץ, וביצע את מלאכתו בהצלחה. בצהריים התרכזה השיירה ליד קפה "גילה" בנהרייה. השיירה כללה שבעה כלי רכב ובהם 89 גברים ונשים (66 לוחמים, קשרית, 3 נהגי משאיות ו-19 אזרחים ובכללן נשים). הרכב הראשון היה משוריין פורץ-מחסומים ובו 14 לוחמים וביניהם מפקד השיירה המ"פ איתן זית (זייץ). במשוריין זה היו שני מקלעי ברן. הרכב השני היה טנדר משוריין ובו 6 לוחמים, ביניהם המג"ד בן-עמי פכטר, שהחליט לצאת לקרב עם חייליו. על רכב זה הועמס גשר-עץ מיטלטל לצורך חציית הגעתון, והיה בו מקלע ברן. הרכב השלישי – משאית בעלת תא-נהג משוריין ובה נהג ולוחם. הרכב הרביעי – משאית רגילה ובה נהג ולוחם. הרכב החמישי – משוריין ובו 24 איש (5 לוחמים ו-19 אזרחים, חברי קיבוץ יחיעם), הרכב הששי – משאית עם תא נהג משוריין ובה נהג ולוחם. הרכב השביעי, אוטובוס משוריין ובו כוח האבטחה העיקרי, 39 לוחמים אנשי מחלקת מצובה. במשוריין הראשון ובאוטובוס המשוריין היו מכשירי קשר.
הכוחות הערבים שפעלו בקרב כללו את הפלוגה של המתנדבים הירדנים, שחנתה בכברי ובתרשיחא ומאות לוחמים מכפרי הסביבה.
שישקלי, שזעם על ההסכם בין ההגנה וערביי עכו, הורה לסכלו. את המשימה הטיל על עוזרו קפטן ח'ליל כלאס, וזה החל בהכנות למארב לשיירה ליחיעם.

השיירה נלחמת
בשעה 14:00 יצאה השיירה ליעדה. הכפרים בדרך היו ריקים מאדם. בשעה 1420 הגיעה השיירה סמוך לבית הקברות של כברי. כאן נתקלה במחסומים של אבנים וחביות ונפתחה עליה אש כבדה. המשוריין הצליח לפרוץ את שני המחסומים הראשונים. בעת שעסק בפריצת המחסום השלישי ירו עליו הערבים מטווח 4-3 מ' לתוך האשנבים. מפקד השיירה נהרג והנהג נפצע. הפיקוד עבר למפקד המחלקה חמל'ה שבט, בן מושב נהלל. המשוריין עבר את ארבעת המחסומים הבאים, והדרך היתה פתוחה. אך הקשר עם האוטובוס נותק, כי כדור פגע באנטנה של מכשיר הקשר. המשוריין המשיך לנסוע מזרחה, כשהוא נתקל בעמדות אויב ובמארבים. הוא הגיע ליחיעם ובו המפקד ההרוג ו-5 פצועים. אנשיו היו בטוחים כי שאר כלי הרכב הסתובבו ושבו על עקבותיהם לנהרייה. הרכב השני שבו נהג המג"ד, שהיה עמוס בטונה וחצי ירקות, התהפך על צידו, אך כל אנשיו נחלצו בלא פגע. הם יצאו ממנו ונתקלו בערבים שפעלו מאזור הבית הדו-קומתי – הטחנה ובית המאפייה. בחילופי האש נהרג אחד החיילים והמג"ד נפצע. אחד החיילים – נער בן 16 – ניתק מהכוח ונסוג צפונה. המג"ד ושלושה מחייליו נעו דרומה ומצאו מסתור.
שתי המשאיות נפגעו באש הכבדה והצפופה. הראשונה התהפכה, התדרדרה לאחור במדרון וחסמה את הכביש. שני האנשים שהיו בה נהרגו. שלושת כלי הרכב האחרים היו עתה לכודים. במשוריין ה-5 תפש את הפיקוד המ"כ יהודה רשף. שני נוסעי המשאית השנייה הצליחו להגיע פצועים אל המשוריין ונכנסו אליו דרך הדלתות האחוריות. המשוריין הסתובב לאחר מאמץ גדול, הצליח להיצמד לאוטובוס, ומפקדו יצר קשר עם המ"מ משה שניירמן. לאחר התייעצות קצרה הורה לו המ"מ לנסות להגיע לנהרייה ולהזעיק עזרה. בשעה 1520, לערך, החל המשוריין בנסיעה חזרה כשבתוכו מספר נפגעים. הוא פרץ מספר מחסומים בכפר א-נהר, אך במחסום השלישי התהפך בתוך רחבה, ממש במרכז הכפר. בחיפויו של רשף, שהפעיל מקלע ברן, יצא שאר הכוח בריצה אל הגבעה מצפון לכביש. ליד יהודה נשאר רק אחיו.
בשלב הבא נטלו עמם השניים פצוע שנשאר בתוך המשוריין והגיעו לגבעה. שם התקבצו אליהם חמישה חיילים, שהיו פצועים או חסרי-כוח. השמונה נעו מערבה כשהבריאים תומכים בפצועים. בדרכם נתקלו בקבוצות של ערבים, אך כיוון שהשטח היה מלא בפרדסים, משוכות-צבר ותעלות מים, הצליחו להסתתר, ובחשכה הגיעו לנהרייה, שם מצאו את חבריהם.
ברכב הששי נהרג הנהג והמלווה שכב פצוע בתעלה. שלושת החובשים שבאוטובוס המשוריין ניסו לחלצו. הם לא הצליחו, ובמהלך ניסיון החילוץ נהרג אחד מהם ושני נפצע. האוטובוס החל לנסוע לאחור בהילוך אחורי.
הכוח הלוחם היחיד שנותר עתה בשטח היה האוטובוס המשוריין. כל עוצמת האש של המארב הערבי הגדול התרכזה עליו. הצמיגים היו ללא אוויר, ובמנוע פרצה שריפה שכובתה מיד במטף. בשלב זה נהרג הנהג. נהג אחר תפש את מקומו אך גם הוא נהרג. חייל אחר עבר אל ההגה, ואז נעצרה המכונית. החיילים ניסו להיחלץ מן האוטובוס שהפך למלכודת, כיוון שנורתה אש כבדה במיוחד מבית הקברות שמלפנים וגם מימין.
הוחלט לרדת לצד שמאל, שם היתה משוכה של שיחי פטל דוקרניים. סגן מפקד השיירה הורה לתפוס עמדות בשטח. הוא וארבעה חיילים החלו, לקפוץ מהדלת השמאלית שליד מושב הנהג, אך הסתבר, שהיא מכוסה באש, וכל החמישה נהרגו בעת שיצאו ממנה. הסתבר, שאין אפשרות לצאת. הערבים התקרבו למרחק 6-5 מ' מהאוטובוס. שני חיילים פתחו את האשנבים הקדמיים ופתחו באש ממקלעי ברן על הערבים. הם פגעו בכמה מהם, והשאר ברחו למרחק עשרות מטרים מהאוטובוס. בינתיים העלו הערבים באש את המכוניות הקדמיות של השיירה. לקראת חשכה החלו הערבים להשליך רימונים לתוך האוטובוס המשוריין, דרך הדלת הפתוחה. כל הניסיונות לסגור את הדלת נכשלו. רבים מהאנשים נהרגו והאחרים נפצעו מכדורים שחדרו דרך הדלת והאשנבים או מכדורים חודרי-שריון. מסביב התגודדו כמה מאות ערבים. בתוך האוטובוס נותרו למעשה רק שלושה-ארבעה חיילים שהיו מסוגלים להילחם. הם הצליחו להשליך חזרה 5 רימונים אך הרימון השישי התפוצץ בתוך הרכב.
בשלב זה חדלו הערבים לירות ולזרוק רימונים. הם החלו לקרוא בעברית אל האוטובוס ולתבוע מאנשיו להיכנע והבטיחו טיפול רפואי. אחד החיילים השיב בצפירה חזקה מצופר האוטובוס, שמשמעותה "לא ניכנע"! הדבר חזר מספר פעמים, ואז החלו הערבים להצית את האוטובוס בעצים, שהניחו מתחת לגלגלים. הצמיגים והרכב בערו והאוטובוס התמלא בעשן סמיך. אחד הערבים שפך בנזין על מיכל הדלק. כמה אנשים הספיקו לקפוץ מן הרכב הבוער לפני שהתפוצץ מיכל הדלק. ארבעה לוחמים בלבד שרדו ממחלקת האוטובוס. אחד מהם, עמיקם כספי, הצליח להגיע פצוע קשה ליחיעם וניצל.
הקרב נמשך עד השעה 2300. במהלך השעות הארוכות האלה היו אנשי היישובים הסמוכים חסרי אונים. אנשי יחיעם הדליקו מדורה גדולה על גג המצודה כדי שתשמש משׂואת ניווט לניצולים מהמארב. נעשה ניסיון להוציא לשטח מחלקת פלמ"ח מחניתה עם מרגמה 81 מ"מ, אך הפעולה בוטלה. קצין הש"י הפעיל את ידידיו הבריטים. יחידת צבא בריטית יצאה כבר בשעה 1630 לכיוון כברי. אנשיה ירו 12 פגזים לעבר כברי, אך נסוגו בטענה שאין אפשרות לפעול בשטח כיוון שהכוח הערבי גדול מאוד.
עם תום הקרב רצחו הערבים את הפצועים והתעללו בגופות החללים. הם בזזו את מטען השיירה. משאית משוריינת נפלה בידיהם במצב תקין ואילו שאר כלי הרכב עלו באש. במשך הלילה הגיעו לנהרייה ויישובי הסביבה 29 פליטים מן השיירה, וביחד עם 13 אנשי פורץ המחסומים שרדו 42 מאנשי השיירה.
כוח המג"ד הקטן, שהסתתר בלילה, התגלה בבוקר על-ידי הערבים בתל פדכה (נ"ג 21) כ-2.5 ק"מ מדרום-מזרח לאתר קרב השיירה. התפתח קרב קצר, שנמשך כ-10 דקות. הארבעה הפעילו את מקלע הברן שלהם וזרקו רימונים ולבסוף הוכרעו ונהרגו. בכך עלה מספר ההרוגים ל-47.

בעקבות השמדת השיירה
ביום ראשון 28 במארס יצא קצין המודיעין חיים עם היחידה הבריטית לאסוף את החללים. הבריטים ירו מספר פגזים, הניסו את אחרוני הערבים שהסתובבו בשטח, אספו את הגופות והביאו אותן לנהרייה. ביום שני הובאו החללים לקבורה.
לתוקפים היו בקרב כ-20 הרוגים (מתוכם 11 חיילי "צבא ההצלה" כולל קצין וכ-20 פצועים, 6 מהם חיילי צבא ההצלה). ב-13 במאי 1948, שבעה שבועות לאחר השמדת שיירת יחיעם, החלה חטיבת "כרמלי" במבצע גדול לשחרור הגליל המערבי. המבצע נקרא "בן עמי", על שמו של בן-עמי פכטר המג"ד שנפל בקרב השיירה. עם השלמת המבצע נפרצה הדרך ליחיעם. הוחלט להקים יישובים עבריים חדשים בשטח שבין נהרייה ויחיעם.
ב-8 בספטמבר 1949 הקימה קבוצת משוחררי צה"ל מושב על אדמות הכפר הנטוש אום אלפרג' ושמו בישראל בן-עמי. ב-8 ביוני 1950 הוקם בסמוך מושב עולים בידי עולי עיראק וכורדיסטאן ושמו נתיב השיירה.

טיהור הגליל המערבי 14/05/1948

פעולותיה של חטיבת כרמלי לשחרור העיר חיפה באפריל 1948 היו הבסיס לפעולות לשחרור הגליל המערבי המנותק, שנותר ללא כל אספקה וללא כל קשר עם הישובים האחרים.
כאשר מפנים הבריטים את מחנה סנט- ג'ין (כמה קילומטרים מצפון לעכו), נותרת עכו הערבית כמכשול בין חיפה ויישובי הגליל המערבי כשנהרייה בראשם. כדי ליצור רצף טריטוריאלי שלם בין הישובים היהודים באזור זה, לקראת סיום המנדט הבריטי בארץ ובהתקרב סכנת הפלישה של צבאות ערב הסדירים שהפכו ממשיות – יצאו גדודי החי"ר של חטיבת "כרמלי" בנחישות רבה למבצע "בן-עמי".
במהלך המבצע יוצאת לדרכה שיירה לחיפה, עמוסת תגבורות של אספקה וחימוש שיגיעו לנהרייה ומשם לחניתה ויחיעם, כדי לפתור את מצוקת הישובים.
במבצע הם כובשים את משלטי עכו, א-זיב (אכזיב) ובצה (בצת), פורצים את המצור ההדוק על קיבוץ יחיעם ויישובי גוש חניתה (מצובה ואיילון), כדי להשאיר דרך זו פתוחה גם לאחר גמר המבצע, ולאפשר תוואי דרך נוח ובטוח.
יומיים אחר כך יוצאות פלוגות החי"ר של החטיבה בסיוע מרגמות, לתקוף את עכו ממזרח, כדי להשלים את כיבוש הגליל המערבי ומחשש כי כוח לבנוני פולש יבתר את גוש חניתה – ראש הנקרה ויגיע לעכו הערבית. הכוח כובש את בניין המשטרה ובית החולים, וגורם לכניעתה של עכו ב-17 במאי 1948.
משה זליצקי (כרמל) מח"ט "כרמלי", שבראש כפוף נכלא בשעתו על ידי הבריטים כאחד ממפקדי הגדודים של אסירי ההגנה בכלא עכו, קיבל כעת לידיו בראש מורם את כניעת העיר הערבית.

בגזרת ג'נין נלחמה החטיבה פעמים. לראשונה במלחמת העצמאות 1948 כאשר חיילי גדוד 25 של חטיבת "כרמלי" תקפו את העיר ג'נין ומשלטיה, ובדיוק 19 שנים אחר כך במלחמת ששת הימים תקפו חיילי החטיבה הממוכנת 45 "ברק" (הגדוד עבר הסבה לחרמ"ש) את העיר ג'נין, את בניין המשטרה ואף את רכס הבורקין.
הצלחתה של חטיבת "גולני" במבצע "ארז" במאי 1948 לכבוש את הכפרים ברכס הגלבוע במזרח, מגידו ולג'ון במערב, הביאה להחלטה של המטה הכללי להפעיל כוח גדול נגד חיל המשלוח העירקי בגזרת ג'נין, והטרדתו בגזרת טול כרם וואדי ערה.
לצורך כיבוש ג'נין הועברה חטיבת "כרמלי" מהגליל המערבי ונוספו תחת פיקודה שני גדודי "גולני". ב-30 במאי כבש גדוד "גולני" (4) משלטים ערבים בקרבת העיר ג'נין.
בליל 2-1 ביוני כבשו כוחות "גולני" (3) את הכפרים הערבים עראנה, ג'למה ומק'בלה שבשלוחות מערביות של הרי הגלבוע. הפעולה נמשכה עד שחר, ובשלב ב' של המבצע השתלטו שני גדודי "כרמלי" על דרכי הגישה וטבעת המשלטים סביב ג'נין. שני המשלטים המרכזיים והגדולים שנמצאו האחד מדרום-מזרח לעיר והשני מדרום- מערב לעיר חלשו על היישוב כולו השוכן עמוק בין שני הרים.
במשך יום המחרת 2 ביוני העיראקים ערכו התקפות-נגד רבות בסיוע טנקים, אך נהדפו. בליל 3-2 ביוני כבשו חיילי גדוד 14 של "גולני" את משלטי חרובה ואת הגשר ועם שחר 3 ביוני תפס גדוד 21 של "כרמלי" את המשלטים ממערב לג'נין למולו, ואילו גדוד 22 את המשלטים ממזרח לה.
הכוחות העיראקים הטרידו את המשלט מדרום-מזרח לעיר (280) ואילו כפריים מבורקין ניסו לכבוש את המשלט מדרום-מערב לעיר (336).
המפנה חל בשעה 1000 בבוקר, כאשר גדוד עיראקי מתוגבר בסוללת תותחים הגיע במכוניות משכם, ותקף בעוצמה רבה בסיוע אש כבדה של מרגמות תותחים ומטוסים את חיילי גדוד 21 במשלטי הגזרה הדרום-מערבית.
בלחץ ההתקפה העיראקית, נסוג הגדוד בצהרים לאור היום, צפונה ומזרחה למשלט הדרום-מזרחי שהוחזק על ידי גדוד 22 וסבל אבדות כבדות. למרות זאת הוחלט להפעיל שלב ג' במבצע ובנקודה זו פרצה לתוך העיר עצמה פלוגת קורס מכ"ים של "כרמלי" עם שתי פלוגות "גולני" המוסעות במכוניות משוריינות והם השתלטו על העיר מלבד בניין המשטרה.
בשעות הערב הזעיקו הערבים עזרה מתחנת המשטרה בג'נין. כוחות "כרמלי" במשלטים הגיעו למשבר בשלב זה של לחימתם.
התלבטויות קשות וחילופי מברקים עם המטכ"ל הביאו להחלטה של מפקד החזית והמבצע, משה כרמל, לסגת מג'נין ומשלטיה ב-3 ביוני 48 ולהיערך מחדש כקילומטר וחצי מצפון לעיר.
הקרבות באזור זה חודשו רק לאחר 'ההפוגה הראשונה'.

ב-8 ביוני הועבר גדוד 23 של חטיבת כרמלי מהגליל המערבי לגזרת ראש פינה – מחניים – משמר הירדן כדי להדוף את המתקפה הסורית הגדולה.
בעוד הגדוד התארגן ללחימה, כבר נכבש המושב משמר הירדן ונהרס על ידי כוחות סורים גדולים ב-10 ביוני 1948.
ב-11 ביוני נכנסת לתוקפה 'ההפוגה הגדולה'. הסורים בזמן זה מתבססים ב'ראש הגשר' ממערב לגשר בנות יעקב, בשטח שגבולותיו היו פרדס חורי ותל המעברה מצפון, חירבת ירדה ומשלטי 259 ו-213 במערב, ומשלט 223 ועד פיתולי הירדן מדרום (כ-4 ק"מ מדרום לגשר בנות – יעקב).
לקראת תום ההפוגה הוחלט לכתר את הכוחות הסורים בשטח זה ולהשמידם. בפעולה המתוכננת משולבת חטיבת "כרמלי" וסיוע חטיבת "עודד" (גדוד 11) כאשר התוכנית היא לכבוש מצפון את צומת בית המכס ולחסום את הכביש לקוניטרה, ולאחר מכן להשמיד את הכוחות הסורים בהתקפה מתואמת מכיוונים נוספים.
מבצע "ברוש" החל כמתוכנן בליל 10-9 ביולי 1948.
גדוד 23 כבש את דרדרה וג'לבינה ממזרח לירדן, אולם גדוד 22 נתקל בקשיים בחציית הירדן ליד תל המעברה. הכוחות שפעלו ממערב – גדוד 24 של "כרמלי" וגדוד 11 של "עודד" כבשו את המשלטים מדרום, ופלוגה מגדוד 13 של "גולני" כבשה את חירבת ירדה.
ב-11 ביולי הסורים עברו להתקפות נגד גדולות בסיוע אווירי וארטילרי, ויחד עם כוחות השריון כבשו בחזרה את השטח שנכבש קודם לכן על ידי כוחות צה"ל (פרט למשלטי דרדרה וחירבת ירדה שנורו בידינו). בניסיון נוסף ב-14 ביולי תקפה חטיבת "כרמלי" את ראש הגשר הסורי, הפעם מצידו הדרומי, בהנחה שצד זה פחות מוגן, אך הניסיון נכשל.
ב-16 ביולי 48 תקפו הסורים שנית והפעם ב-3 צירים והצליחו לכבוש את פרדס חורי ואת חירבת ירדה. התקפתם העיקרית, על כרך אל ע'נמה הסמוכה לקיבוץ איילת השחר, נהדפה בקושי רב. כוחות "כרמלי" בתגובה ניסו לכבוש מחדש את פרדס-חורי אך נכשלו, ואילו פלוגה מגדוד 23 הצליחה בסיום המבצע בליל 18-17 ביולי לכבוש מחדש את ח'רבת ירדה. ראש הגשר הסורי במשמר הירדן נותר בידי הסורים בסיום המבצע עד סיום המלחמה.

מים ספורים לאחר תום המערכה על ג'נין ומשלטיה נכנסה לתוקפה ב-11 ביוני 1948 'ההפוגה הראשונה' – הסכם ראשון להפסקת אש בין צה"ל וצבאות ערב הסדירים. ההסכם נחתם לתקופת זמן מוגבלת של ארבעה שבועות ולאחר 28 יום התחדשו הקרבות למשך עשרה ימים (19-9 ביולי), ואז נחתם הסכם שני ל'הפסקת האש' הפעם ללא הגבלת זמן. 'ההפוגה השנייה' נמשכה עד להחלפתה בהסכמי שביתת הנשק ב-1949.
במבצע הראשון של כוחות צה"ל בחזית הצפון בתקופת קרבות "עשרת הימים", שבין ההפוגה הראשונה לשנייה השתתפה חטיבה 7 כולה שהיתה לחטיבה הממוכנת הראשונה של צה"ל, עם שני גדודי חי"ר וגדוד שריון. החטיבה תוגברה בגדוד 21 מחטיבת "כרמלי".
מטרת המבצע היתה להכות ולחסל את "צבא ההצלה" של קאוקג'י בגליל המערבי. בין 14 ל-15 ביולי, בתוך יומיים, גיבשו חיילי גדוד 21 ("כרמלי") וגדוד 71 (חטיבה 7) את יעדיהם ונעו לסייע לגדוד 12 ("גולני") שעמד במערכה קשה ביותר נגד "צבא ההצלה" בגזרת סג'רה שבגליל התחתון, על ידי הפעלת כוחות מבצע "דקל" – "כרמלי", "גולני" וחטיבה 7 לכיוון דרום-מזרח לעבר שפרעם ונצרת.
שלב ב' במבצע תחילתו בפעולת הטעיה והסחה של גדוד 13 ("גולני") שכבש בבוקר 15 ביולי את מג'דל (מגדל העמק) ומעלול (ממערב לנצרת). לאחר מכן בליל 16-15 כבש את עילוט (לשם אבטחת כוחות "כרמלי"). בו בזמן נעה חטיבה 7 משפרעם כדי לכבוש את ציפורי. לאחר כיבוש ציפורי החלו כוחות "כרמלי" וציפורי בביצוע השלב האחרון במבצע "דקל" – כיבוש נצרת.
בנצרת גרו אז כ-20 אלף תושבים ערביים ומפקדת צבא ההצלה של קאוקג'י שכנה בה.
בשעה 1715 נתקל הכוח בפלוגת השריוניות של האויב הערבי, פגע בה וחדר לעיר מצפון.
גדוד "גולני" (13) השתלט על הגבעות ממזרח לעיר ולא נותר לאנשי קאוקג'י אלא לנתק מגע ולהסתלק. כוחותינו הממונעים חצו את העיר, השתלטו עליה ואף על בניין המשטרה הגדול שמדרום לעיר. בשעה 2200 חתמו ערביי העיר על הסכם הכניעה.

ב-19 ביולי 1948 נחתם הסכם 'ההפוגה השנייה' לפיו הפסקת האש תמשך ללא הפסקת זמן בין מדינת ישראל ומדינות ערב השכנות. העילה לחידוש הקרבות בצפון היתה התקפת כוחות קאוקג'י על מנרה ועל משלטי שיח' עבד, שליט מנרה. קאוקג'י, מפקד "צבא ההצלה" בתקופה זו (הכוח שנכשל בהתקפותיו על סג'רה וחמק מנצרת אל הגליל המרכזי בקרבות "עשרת הימים" ביולי 1948) טען כי צבאו אינו כפוף להחלטת האו"ם ולהסכם 'ההפוגה השנייה'.
ב-22 באוקטובר 1948 כבשו כוחותינו את משלט שיח' עבד (מצפון מערב לקיבוץ מנרה) ואת המשלטים על כביש הצפון בין קיבוץ יפתח לקיבוץ מנרה. ניסיונותיהם של כוחות "כרמלי" לעקור את חיילי קאוקג'י נכשלו.
הניסיון הוביל להחלטה כי אין להסתפק בפעולה מצומצמת כלפי כוחות קאוקג'י באזור מנרה בלבד אלא לשחרר את הגליל המרכזי כולו עד 'גבול הצפון' הגבול הבינלאומי של ארץ ישראל המנדטורית.
מבצע "חירם" היה מבצע דיוויזיוני-אוגדתי של 'חזית הצפון' כאשר 4 חטיבות הופעלו בו: חטיבה 7, חטיבת "עודד", "גולני" ו"כרמלי".
בלילה שבין 29-28 באוקטובר יצאה חטיבה 7 מבסיסה בצפת בשלוש זרועות: זרוע אחת השתלטה על הכפרים מצפון לכביש צפת – מירון, השנייה ניסתה לכבוש את מירון ונכשלה, והזרוע השלישית פוצצה את המחסומים שעל כביש צפת – מירון. לפנות בוקר הצליח צה"ל לפנות את הכביש בין צפת למירון.
לאחר מכן הוא כבש את מירון ובנוסף את הכפר ספסף והכפר גיש (גוש חלב העתיקה). הכוח הסורי בגוש חלב ספג מכה קשה וכ-200 מאנשיו נהרגו.
בלילה שבין 29-28 באוקטובר ניסתה חטיבת "עודד" להשתלט על מספר משלטים החולשים על תרשיחא. פלוגת ההנדסה פינתה את הכביש המוביל לתרשיחא ממחסומים ומכשולים, אך הכוח שיצא בדרך זו נתקל בהתנגדות ונסוג. התכנית המקורית שונתה, הכפר סאסא נכבש על ידי כוחות חטיבה 7 ובהמשך תוכנן כיבוש תרשיחא. אולם לא היה צורך בכך משום שכוחות "צבא ההצלה" נסוגו ממנה. בימים שלאחר מכן נעה חטיבה 7 מזרחה וכוחות "גולני" כבשו את כפר עילבון ומרר. לאחר כניעת תרשיחא המשיכו הכוחות בתנועתם לעבר הגבול המדיני בין ישראל ללבנון עד השלמת כיבוש מלכיה ונבי יושע ב-31 באוקטבר 1948.

סיכום המבצע
מבצע "חירם" היה הגדול במבצעי חזית הצפון. במלחמה היו אבדות הערבים: 400 הרוגים ו-500 שבויים אך מטרת השמדת כל "צבא ההצלה" לא הושגה בשלמותה, משום שחלק מחייליו ערקו וכוחו של צבאו זה נחלש במידה רבה לאחר המבצע. לעומת זאת המטרה העיקרית של השתלטות על הגליל כולו, הושגה במלואה. בין המקומות שנכבשו על ידי צה"ל הייתה גם פקיעין שבעבר היה בה ישוב יהודי קדום.
מבצע "חירם" היה האחרון במבצעי חזית הצפון במלחמה, לאחריו באו הסכמי שביתת הנשק עם סוריה ועם לבנון.

חטיבה 18 (לימים 45 ואחר כך ברק ובהמשך 188)ראשיתה במלחמת העצמאות. היא פורקה לאחר מלחמה זו והוקמה כחטיבת חי"ר בשנת 1956. לאחר מלחמת סיני היא הוסבה לחטיבה ממוכנת (בתהליך שהסתיים בשנת 1962) וקיבלה את המספר 45. היא מנתה אז גדוד טנקים, שני גדודי חרמ"ש, סיירת וגדוד מרגמות. בנובמבר 1966 קיבל סא"ל (אז) משה בר-כוכבא (בריל) את הפיקוד על החטיבה ונתן לה את השם ברק.
ההסבה שינתה את אופייה של החטיבה ללא היכר והיא הפכה בהדרגה לחטיבה המובילה בכל ההיבטים.
חטיבה 45 לחמה בקרבות מלחמת ששת הימים באזור צפון הר שומרון ובצפון הגולן. כיבוש עמק דותן, הקרב על העיר ג'נין וכיבוש הרמה היו מן הקרבות המרכזיים שבהם לקחה החטיבה חלק משמעותי ביותר

עמק דותן שבשומרון הצפוני הוא עמק מרהיב, 10 ק"מ אורכו וכ-3 ק"מ רוחבו. לעמק דותן והעיר ג'נין חשיבות אסטרטגית וצבאית גדולה. בין שדות העמק מתפתל כביש מרכזי בין העיר שכם לג'נין, ובו שני צמתים מרכזיים: צומת קבטיה וצומת עראבה. עמק דותן מוקף כמעט מכל עבריו בהרים, לבד מאזור ג'נין, שהיא עיירה ערבית גדולה על גבול עמק יזרעאל והרי שומרון.
נקודות כעיר ג'נין והמשלטים סביב העמק, שולטות על שטח רב מבחינה גיאוגרפית ושליטה בהם מעניקה אפשרות של בלימת מתקפה אפשרית של האויב הירדני אל המישורים הרחבים של חבל תענך ועמק יזרעאל.
בעמק דותן יש תנאי שטח טובים ללחימת שריון ואפשרויות ההתקדמות הצבאית בלחימה מגוונת, כלומר תנאי השטח נותנים יתרון עצום לכוחותינו.

הערכות צבא האויב 

הצבא הירדני נערך באזור זה בצורה טובה, כך שהשטחים החיוניים הוחזקו על ידי חטיבה ירדנית מתוגברת בתותחים נ"ט ובתול"רים, וכעתודה היו לה גדוד חי"ר, סיוע ארטילרי של 2 סוללות תותחי שדה, סוללת תותחים בינוניים ("לונג טום") וחטיבת שריון – החטיבה המפוארת של צבא ירדן, חטיבה 40 בעלת טנקי "פטון" מתקדמים. יחד היוו כוחות האויב כוח ארטילרי מאיים ביותר לצד העובדה המכרעת שהיקף כוחות האויב היה כפול מכוחותינו.

פתיחת הקרבות – כיבוש רכסי הבורקין

ביום שני 5 ביוני 1967 כאשר החלה המלחמה בגבול המצרי, החל צבא ירדן לפעול כנגד מטרות בישראל. מטוסים הפציצו מטרות אזרחיות וצבאיות בשרון והארטילריה הירדנית הפגיזה מוצבים וישובים לאורכו של הקו הירוק.
לנטרול האיום הירדני קיבלו הכוחות אור ירוק מאלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר. מח"ט "ברק", משה בר-כוכבא (בריל), שעל אוגדתו הוטלה המשימה להשמיד את הארטילריה הירדנית במרחב ג'נין, הציג במהירות לאלוף הפיקוד דוד אלעזר, את תכנית הפעולה העתידית וקיבל את אישור בו במקום.
בו בזמן נעו כוחות החטיבה משטחי הכינוס, מאזור יקנעם – צומת אליקים אל עבר שטחי ההיערכות לקרב. בחטיבה היו 61 טנקים מיושנים מדגם "שרמן" בלבד" שכללו את גדוד הטנקים 39 בפיקוד אדולף אברמוביץ, גדוד חרמ"ש 74 בפיקוד רמי לוי (תוגבר ב-6 טנקים), גדוד מרגמות בפיקוד דני, פלס"ר בפיקוד יעקב אביתר, פלחה"ן בפיקוד אהרון טנא (ג'וני), וכן דרגים לוגיסטיים ומנהלה בפיקוד הסמח"ט גרשון.

כיבוש רכס הבורקין
בפתיחת הלחימה (בשעה 1700) התקדמו השיירות המסתערות בצירי הלחימה תחת אש ארטילרית כבדה של האויב, אך הארטילריה האוגדתית מנגד שיתקה אותם. כוחותינו השמידו את סוללות התותחים ואפשרו את המשך התנועה בציר ובכך הסירו את האיום על עמק יזרעאל. כוח רמי כבש את כפר דן, הסתער על "המעוז המוצק", מוצב בורקין המערבי תוך השמדת טנק "פטון", משאית תחמושת ומספר ג'יפי תול"ר וכבש אותו (שעה 2030). בינתיים התרכזו שאר כוחות החטיבה במעוז החטיבתי בעמק דותן, באזור צומת הדרכים כפר דן – כפר קוד – בורקין.
בשעה 2200 יצאה הסיירת החטיבתית דרומה כדי לחצות את עמק דותן, להשתלט על כביש קבטיה- ערבה ולהניח "חסימות" בשני הצמתים. הם נתקלו במארב חי"ר ירדני אך נחלצו ממנו תוך אבדות בלוחמים וכלים והמשיכו לכיוון צומת קבטיה. שם עלו על מארב נוסף של חי"ר ושריון ירדני. הסיירת הצליחה להיחלץ רק לאחר שנעזרה בסיוע ארטילרי.
לכיבוש צומת קבטיה שלח המח"ט כוח טנקים בפיקודו של שלמה. הטנקים חברו עם הסיירת ונערכו בדרום העמק מצפון לסוללת מסילת הברזל. עד לשעה זו מרבית כוחות החטיבה התרכזו במעוז החטיבתי. בשלב זה לאחר השמדת ארטילריית האויב שונתה משימת החטיבה, והוטל עליה לכתר ולכבוש את ג'נין.
בינתיים בגזרה הדרומית-מערבית של המרחב פעלו כוחות מצומצמים יותר בהתפתחויות המכריעות, שכללו את סוללת תותחים מתנייעים, פלוגת חרמ"ש 25 -בפיקודו של לוי מן, שתוגבר ב-10 טנקים. כוח זה כבש את מוצבי 'ענין', והמשיך לעבר 'יעבד', כשהתקדמותו מואטת בשל כוחות השהייה ירדנים וקשיים הנובעים מטיבו של השטח. (עד לשעה 2200).
חלוץ הכוח המשני הגיע ב-0200 לצומת הערבה והתגלה על ידי פלוגת סיור, אולם אש מרגמות כבדה בלמה אותו. 4 מהטנקים ירדו מהכביש ונתקעו בשדה מוקשים ירדני, השאר נסוגו לאחור. ב-0400 הגיע הכוח העיקרי ל'כופיר'. לאחר פיצול נוסף המשיכו גדוד טנקים ופלוגת חרמ"ש לקבטיה ואילו גדוד חרמ"ש וטנקי יחידת משנה אבטחו בעורף את האגף בבקעת זבבידה.

כיבוש העיר ג'נין – 6 ביוני 1967

ב-6 ביוני בשעה 0200 נמצאו הכוחות בבסיס החטיבה, בשטח הלחימה שבו רוכזה האספקה (תחמושת, דלק ומזון). כאשר המח"ט קיבל את הדיווחים מהשטח על תוצאות הלחימה מיהר לבשר כי מטרת הקרב הושגה והוא לחץ לקבל אישור "ללכת על ג'נין". האישור ניתן. המח"ט הסביר את תכניתו לרס"ן אביתר, מפקד הסיירת: "עליך לתפוס את צומת קבטיה כדי לאבטח את החטיבה מן העורף, כאשר נתקוף את ג'נין. ג'נין חשובה לנו שכן היא עיר המפתח באזור ועם נפילתה לידינו, יושלם למעשה כיבוש האזור כולו. זכור רק לאחר שתתפוס את הצומת תחל החטיבה במתקפה".
בשעה 0330 החלה החטיבה בהתקפה על רכסי ג'נין בסיוע הפגזת תותחים ומרגמות. גדוד הטנקים 39 בפיקוד אדולף הסתער מדרום לאורך הכביש המוליך לג'נין על מנת לכבוש את מעבר ההרים לעיר ג'נין. בו זמנית תקף גדוד 74 בפיקוד רמי, מרכס בורקין מזרחה לכיוון הרכס הדרום-מערבי של ג'נין, כדי לתפוס את הרכסים המערביים.
חפ"ק המח"ט עם פלוגת סיור ויחידת הטנקים של שלמה שכללה 17 טנקים, שימשו ככוח עתודה שמשימתו לכבוש את ג'נין בקרב תנועה ואש מדרום לצפון, לשטוף את צומת קבטיה, לחסל את הכוח הירדני ולהשאיר שם כוח חסימה.
בתוך שעתיים נכבשו הרכסים השולטים על ג'נין מדרום-מזרח ומדרום-מערב וגדוד 39 אף השמיד בקרב שריון 7 פטונים ירדנים. עם אור ראשון פתחה החטיבה במתקפה. הכוח של המח"ט שטף את צומת קבטיה וחדר לתוך ג'נין (בשעה 0500), בחיפוי אש טנקים מגדוד 74, וכבש אותה במהירות מדרום לצפון.

הלחימה מול חטיבת השריון הירדנית (40)

עם אור ראשון פתחה החטיבה במתקפה. הכוח של המח"ט שטף את צומת קבטיה, והיו בטוחים שעד גמר כיבוש ג'נין בידי החטיבה, יישבו באפס מעשה. בשקט ששרר מסביב נשמע לפתע שאון עמום של שרשראות טנקים מתקרבים, ומנחם דיווח על כך בקשר.
מפקד האוגדה האלוף אלעד פלד, קלט את השדר. הוא הבין כי שאון שרשראות הפלדה ששמעו מנחם, דניאל וחבריו, אין מקורו בשרידי חטיבת הטנקים הירדנית, אלא הם ראשוני הטנקים של חטיבה 40 שהוזעקה בלילה הקודם ממקום מושבה בגשר דמיה, והיא מגיעה עתה לעמק דותן. הוא פקד בקשר על המח"ט להפסיק מיד את הקרב על ג'נין ולהיערך לקראת בואה של החטיבה הטרייה.
סגן גד רפן לא שמע כלל על בואה של החטיבה הירדנית ועל כן יצא ללא חשש אל העמק, עם מספר טנקים לשם תדלוק. הוא נתקל באויב בהפתעה. ארבעה מן הטנקים נפגעו כבר במטח הראשון של אש האויב, כמה מן החיילים נפצעו קשה. במרחק לא רב מהם הבחינו סגן גד ונהג הטנק, צבי, בבית משאבה קטן, וכשהם נושאים איתם את הפצועים הם התקדמו בזחילה לעבר הבית ותפסו בו מחסה.
סגן מנחם וסגן דניאל ועימם יחידת ההנדסה שישבו בצומת קבטיה נכנסו לקרב עם גדוד השריון מחטיבה 40. צוות הטנק בפיקוד דניאל השמיד 3 טנקי אויב ואז שמע בקשר את פקודתו של מנחם לסגת. הוא שידר בחזרה: "אני נמצא בעמדות טובות חבל לסגת".
הפטונים הירדנים הגיחו ממקום מחבואם במטעים. דניאל והכוח שלו הצליחו לפגוע בתשעה טנקים ולבלום את המתקפה הירדנית קרוב לשעתיים. האש שטפה את העמק כולו. אחרי שנוכחו מנחם ודניאל לדעת מה גודל הכוח מולם, החליטו לסגת לכיוון ג'נין, שם התרכז מרבית כוחה של החטיבה. הם נסוגו מהצומת בחיפזון, בלי שייקחו עימם את יחידת ההנדסה.
משראה סגן אברהם, מפקד כוח ההנדסה, כי נותרו לבדם בשטח, החליט להזעיק עזרה מן החטיבה. בינתיים גילו אנשי היחידה גשר בטון ותחתיו תפסו מחסה.
במהלך הקרב הושמדו 2 פטונים ירדנים. המח"ט סא"ל משה בריל נפצע אך המשיך לעמוד בראש החטיבה הלוחמת וביחד עם כוחותיו עמד להשלים את משימת כיבוש העיר.

לחימת הסיירת החטיבתית

הסיירת גלשה מרכסי הבורקין וחצתה את העמק לרוחבו. כאשר הגיעו לכביש פנה סגן יוסי שיין, והוביל את הכוח בטעות לעבר צומת עראבה. לאחר שנוכח בטעותו, חזר על עקבותיו ופנה במהירות לכיוון צומת קבטיה.
במרחק מה מן הצומת עצר ויצא רגלי בליווי כוח קטן לבדוק את השטח. יוסי הבחין בצללית של טנק ועליו זקיף. לשאלה :"מן הדא?" השיב יוסי בצרור ירי. בתגובה נפתחה אש תופת ממקלעים ומתותחי טנקי אויב רבים.
מספר יוסי: "בו ברגע נפתחה אש חזקה, שניתכה מכל הצדדים עלינו ועל כלי הרכב שעמדו על הכביש. התפתחו חילופי יריות וזחל"ם הפיקוד והג'יפים עלו בלהבות. שלושת החיילים שהיו בזחל"ם נפצעו קשה וכן נפצע קשה נהג הג'יפ. לפתע הבחנתי בבית ממערב לצומת ופקדתי על האנשים לחצות את הכביש עם הנפגעים ולתפוס מחסה מאחורי הבית".
רק לאחר ששככה האש הצליח יוסי בהתגנבות יחידים להגיע אל הג'יפ והזחל"ם, שנשארו על הכביש, ולהימלט עם אנשיו משדה הקטל.

התקפת הנגד של חטיבת שיריון הירדנית (40)

בחצות ליל 6-5 ביוני 67 הגיעה חטיבת השריון הירדנית 40 לגב ההר והתפצלה בצומת ואדי אל בידן לשני מאמצים. כוח המאמץ המשני שכלל את גדוד הטנקים, פלוגת חרמ"ש וסוללת תותחים מתנייעים, נע לעבר שכם כדי להגיע לצומת ערבה. יתרת החטיבה נעה לעבר צומת קבטיה. התנועה המפוצלת של חטיבת השריון הירדנית לא התגלתה על ידי פיקודהצפון, וכאשר פתחו הפטונים הירדנים בהתקפה על דרום עמק דותן – הייתה ההפתעה של כוחותינו גדולה. כוח החסימה הקטן של בני נוי ניהל קרב שריון בשריון, הצליח להשמיד 9 טנקים ירדנים ולבלום את התקדמותם במשך שעתיים. אחר כך נסוג מצומת קבטיה תוך ניהול קרב השהיה מוצלח. בינתיים הורה מפקד האוגדה האלוף אלעד פלד למח"ט 45 להפסיק מיד את הלחימה להשלמת כיבוש ג'נין ולהיערך על רכס הבורקין לבלימת התקפת-הנגד של חטיבת שריון הירדנית. פלוגת הטנקים של גדי רפן שנעה לעבר צומת קבטיה נפגעה ראשונה. 4 טנקים נפגעו, המ"פ ומפקדים אחרים נפצעו ונגררו על ידי חבריהם ל"בית המשאבה" הנטוש בלב העמק, כקילומטר בקירוב למעוז החטיבתי.
פלוגת טנקים שנייה מגדוד 39, בפיקוד יריב בן-אהרון יצאה מיד לאחר פלוגת גדי רפן, בתנועה מג'נין ממזרח לכביש ג'נין-שכם ופתחה באש על הטנקים הירדנים, פגעה ב-5 מהם, עלתה אל ה'מעוז החטיבתי' ברכס בורקין ונערכה לקרב הגנה נייד. כוח חילוץ על זחל"מים הצליח להגיע ל"בית המשאבה", והחיילים חולצו בהצלחה רק בשעות אחר הצהרים. במקביל לקרבות שניהלו בני נוי, גדי רפן ויריב בן אהרון, עלה כוח ירדני (פלוגת טנקים וכוח סיור עם שריוניות וג'יפים) מצומת הערבה ופשט על 'המעוז המוצק' ליד כפר קוד, פגע בשיירת האספקה שבפיקוד הסמח"ט גרשון ובריכוז הדרגים והמרגמות. 3 טנקי "שרמן" ישראליים שחזרו מתיקונים הדפו את הכוח הירדני. בשעה 0930 לערך שכך הקרב, והירדנים נערכו ברכסים הדרומיים של עמק דותן ובגישות מהם כלפי דרום: צומת קבטיה וצומת הערבה.
כוחות חטיבה 45 החזיקו ברכס בורקין – כפר קוד כשהם "קצרים" מאוד בדלק ותחמושת. בהתאם ל'הערכת המצב' זו הפעילה אוגדת פלד כוחות נוספים: חטיבת החי"ר 9 בפיקוד אל"ם אהרון אבנון, שלחה גדוד חי"ר עם פלוגת סיור ותול"רים לטיהור ג'נין ולפתיחת ציר אספקה לוגיסטי ל'מעוז החטיבתי' המנותק של חטיבה 45. בשעה 1130 הגיעה שיירת תחזוקה ותגבורת מרגמות דרך ג'נין אל רכס בורקין.

נסיגת חטיבה 40 הירדנית מעמק דותן

ברמה הסורית היו פזורות 5 חטיבות חי"ר, 2 חטיבות ממוכנות ושתי חטיבות משוריינות. הקו הסורי על רמת הגולן הוחזק על ידי 3 חטיבות חי"ר, ועוד 2 חטיבות חי"ר כעתודה במרחק לא רב בעורף (לצד קוניטרה). כל אחת מהחטיבות תוגברה בגדוד טנקים. בנוסף לאלה החזיק האויב כוח מחץ – 2 חטיבות ממוכנות ו-2 חטיבות משוריינות בציר המוביל מקוניטרה לגשר בנות יעקב, בכוננות לפתוח בהתקפה על ישראל.
על מנת לסכל התקפה זו, וכדי להעניק סיכוי להתקפה הישראלית, הוטל על צה"ל להגיע אל גב הרמה עם כוח שריון ניכר, שיהיה מסוגל להדוף את התקפות הנגד הצפויות של השריון הסורי.
המערך הסורי נראה בלתי ניתן להבקעה ותחושת הביטחון ששררה בלב הסורים לא הייתה חסרת בסיס. מערך הביצורים שלהם, עם שדות המוקשים ושטחי הגישה ה"מכוסים" באש ארטילריה, אכן יכול היה להיחשב כבלתי ניתן להבקעה.

מצפון השומרון לצפון רמת הגולן
בחצות ליל 7-6 ביוני 1967 נפתחה המתקפה האוגדתית לכיבוש צפון השומרון בהתקפת לילה על שרידי חטיבה 40. צוות-קרב דו-גדודי תקף לאור פצצות תאורה את המתחם הירדני וצוות סיור ופלוגת 'שרמנים' פרצו את מחסומי הנ"ט. בבוקר 7 ביוני נעה חטיבה 45 עם סיוע אווירי וארטילרי מתואם, להתקפה על צומתי עמק דותן. הצמתים נכבשו עתה בקלות רבה מול התנגדות קלה וכיבוש העמק הושלם.
בתום הקרב על עמק דותן המשיכה החטיבה בהתקדמותה בשני הצירים המוליכים מג'נין לשכם. הכוחות הירדנים נסוגו למבואות שכם, ובאותה שעה התקדמו שאר כוחות החטיבה עד טובאס ומשם ירדו לאורך נחל תרצה עד הג'יפטליק.
ב-8 ביוני בבוקר כבשו כוחות חטיבה 45 את כל אזור הג'יפטיק תוך ניהול קרב שייון מול שריון נגד פטונים ירדנים, ופלוגת ההנדסה פוצצה את גשר דמיא. ב-9 ביוני נעה החטיבה חזרה צפונה דרך טובאס וג'נין לעמק יזרעאל, ועלתה צפונה לשטח ההיערכות מול רמת הבניאס. ב-10 ביוני כבשו יחידות החטיבה את אזור נוחילה – עבסיה, עד גבול לבנון והתקדמו בכביש בניאס – מסעדה והשתלטו על שלושת הכפרים הדרוזים בצפון רמת הגולן, מסעדה בוקעתא ומגדל שמס.

בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים החלו המחבלים להקים בסיסים ארעיים בלבנון, באזור המורדות המערביים של החרמון שהיה מאופיין במורדות תלולים, גאיות, צמחיה עבותה, ומספר גדול של מערות. אזור זה זכה מאוחר יותר לכינוי "פתח-לנד".
הגבול עצמו לא תוחם על ידי תוואי שטח טבעי (כגון הירדן) והיערכות צה"ל לאורכו הייתה מוגבלת מאוד. כל אלו הפכו את המקום לכר נוח לפעילות גרילה, ולקשה מבחינת פעילות צבא סדיר.
במהרה הפכו בסיסי המעבר של המחבלים בדרום לבנון לבסיסי קבע. הם הקימו מחסני אמל"ח וביצורים בכפרים ובמערות מסביב להן והגדילו את הפעילות העוינת. מספר הפיגועים עלה בצורה ניכרת: מ-14 עד סתיו 68 ל-69 בשנה וחצי שלאחר מכן. המחבלים השתמשו בכפרים הערביים שבחלק הגבול הישראלי למקומות מסתור ומשם היכו וברחו חזרה ללבנון. צה"ל הזהיר את ממשלת לבנון ואף הגיב בפעולות כנגד בסיסי פת"ח.
לאחר מבצע "תשורה" (פשיטה על שדה התעופה בבירות שבא בעקבות תקיפת מטוס אל-על באתונה) החלה ממשלת לבנון בהגבלת פעילות המחבלים: היא הטילה עוצר בלילות על כפרי הגבול, ואסרה על הפלסטינים גישה לאזור הגבול.
ב-2 בנובמבר 1969 נחתם בחסות נאצר "הסכם קהיר" בין ערפאת לרמטכ"ל הלבנוני. הסכם זה נתן תוקף רשמי לשהיית הפלסטינים בלבנון, אִפשר להם שלטון עצמי במחנות הפליטים והביא לשחרור כל האסירים הפלסטינים. המחבלים התחייבו בתמורה להרחיק את הפעילות החבלנית מהכפרים ומדרום-לבנון (כמובן שאלו לא כובדו).
השליטה הפלסטינית "בפתח-לנד" הייתה מוחלטת והאוכלוסייה השיעית עמדה מנגד חסרת ישע, מלבד התנגדויות אלימות מעטות.
הפעילות החבלנית רק גברה עם הזמן והגיעה לשיאה בתחילת שנות ה-70.
הפעילות הייתה נרחבת וכללה הנחת מטענים, מוקשים, מארבים, ירי נק"ל ומטל"רים (מטולי רקטות) ופעילת ענפה נוספת. עד ליום המבצע יצאו משטח לבנון 61 פעולות טרור ובהן נפגעו יישובים, נהרגו שבעה אנשים ונפצעו שמונה. הישוב שסבל בצורה הקשה ביותר היה קריית שמונה שפעם אחרי פעם ספג פגיעות ואנשיו נאלצו להתמודד גם עם קשיים כלכליים וחברתיים. התושבים החלו לגלות נטייה לעזוב את העיר (בעיקר לאחר ארבעת מטחי הקטיושות הרצופים בחודש מאי) ומדינת ישראל החליטה להילחם בכל כוחה כדי להביא שקט ליישובי הצפון.

התנועה אל היעד

לאחר חצות נעה החטיבה לעבר שטחי ההיערכות על שרשראות בשני צירים. מיד עם מעבר הגבול הופעל הסיוע הארטילרי על כל היעדים שהיו לאורך הציר, במקביל להתקדמות. הכוח הראשון שנכנס ללבנון היה בפיקוד רס"ן דני. הטנק הראשון שהוביל את הכוח טעה זמן קצר לאחר מעבר הגבול וסטה מהנתיב מערבה. רס"ן דני המשיך בדרך המקורית וסגן עמנואל שהבחין בטעותו חזר כמאסף.
כ-10 דקות לאחר חציית הגבול תפס כוח החסימה את גשר אבו-זיבלה, וכך בודד את אזור הפעולה בגזרה זו מפני אפשרות של התערבות כוחות לבנוניים. הכוח נע במהירות רבה והמתח גבר עם הכניסה לכפר. אולם התושבים היו מופתעים לחלוטין ויצאו לרחובות כשהם מתבוננים בטור השריון החוצה את כפרם, חלקם אף נופפו בידיהם לשלום.

המכשול

צפונה לאל-מרי נפסקה הדרך והחל תוואי בלתי מוגדר. במקום זה נפתחה אש נקל על הכוח, בעיקר אש צלפים ולא ניתן היה לזהות בבירור את מקור הירי. הסמג"ד פקד לסרוק עצמים חשודים באש מקלעים, אך לא לירות על אזרחים ובתים, אלא אם כן זוהו כמקורות אש. הכוח המשיך בדרכו תוך כדי ירי שוטף עד שהגיע למקום שבו נראתה הדרך ממוכשלת ונראו סוללות עפר החוסמות אותה. הכוח ניסה לעבור את המכשול משמאל ולפי דיווחי המודיעין היו צריכים למצוא נתיב עוקף בכיוון זה. הפרשי הגובה בין הטרסות החקלאיות לא אפשרו את הדבר. ניסיון איגוף ממערב היה כרוך במעבר בתוך חורשת זיתים סבוכה וכוח קטן שנכנס לשם נתקל במארב מחבלים וטרקטור נשלח לפינוי הדרך. הכוח ניסה דרכי גישה נוספות אולם השהייה וההמתנה לפינוי הדרך סיכנו את הלוחמים שהיוו מטרה נוחה לצליפה. המג"ד סא"ל יהודה, ניסה למצוא דרך עוקפת מהצד השני. במקביל נשלחו כל הכלים ההנדסיים כדי ליצור נתיב חדש על הטרסות. טנק מכוח המג"ד "נתקע", המג"ד נותר בודד בשטח וכעת המתין לבוא המח"ט.
המחבלים שראו כי הכוח מתעכב, החלו להפגיז ולצלוף מטווח קצר על הטנקים המנסים להתקדם. יחידות הארטילריה הלבנונית החלו להפגיז את ריכוז הכוחות ליד המכשול, דבר שלא היה צפוי ואף תמוה, מכיוון שהפעילות תוכננה רק כנגד מחבלים. הפגזות אלה גרמו לכוחותינו פצועים אחדים באיזור אל-חירבה. הדחפור שלא היה משוריין ופעל בחיפוי הטנקים התפוצץ מפגיעת נשק קל. המחבלים התארגנו שוב והחלו בהקמת מכשולים חדשים. בעת שכלי ההנדסה היו עסוקים בפינוי המכשולים והטנקים וניסו למצוא דרך איגוף, נעצרה החטיבה כולה. הציר נפרץ רק לאחר 4 שעות ותוכנית המקורית נפגעה. טור השריון עמד צפוף וכל אותה עת צלפו המחבלים על הכוח. חיל האוויר הופעל והפציץ את המטרדים.

פריצת הדרך

בשלב זה של הפעולה שונתה תוכנית הפעולה כתוצאה מהעיכוב הנכבד בלו"ז. המאמץ רוכז כעת לעבר "חבריה". גדוד "סער" ו"סופה" יפעלו בו במשותף ולאחר מכן ינועו לעבר כפר חמם וכפר שובא. הכוח נע על שביל שהתפתל בתוך חורשת עבות – מקום אידיאלי למארב כלי רכב.
הטנק של רס"ן דני נפגע, דני זינק ממנו באומץ רב כשירי מחבלים ממשיך לצלוף בו ובאנשיו.

הקרב ליד גשר שקעא
לאחר פציעתו של רס"ן דני מצליפת אש המחבלים על הטנק שלו, הורה יהודה לסרן פינייה להמשיך לדהור קדימה. כוח יהודה נע לעבר גשר שקעא, תפס עמדות חיפוי להגנה על כוח פינייה. כוח פינייה החל ולרדת וגילה טנקים לבנונים. רק לאחר אישור מיוחד נפתח קרב היריות בין הטנקים.
על הקרב מספר אהוד מפקד כוח: "תוך כדי ירידה במדרון לעבר הגשר ראיתי פגיעות מימין של טנקים לבנונים. על כיפה סמוכה ראיתי מחבלים שירו לעברנו מנשק קל. בתגובה השבנו אש והמשכנו. לפני הצומת ספג הטנק של חפני פגיעה בצריח, אך הפגז לא חדר. הטנק הלבנוני ירה משלוחה שליד הגשר. מיד נכנסתי לעמדה ויריתי לעברו. בפגז השלישי פגעתי בו בין הצריח לתובה. בינתיים פתחה הארטילריה שלנו באש לעבר הטנקים הלבנונים וכך אפשרה לנו לשפר עמדות. בכביש מאחור המשיכו לנוע הכוחות לעבר 'חבריה', לפתע ראיתי טנק לבנוני נוסף. יריתי ופגעתי בו והוא הסתלק. טנק אחר הופיע ופגעתי גם בו. בתוך כפר כוכבא ראיתי טנק המתרוצץ בין הבתים. ניסיתי לפגוע בו ללא הצלחה. יריתי מספר פגזים לעבר חיילים לבנונים שהתרכזו ברחבה…"

הקרב האוירי

לקרב בגשר שקעא קדם קרב אווירי. שני מיגים סורים צללו לעבר הטור המשוריין שחנה על הדרך. המקלעים פתחו באש לעבר המיגים. אחד המטוסים ספג פגיעה מירי מקלעים והתרסק, שני הופל על ידי שני מטוסים ישראליים. לא הרחק משם התפתח קרב אווירי נוסף בין מטוסי קרב ישראליים ומיג 17.
הסורים איבדו 3 מטוסים ושני מטייסיהם נהרגו. מרגע זה ואילך לא חדרו יותר מטוסים סורים לאזור שבו פעל צה"ל. בפעולה זו של המיגים הסורים הסתכמה למעשה כמעט כל העזרה למחבלים המותקפים ב"פתח-לנד" שהושיטה החזית המזרחית, שבה היו מאורגנים צבאותיהם של סוריה, עיראק וירדן.

המבצע בציר הדרומי

בעת שהחלוץ של חטיבת "ברק" לחם בטנקים הלבנוניים מול גשר שקעא בדרכן לחבריה, פעל כוח אחד בציר הדרומי המוליך לכפרים רשיא-אל פוחאר, כפר חמם וכפר שובא. הכוח העיקרי הורכב מיחידת "אגוז" מתוגברת בטנקים של "ברק" בפיקוד משה ובכלי הנדסה. בכפרים ובחורשות סביב ישבו מחבלים בתפזורת. תנאי השטח עמדו לטובת כוחותינו.
מטוסי חיל האוויר תקפו את יעדי המחבלים כאשר נעו הכוחות מזרחה. המחבלים הגיבו באש נ"מ רצינית שצמצמה את חופש הפעולה של חיל האוויר. בכפר רשיא-אל פוחאר נסו המחבלים על נפשם ברגע ששמעו את שאון הטנקים. לכפר חמם פנתה יחידת "אגוז", לכפר שובא פנתה חטיבת "ברק".
בשטח לבנון חיבלו המחבלים בגשר אסטרטגי, הסתתרו במערות שבמצוקים וארבו לכוחות שניסו להגיע לכפרים. מן המצוק שבחורש נורתה אש לעבר כוחותינו, כוח של חי"ר שהגיע לפני השריון קיים מגע אש עם האויב. אחר כך הגיעו הטנקים והופעתם שמה קץ במהירות לחילופי הירי. מספר פגזים שנורו למערת המחבלים גרמו לפיצוץ כל מצבור חומרי הנפץ. שוב נפרצה דרך עוקפת מכשולים בעזרת כוחות ההנדסה, הישר לכפר חמם.
תוך כדי תנועתם בכפר ארעה תקרית מעניינת: הטנקים החלו להתקדם בדרך הראשית של הכפר כשהם יורים לכל עבר. בהגיע הטנק המוביל למרכז הכפר קרסה הדרך תחתיו. הטנק נטה בשיפוע מסוכן לצד, נעצר וחסם את הדרך ליתר הטנקים והזחל"מים. כוח חילוץ פתח מעבר בטוח לצד הכלי, וברגע שהתפרסו הטנקים החלו כוחות החרמ"ש בטיהור.
אנשי הפתח שנתפסו בכפר סיפקו מידע רב ועדכני. מפקדה נוספת עמוסת נשק בכפר ומצבורים נוספים בסביבה נתפסו והכפר טוהר עד רדת החשיכה.

המבצע בציר הצפוני

כמתוכנן, הכוח דהר קדימה כשהוא סופג צליפות אויב בדרכו. אחד הקצינים נפצע. מוצבי מחבלים מצדי הדרך המטירו אש טנקים ותותחים.
בבדיקות שנערכו בכפר התברר איזה בתים שייכים למחבלים או לאלה הקשורים לארגוני טרור. בצורה זו מצאו אנשינו דרכם בקלות אל המפקדה הראשית, המרפאה האזורית של המחבלים, אל מחסן הנשק הגדול ואל בית הדפוס שלהם.
במערה הסגורה בשתי דלתות ברזל בכפר נמצאו שני משגרי קטיושות וארבעה משגרים. חומר הנפץ שפוצץ את דלת הכניסה גרם גם לחומרי הנפץ שבמערה לבעור, והמערה בערה באש מלווה בפיצוצים.

היום השני
לאחר שהיית לילה בשטח אויב בעקבות העיכובים הממושכים שנגרמו, התחדשו עם בוקר הסריקות בכל הכפרים ובבסיסי המחבלים הפזורים על הגבעות. במקומות אלה היו עשרות מחנות קטנים לעשרות מחבלים. רבים מהם השאירו אחריהם את כלי נשקם ונסו. כמו בכפרים שנסרקו קודם לכן נמצא שלל תחמושת רב. בכפר חמם התגלתה מפקדה של ארגון "אל-פתח".
בצהרי היום החל הטור המשוריין לנטוש את האזור. הפעם הייתה התקדמות מהירה, לאחר שהדרך הוכשרה מחדש על ידי יחידת ההנדסה. השטח כולו היה שקט ובשליטה מלאה של צה"ל.

סיכום

ניתן לקבוע נחרצות כי מבצע "קלחת" התנהל נגד תנאי השטח. תקוות המחבלים לשיתוף פעולה מצד לבנון נתבדתה. המחבלים לא היוו אויב רציני לצה"ל והפעולה הוכיחה להם כי אינם בטוחים אף בבסיסיהם המרוחקים.
במבצע זה השיגה חטיבת "ברק" את כל מטרותיה בלא שום הרוג. למרות כל הקשיים לא השאירה החטיבה כלים בשטח.
מבחינת צה"ל בכלל והשריון בפרט, הופקו במבצע "קלחת" מספר לקחים מהותיים בתפקוד לוחמת שריון בשטח הררי וסגור ובנושאי חילוץ ופינוי הנדסי. בתחומים אלה לא היה לצה"ל ניסיון עשיר ומכאן גם חשיבותו הגדולה של המבצע במימוש המדיניות של רדיפת מחבלים. בשלב מאוחר הסתבר כי המחבלים הוכו מכה מורלית קשה ואנושה. בעקבותיו, הוחלף רוב כוח האדם שלהם באזור החרמון וגם רבים מבסיסיהם הועתקו רחוק יותר מגבול ישראל לעומק החרמון.

בשנים 1969-1968 בעוד מלחמת ההתשה נמשכת בחזית התעלה ותובעת קורבנות רבים, הייתה חזית רמת הגולן שקטה. עוצבת "ברק" שישבה ברמת הגולן באותה תקופה ניצלה זמן זה לאימונים.
קו הגבול שהיה שקט כמעט לחלוטין מתום מלחמת ששת הימים, התעורר לפתע ביום 10 בדצמבר 1969. באותו יום פתחו הסורים באש טנקים בהיקף נרחב לעבר מוצבים בדרום הרמה. תוך חודש ביצעו הסורים כ- 50 תקריות ביניהן הפגזות ארטילריות, מעשי חבלה, חדירות של חיילים סורים והגזרה התחממה שוב לקראת 1970.
הסורים שפגעו ביישובים ובמוצבי צה"ל לאורך תקופה, ספגו פגיעות קשות בתגובה. אולם הם התעלמו מהאזהרות – במארב שהוצב למיכלית צבאית שנסעה ברמת הגולן בקרבת קוניטרה נהרג חייל צה"ל, ותקיפת מוצב צה"ל הביאה את התוקפנות הסורית לשיאה. בכל גזרת הפסקת האש נפתחה אש ארטילרית (ממוצב החרמון, דרך קונייטרה, מרום גולן, חושנייה… ועד לגבעת יואב).
לאור המצב הוצמדו מחלקות טנקים לחלק ניכר מהמוצבים, וצה"ל הגיב על כל פעולה סורית. לאחר דיונים הוטלה על עוצבת "ברק" המשימה להגיב לאורך כל הקו הסורי הקדמי, ואחר כך לקחת חלק בפשיטה משוריינת על המוצבים הסורים.

התנועה אל היעד

בשעות הבוקר החל השריון לנוע. ריכוך ארטילרי ואווירי שהחל קודם לכן הביא לבריחת חלק מהקצינים הסורים מן המערכה עוד בטרם קרב. בראש טור השריון הישראלי נע כוח בן 5 טנקים בפיקוד סרן משה הראל סמג"ד "סער". הכוח תפס עמדות חיפוי ולאחר מכן פרש מהשדרה החטיבתית, תפס עמדות קרב והחל בירי.
את כוח החטיבה הוביל עתה כוח חיפוי דרומי, 9 טנקים בפיקוד סרן משה ורבין סמג"ד "סופה". הכוח התפרס מול מטרותיו ותוך זמן קצר השמיד את כולן.
המצב בכוח הדרומי היה שונה, השטח היה מישורי ולא אפשר לתפוס עמדות קרב טובות. ברגע שעלו הטנקים לעמדות נורתה עליהם אש נ"ט מדויקת ושני טנקים נפגעו. בעזרת חיל האוויר הושמדו עד מהרה טנק אויב ותותח נ"ט שהטריד את כוחותינו. על הכוח שנועד לפרוץ את הגבול, כוח שריון בן 15 טנקים, פקד מג"ד "סופה" סא"ל יהודה בכר. תחת פיקודו נעו שתי פלוגות, בפיקוד משה וקס וסרן פנחס רסנר ז"ל. בשעה 1230 חצה הכוח הראשון בפיקוד סרן משה וקס את הגבול בטנקים רתומים ל"נוכרים" (אמצעים לפריצת שדה מוקשים). משימתו הייתה לפרוץ דרך בשטח ההפקר עד מוצב האו"ם ומשם לנוע עד עורף מוצב האו"ם ומשם עד עורף מוצב "ארבעת הבתים", לכבוש אותו, לטהרו ולפוצץ את מתקניו.

כיבוש המוצבים

סרן וקס נכנס למוצב "ארבעת הבתים" בכוח של 4 טנקים. באותו רגע שמע צעקה בקשר "שני תומ"תים סורים מכוונים אליך!" "לא זיהיתי אותם", המשיך וסיפר סרן משה וקס "אך תוך חצי דקה קיבלתי שדר נוסף שהם הושמדו… אני הובלתי תוך כדי ירי. במוצב החלה התרוצצות של אנשים שלא גילו התנגדות רצינית… אחרי רבע שעה של אש רצינית וטיהור הייתה פתאום איזו דממה וחיילים סורים החלו לצאת מהחפירות…" עם כיבוש המוצב החלו אנשי ההנדסה להכין אותו לפיצוץ. נאספו השבויים הסורים, סך הכל 23 חיילים.
בינתיים הופנו פגזי ארטילריה סורית לעבר הטנקים ותוך תצפית על המתרחש בסביבה והשבת ירי, דילגו לעמדות אחרות. באותה שעה חצה החפ"ק החטיבתי את הגבול, ובחפ"ק הפיקודי שנמצא בתל פארס – היו אלוף הפיקוד מוטה גור, סגן מפקד גייסות השריון תא"ל אלברט מנדלר, הרמטכ"ל רב-אלוף חיים בר לב, ושר הביטחון דאז, משה דיין.

כיבוש המוצבים
טנקי גדוד "סער" בראש כוח משנה בפיקוד סרן יצחק רבין שהובהל במיוחד לפעולה זו מקורס מ"פים, הגיעו לדרך המנהלה הסורית, נעזרו בחיפוי הטנקים של סרן וקס שהשלים בינתיים את כיבוש מוצב "ארבעת הבתים". כוח רבין כבש את "צידא", וסרן אבי שריד כבש את מוצב "אל-חנות", המוצב הדרומי ביותר שנכבש. כעת נותר להם להציב חסימה כלפי מזרח.
כל פעולת גדוד "סער" מעבר לגבול עד לסיום כיבוש מוצב אל-חנות ומיקום החסימה של כוח רונן נמשכה כשעה ועשרים דקות. בשעה 1600 דיווח המג"ד, רס"ן אורי ברז למח"ט אל"ם משה בריל כי השלים את ביצוע משימותיו.
בשלב זה החליט המח"ט לנצל את ההצלחה, פנה לאלוף הפיקוד וביקש אישור להכניס את כוחות החיפוי לעבר שני המוצבים הצפוניים, אום לוקאס ותל דרעיא.
סרן משה ורבין סמג"ד "סופה" החל לנוע לעבר מוצב אום-לוקאס, נתקל באש צפופה והזעיק כוח לעזרה בפיקוד סרן אורי עופרי וסג"ם יששכר חרמץ ובכוחות משותפים כבשו את המוצב. מיד בתום הכיבוש, נחתה במפתיע אש ארטילרית סורית ובדיוק רב על המוצב.
הכוח בפיקוד סמג"ד "סער" סרן משה הראל יועד לכבוש את מוצב תל-דרעיא. סרן הראל מספר: "נענו קדימה כאשר שני טנקים בתנועה ושניים מחפים. השטח נראה לנו בהתחלה כקשה למעבר, אז הסתבר כי אין בעיות מיוחדות. החיילים הסורים ישבו בתוך מחפורת, הם למדו כי אין טעם להיות בתוך הבונקר, ולאחר מספר צרורות יצאה קבוצת חיילים סורים מן המחפורת, וכאילו הסתערה על הטנק. אך מיד נעצרה, נעמדה לפני הטנק, הרימה ידיים וביקשה להיכנע. המט"ק לא ידע בדיוק מה לעשות. הוא לא ידע ערבית, ולא היה עמנו כוח חרמ"ש. היו לנו טנקים בלבד."
סרן משה הראל, ששלט בערבית, ירד מהטנק שלו ותחקר את השבויים. עד מהרה התברר לו כי כל הקצינים נעלמו, והשבוי בעל הדרגה גבוהה ביותר היה רב-סמל. בעזרת השבויים העמיס סרן הראל את כל השלל שבמוצב על הטנקים ובעזרת הרס"ל הסורי נהג את התומ"ת אל השטח הישראלי.
אלא שדווקא אז נפל החלל הראשון. הפגזת פתע סורית ניחתה פתאום על מוצב דריעא, איש צוות נפגע קשה מרסיסים בבטנו, עוד בטרם חצה את הגבול חזרה.

פיצוץ מוצב "4 הבתים"

עם כיבוש המוצב החלו אנשי ההנדסה להכין אותו לפיצוץ, ונאספו השבויים הסורים, סך הכל 23 חיילים. בינתיים הציב כוח המג"ד סא"ל יהודה בכר חסימה, זיהה שלושה טנקים סורים והשמיד אותם. בינתיים החלו פגזי הארטילריה הסורית לנחות בסביבת הטנקים. הללו סגרו מדפים לפי פקודת המג"ד ודילגו לעמדות אחרות, תוך תצפית על המתרחש בסביבה.
גם החפ"ק החטיבתי חצה בינתיים את הגבול והתמקם בין מוצב האו"ם למוצב "ארבעת הבתים". בחפ"ק הפיקודי בתל-פארס, נמצאו אותה שעה, אלוף הפיקוד מוטה גור, סגן מפקד גייסות השריון תא"ל אלברט מנדלר ז"ל, הרמטכ"ל רב-אלוף חיים בר-לב, ושר הביטחון משה דיין.

תוצאות

המכה שניחתה על הסורים במבצע "קיתון" הייתה ניצחת. 6 מוצבים נכבשו, 50 בונקרים ומצדיות פוצצו, 20 תותחים הושמדו וכ-36 טנקים סורים נפגעו והוצאו מכלל שימוש. כ-350 חיילים סורים נהרגו ו-38 שבויים נלקחו יחד עם שלל רב. הסורים למדו את לקח "קיתון" והגזרה ברמת הגולן נכנסה לתקופה ארוכה של שקט יחסי.
ייחודו של מבצע זה היה בעוצמתו. כוח שריון גדול יחסית רוכז לקרב ההבקעה בגזרה הצרה. חטיבת השריון ברק הוכיחה ניידות וכושר תמרון בתנאי שטח קשים, תותחנות מעולה והפעלה מהירה של הטנקים בתנועה ובאש. ההכנות לקרב בוצעו בשלמותן, בהתראה קצרה של 24 שעות. הסורים אף הם גילו העזה, בהביאם את עתודות השריון שלהם לזירת הקרב, ובהפעילם אש ארטילרית כבדה במשך כל שעות המבצע על כוחותינו בשטחם ובשטחנו. בקרב במבצע "קיתון" איבד צה"ל 10 מלוחמיו, רק אחד מהם היה בכוח הפושט מעבר ל"קו סגול".
במכתב הערכה ששלח אלוף הפיקוד מוטה גור אל מח"ט "ברק" הוא כתב: "…אינני יכול שלא להביע את התפעלותי ותודתי מקרב לב. להבקיע מערך, לטהר מוצבים, להשמיד טנקים ולחזור שלמים – זה צריך לדעת! אין ספק כי הצלחה כזאת מעודדת את כל רמות הפיקוד בצה"ל ובמדינה לקבל החלטות נועזות בעת הצורך."

עלילותיה של עוצבת "ברק" במלחמה זו נישאו למרחוק והדים מסיפורי המלחמה הגיעו לכל בית ישראל. העוצבה סבלה אבדות קשות ולרגע נדמה היה כי נשחקה עד תום. או אז התנערה מן האפר והייתה לחוד החנית של צה"ל והבקיעה את הדרך אל תוך המובלעת בואכה דמשק. ערב מלחמת יום הכיפורים היה קו ההגנה הקדמי של רמת הגולן מן החרמון בצפון ועד רמת מגשימים בדרום – גבול בן כ-80 ק"מ – באחריותה של העוצבה. עד לצהרי יום ראשון הייתה העוצבה יחד עם כוח סדיר נוסף -כוח השריון הישראלי היחיד, עד לעלייתם של כוחות המילואים לרמה. כוחות אלה ניצבו מול המתקפה הסורית.
מלחמת יום הכיפורים נפתחה כאשר האויב מנצל את גורם ההפתעה ואת עדיפותו בכמות הכלים והלוחמים. הקרבות החלו בחדירתם של מטוסים שהפציצו את עמדות צה"ל ברמת הגולן. זמן קצר לאחר מכן פרצו מאות טנקים סורים, בסיוע ארטילריה וחי"ר, לתוך ישראל לכיוון חושניה – סינדיאנה – נפח. במשך חמישה ימים התנהלו קרבות מרים ואכזריים על השטח הצר של הרמה. הגזרה הדרומית הייתה זו שנשארה באחריות עוצבת "ברק", שקיבלה תגבורת קטנה. כוחות שריון בגזרה הצפונית והדרומית ניהלו מאבק אמיץ וקדחתני, אולם טנקים סוריים נתגלו בקרבת נפח. בניסיון להגן במעט הכוחות התשושים הנמצאים באזור יצאו כ-5 טנקים בלבד כנגדם כדי להגן על המעוז הגדול ביותר – מחנה נפח. בניסיון ההבקעה נהרגו המח"ט, סגנו וקצין האג"ם החטיבתי. טנק בודד של צביקה שלחם קודם לכן לבדו על "ציר הנפט" ופגע בטנקים סורים רבים, ביצע תנועת איגוף, ולחם עד שאחרון אנשי החי"ר הסורים נהרגו או נמלטו. פעולה זו צוינה רבות לשבח, והיא הפעולה הידועה ביותר מבין כלל הקרבות שבהם לחמה החטיבה. מחנה נפח נותר בידי כוחות צה"ל, וניסיון החדירה העמוק ביותר שביצעו הסורים ברמת הגולן סוכל.
בימים הבאים נהדפו הסורים חזרה אל מעבר לגבול, וכוחות העוצבה לאחר שהתארגנו מחדש פרצו ראשונים אל תוך שטח סוריה. לוחמי העוצבה, שבימי המלחמה עמדו מול השריון הסורי כדי למנוע מהאויב לנצל את יתרון הכמות ואפשרות הפריצה, התארגנו מחדש והשתתפו במלחמת ההתשה.

כשלון היוזמות המדיניות
לאחר תקופה נשיאות ארוכה של נאצר כנשיא מצרים שלאורכה גילה עוינות רבה כלפי ישראל, סאדאת הפיח רגשות תקווה לשלום בקרב ישראל כשרמז על כוונותיו העתידיות. אך עם תפוגת התוקף של הסכם הפסקת האש בין מצרים וישראל, סאדאת הכריז על השנה הקרובה כ"שנת ההכרעה" במלחמה. הדרך כעת למלחמה במזה"ת- הובטחה.

תוכנית המלחמה המצרית-סורית
מצרים וסוריה לא יכלו למצוא זמן טוב יותר לפתיחת ההתקפה מיום 6 באוקטובר 1973. היה זה יום הכיפורים, יום חודש הרמדאן ונוסף על כך תעלת סואץ הייתה באותו יום בשפל ונוחה לצליחה. שעת הצהרים כפשרה ברמת הגולן ובסיני לא סינורה אף אחד מהצדדים.
הסורים שתכננו לכבוש את רמת הגולן תוך 18 שעות ולייצב קו הגנה על הירדן, החלו מקדמים דיוויזיות כבדות לגבול עם ישראל, התחמשו בהתאם ויזמו התקרבות עם ברית המועצות. המלחמה היוותה את הפתרון היחידי לכיבוש מחודש של רמת הגולן ואמצעי לחץ על ישראל בשאלות אחרות.
המצרים לאורך תעלת סואץ פרסו כחמש דיוויזיות חי"ר, 80 אלף חיילים, מדרום לה לאורך האגמים ומפרץ סואץ חמש דיוויזיות משוריינות מתוגברות בחטיבת נחתים וכוחות קומנדו, 50 אלף חיילים. על כל הכוחות נוסף סיוע ארטילרי שמנה למעלה מ-15 אלף תותחים ומרגמות וסיוע אווירי של טילים נ"מ וטילי קרקע-אוויר.

היערכות ישראל בגבולות הצפון
למרות שהלחימה בזמן זה מתרכזת בגבול ירדן ("ארץ המרדפים") התמקדה ההיערכות לאפשרות מתקפה ערבית בגבולות סוריה ומצרים דווקא – המדינות שחימשו את צבאותיהן. לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש רמת הגולן, לא הייתה עוד לסורים עדיפות טופוגרפית על ישראל. ישראל שלטה בהרים ובתלים החולשים על הרמה. ישראל נערכה להגנה על הרמה ממתקפה סורית לאורך "הקו הסגול" בחפירת תעלות נ"ט בצפון הרמה, בשימוש בגבול טבעי (נחלים) וכאמור בהקמת חטיבת שריון חזקה להגנה מרחבית ושוטפת על הרמה – היא עוצבת "ברק".

ההונאה הערבית
תכנית ההתקפה המצרית-סורית ופריסת הכוחות לוו כל אותם חודשים בצעדי הסוואה בכמה מישורים על כוונת המלחמה:

הונאה דיפלומטית
עד הימים האחרונים לפני המלחמה נפגש סאדאת עם שליחים שייצאו מארה"ב כדי לתווך בסכסוך. ביום הפגישה האחרונה עם סאדאת, הצהיר שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר: "שום דבר דרמתי לא יקרה באוקטובר." אמירה שהתפוגגה ימים ספורים אחר כך.

הונאה צבאית
מצרים ערכה תרגילי גיוס המוניים שלא הוסתרו מישראל, האופן השכיח בו נעשו הגיוסים והפיזורים עבדו כאפקט "זאב, זאב"… כשלבסוף בסכנה האמיתית לא היו דרוכים לקריאה, אלא באופן קלוש.

הונאה פנימית
הצבא המצרי הונה לא רק את ארה"ב וישראל, אלא גם את חייליו וקציניו. 95% מהחיילים והקצינים בצבא המצרי ידעו רק בבוקר 6 באוקטובר כי ה"תרגיל" שבו הם משתתפים, יהפוך תוך שעות קצרות למלחמה.

"הקונספירציה השגויה"
בראשית שנות ה-70 גיבש אגף המודיעין בצה"ל את הנחת היסוד ("הקונספציה") כי מצרים לא תתקוף את ישראל עד שנת 1975 – לפני שתהיה בידיה היכולת האווירית הנגדית לישראל, וכי סוריה לא תפתח במלחמה לפני שתבטיח שיתוף פעולה עם מצרים. ידיעות זרמו מהשטח ללא הרף והצביעו על תנועה רבה לאורך הגבול, תזוזות כוחות מצריים וסורים גדולים לעבר הגבולות, ידיעות בתקשורת שציטטו את כוונות ההתקפה מפי בכירים במצרים ובסוריה וכן פינוי הזרים ממצרים ומסוריה. ולמרות כל הידיעות המשיכו ראשי אמ"ן לטעון כי הסבירות למלחמה – "נמוכה".

אי גיוס המילואים:
בעקבות הערכות המודיעין, הוחלט בממשלה ובצה"ל שלא לגייס כוחות מילואים, ולהתבסס על כוחות הסדירים לאורך הגבולות, ואם תותקף ישראל יבלמו הכוחות הסדירים, ומאוחר יותר יצטרפו אליהם כוחות המילואים המגויסים.

מצב הכוננות הוגבר ועלה אף למקסימום – רמה ג' (כולל ביטול חופשות) והחלה תזוזת הכוחות ממרכז הארץ לצפונה ולדרומה.
עד ל-5 באוקטובר התפרסו שני גדודי "גולני" במוצבי ה"קו הסגול", מאחוריהם התפרסה ברמת הגולן חטיבת השריון "ברק" – 188 בפיקוד יצחק בן שֹהם. כאשר הוחלט לעבות את כוחות השריון והארטילריה ברמת הגולן, עלתה חטיבה 7 בפיקוד יאנוש בן-גל מהנגב לרמה והתפרסה בצפון (שבועיים לפני כן עלה לרמה לאימונים גדוד 77 מהחטיבה בפיקוד אביגדור קהלני).
רוב כוחות השריון רוכזו בדרום הרמה ("ברק") ובאזור קוניטרה התמקמה חטיבה 7 (במחשבה שזה אזור מישורי ובעל חשיבות בינלאומית). מול 1400 הטנקים הסורים הגנו בסה"כ שתי חטיבות עם 177 טנקים. גם הארטילריה הישראלית ברמת הגולן תוגברה ערב המלחמה היו לצה"ל 44 קנים מול 930 לסורים. בשלב זה פונו הנשים והילדים מהיישובים, ומשני צדדי הגבול נערכו הכוחות למלחמה על סף התלקחותה.
חטיבת בן-שֹהם, חטיבת סנטוריונים בת שני גדודים סדירים, הייתה מוצבת זה שנים אחדות ברמת הגולן. היא שביצעה את המשימות של הפשיטות המשוריינות וימי הקרבות בגבול הסורי בשנים האחרונות. אנשי החטיבה שהיו בקיאים היטב בשטח קיימו תרגילים עוצבתיים מוצלחים, לחמו בתקריות אש שונות בגזרה ופשטו אל קני מחבלים בדרום לבנון. החטיבה הייתה ערוכה בכוננות מוגברת ערב הלחימה, גדוד יאיר בצפון- אחראי לפתחת קוניטרה – ציר עיקרי לפריצת אויב אפשרית. גדוד עודד בגזרה צפונית – ציר כודנה, ציר רגיש נוסף.

הסורים פרצו לראשונה לכיוון שני מוקדים: פיתחת קוניטרה ופיתחת רפיד. ההבקעה העיקרית התפתחה לבסוף באזור פיתחת רפיד, זאת בשל המבנה הטופוגרפי של הרמה. השטח הדרומי והמישורי יותר מהצפון ההררי ובעל צירי התנועה המועטים – נוח ללחימה וממנו נפתחים צירי תנועה לכל הרמה.
הכוח הסורי היווה עוצמה מאיימת. היקף הכוחות שהטיל האויב למערכה היה מחוץ לכל יחס צפוי. כ-900 טנקים בקו הראשון ומאחוריהם עוד עתודות טנקים נוספות שמנו כ-600 טנקים. טנקים סורים שפרצו בין הכוחות הישראלים בפתחת רפיד, הגיעו לדרך הנפט וחצו לכיוון מערב. קווי ההגנה הדרומיים החלו להיפרץ וכוחות סורים חדרו לרמת הגולן.
הסורים ידעו לפני פרוץ הקרבות מהו היקף הכוחות הישראליים ברמה. ממערב לתעלת נ"ט (שרוחבה היה 4.5 מ') לא היה קו הגנה ישראלי נוסף עד לנהר ירדן. הישובים הישראליים ברמה היו חסרי חשיבות צבאית. הסורים חזו השמדה מוחלטת ומהירה של כוחות האויב עד 8 באוקטובר בבוקר, וכאמור צוידו באמצעים ללוחמת לילה.
הפיקוד הסורי הורה לוודא רצף התקפה ביום ובלילה. בפריצה שלאורך הקו השיגו הסורים הצלחה ראשונית נגד הכוחות הישראליים המועטים, והצליחו להגיע עד לצומת חושנייה. הפיקוד הסורי מיקד את מאמציו בדרום הרמה וחטיבת שריון סורית ביצעה את ההבקעה. חטיבת שריון סורית נוספת (מאותה דיוויזיה) ניצלה את ההצלחה.
לאחר אבחון מוקדי המאמץ של האויב התברר כי הם ממוקמים באזור כודנה ונעים לעבר חושניה, נעים ב"דרך הנפט", וכוח נע גם לכיוון תל-א-סאקי ורמת מגשימים.
גדוד 53 היה פרוס לאורך מוצבים מקוניטרה לרמת מגשימים, ואילו גדוד 74 בתחילת הקרבות ישב בגזרה הצפונית ועם הצטרפות חטיבה 7 לגזרה הועבר הגדוד תחת פיקוד חטיבה 7. בגזרה הדרומית פעל גדוד 82 מחטיבה 7. 60 הטנקים של "ברק" עמדו בתחילת המערכה בפני הגל הראשון של טנקים סורים (600 במספר). במשך הלילה לחמה החטיבה והשמידה מאות טנקי אויב, אך לאט התפתח מצב של שחיקה, לא היו יותר עתודות, הלחץ גבר והורגש מחסור בתחמושת. המפקדה שמוקמה קודם לכן בנפח קודמה כעת לכיוון החזית. המח"ט אל"ם בן שֹהם, ביקש להגיע בתנועה על דרך הנפט לכיוון ג'וחדר בהאמינו כי משם יטיב לשלוט בקרב.

גדוד "סער" הופקד על שורת מעוזים שאוישו בלוחמי חטיבת "גולני" ותוגברו על ידי מחלקת טנקים לכל מעוז. כל כוחות הגדוד (32 טנקים) פוזרו במחלקות – שנים-שלושה טנקים לאורך המוצבים כשמטרתם לסתום אפשרות לפריצת אויב. מפקדת הגדוד מוקמה בעיר קוניטרה.

המתקפה הסורית בפתחת קוניטרה
הסורים פתחו בהתקפתם העיקרית על פיתחת קוניטרה, וכל האזור היה מטווח על ידי הארטילריה הסורית שירתה ללא הרף. הסורים שילבו את תקיפותיהם במאמץ משולב של פריצה בציר תנועה על פיתחת קוניטרה ובו בזמן תקיפת כל מוצבי הקו. מבעד לענן האבק שהיתמר סביב טנקים סורים הבחין סא"ל יאיר נפשי בקווים המוכרים של טנקי הגישור (טג"שים) הנעים בראש הטור הסורי לעבר תעלת הנ"ט שעל הקו הסגול. בשעות אחה"צ של 6 באוקטובר הושמדו מרבית הטג"שים על ידי טנקים של יאיר, אולם שנים מביניהם הצליחו להגיע אל תעלת הנ"ט מול תל חרמונית. שם הצליחו הסורים להעביר פלוגה בת עשרה טנקים לצד הישראלי, והטנקים שהתרכזו ליד התעלה ולא הצליחו לעבור – החלו להיפגע בזה אחר זה. המישור למרגלות גבעת "הבוסטר" התמלא בטנקים ובנגמ"שים בוערים. עם רדת החשכה נעו הכוחות אל אותה נקודה והשמידו את הגשרים והטנקים שחצו.

חלוקת רמה"ג לשתי גזרות אחריות
הרמה חולקה בשלב זה בין חטיבת "ברק" לחטיבה 7. גדוד 74 בפיקוד סא"ל יאיר נפשי, הועבר תחת פיקוד חטיבה 7 והיווה כוח קדמי של קו החזית. האויב הסורי המשיך לתקוף באמצעות טנקים, חי"ר צמוד וארטילריה מסייעת, את כל המוצבים שלאורך ה"קו הסגול". הטנקים של "ברק" המפוזרים במחלקות בין המוצבים המשיכו להדוף התקדמות שריון סורי, כשהם מסייעים ללוחמי "גולני" שבכל מוצב. במשך כל יום 7 באוקטובר המשיכו הסורים במאמצי התקפה מתמידים אך נכשלו. בשעת לילה מאוחרת נפסקו התקפות הסורים בפתאומיות, אבדותיהם היו כה כבדות עד שנאלצו להפסיק את הלחימה לצורך התאוששות.
בשלב זה הצביעה הערכת המצב בגזרה הצפונית על בלימה כללית של האויב התוקף תוך ייזום התקפות נגד של הכוחות ההודפים. בהמשך ימים אלה והבאים אחריהם ניסו הסורים בהתקפות שריון וחי"ר, להשתלט על שטחים חיוניים שבאזור פיתחת קוניטרה. כל ההתקפות נהדפו על ידי השריון הישראלי הבולם אך מספר הנפגעים בין המגינים הלך וגדל ואילו מספר הטנקים הכשירים לקרב הלך ופחת. בבוקר 9 באוקטובר חידשו הסורים את התקפתם בכוח רב משולב בשריון, במאמץ להשיג הכרעה. הלחץ על הכוח הישראלי המדולדל גבר. סא"ל יאיר נפשי נע בראש הכוח (6 טנקים) לעזרת לוחמי חטיבה 7. הכוח ירה לבלום את התנועה, ובירידה במדרון נפגע הטנק והמג"ד נפצע. למרות פציעתו עבר לטנק אחר והמשיך בלחימה. זו היתה הפעם השלישית מאז תחילת המלחמה, שבה החליף המג"ד טנק לאחר שנפגע.
בשעה מאוחרת יותר יצא יאיר להעביר שיירה למוצב 107 צפונית-מזרחית לקוניטרה. חיילי חי"ר סורי שהסתתרו במבואות קוניטרה פגעו עם בזוקה בטנק של יאיר, הטנק מאחוריו דיווח כי המג"ד נהרג. אך הדבר היה שגוי, יאיר הצליח להיחלץ עם שלושה זחל"מים והמשיך לנוע, חצה את שדה הקרב, נחלץ למרגלות ה"בוסטר" והצליח להגיע עם האספקה למוצב. חיילי המוצב שרק זה עתה שמעו בקשר על מותו התרגשו לראות את יאיר חי ולוחם.
לאחר מסירת האספקה נע סא"ל יאיר ממעוז 107, תוך היחלצות מכיתור האויב שמסביב למוצב, וחזר לניסיונות הפריצה של הטנקים הסורים. סא"ל יאיר ריכז כנגד כל הסיכויים 6 טנקים והצטרף אף לכוחות חטיבה 7 אל מול הטנקים הסורים התוקפים.

ב-9 באוקטובר עשו הסורים מאמץ גדול להבקיע את קו כוחותינו בגזרת רכס החרמונית שמצפון לקוניטרה. לצורך זה הם ריכזו עוצמה של כחטיבת טנקים וסיוע ארטילרי מסיבי. הטנקים הסורים עלו על דרך "עמק הבכא" ובוואדי שמדרום להר חרמונית. הטנקים הישראליים המוצבים בעמדות שעל הרכס (ה"רמפות") התמידו בניסיונם לבלום את הסורים, אולם ספגו נפגעים והחלו להיות לחוש מחסור בתחמושת. ההפגזה הארטילרית אילצה אותם לסגת מעט אחורה, כדי לצאת מהשטח המוכה. נוכח הלחץ הסורי ריכז מח"ט 7 לגזרה זו כל הכוח שהיה מצוי תחת ידו. תחילה הגיע למקום סא"ל אביגדור קהלני עם כוח מגדודו שבלם את הטנקים הסורים העולים בוואדי, וזמן מה אחריו הגיע סא"ל רטס עם מספר טנקים.
שלב זה היה קריטי בכל מערכת הבלימה בגזרה זו, שכן הסורים עשו מאמץ נואש להבקיע והכוח הישראלי שהיה לאחר ארבעה ימי לחימה רצופים ואבדות הגיע כמעט לסף שבירה.
סא"ל קהלני קיבל פיקוד על הרמפות שהמחזיק בהן כמצופה יזכה בקרב. תפיסת העמדות שולטות השיגה פגיעות בטנקים סורים בטווחים קצרים ביותר.
תגבורת בת 11 טנקים משרידי חטיבת "ברק" בפיקודו של סא"ל בן חנן, תפסה עמדת גובה והשמידה טנקים סורים. הופעת הכוח הטרי באגפם הפתיעה את הסורים וסייעה למוטט את ההתקפה הסורית

עם פרוץ הקרבות פיתחו הסורים שני מאמצים בגזרה הדרומית, האחד לכיוון חושניה והשני על "דרך הנפט". גדוד 53 הופקד על המוצבים הדרומיים יותר, מוצבים המאוישים בלוחמי חי"ר של גדוד 50 ותוגברו כאמור ע"י מחלקות הטנקים של גדוד 53. לחטיבה לא היו כל עתודות, לפיכך, בהוראת פיקוד צפון הועבר גדוד 82 מחטיבה 7 לתגבר את החטיבה. ואכן כאשר כוח סורי גדול עקף מוצב ונע על "דרך הנפט" והבקעה נוספת הייתה במוצב אחר, הגדוד הצטרף כדי להקל על הלחץ. לאחר התגברות על מארב שריון נע דרומה לחסום התקדמות סורית.
באזור כודנה נערכה תקיפה סורית גדולה וסמג"ד 53 שיצא להגן מפניה נפצע. הסורים המשיכו לתקוף וללחוץ ומפקד פלוגת השריון במוצב נהרג. מהפלוגה נותרה מחלקה אחת בלבד. לאור המצב החמור פונו אנשי המוצב על ידי מחלקת טנקים שפילסה דרך במהומת הקרב, חלפה על פני ריכוזים סוריים, הבקיעה דרך למוצב וחילצה את כל אנשיו בשלום. כעת היה השטח שבגזרת גבול המוצבים, אזור פיתחת כודנה, פרוץ לחלוטין וסוריים יכלו לנוע בציר כודנה – חושניה ללא כל מעצור.
המח"ט אל"ם בן שֹהם שרצה לקרוא את הקרב מקרוב ולהגביר שליטה, יצא עם מפקדת החטיבה להעביר אספקה לכוחות גדוד 53 הלוחמים בגזרה. המג"ד היה מכותר, הדרגים לא יכלו להגיע אליו, וטנקי כוח המג"ד לא יכלו "להסתנן". כך שלמרות הצורך החיוני הם חזרו לנפח כלעומת שבאו כאשר הכוחות הסורים התקדמו על דרך הנפט אל מול שיירת האספקה.
לנוכח המצב הקשה עמדו להתפנות שלושה מוצבים, ורק גדוד 53 וגדוד 82 לכל אורך הגזרה הדרומית הלכו ונשחקו תוך בלימת האויב. בפקודה ניסו שלושה מוצבים להתפנות אולם הם כותרו בניסיונותיהם ואחד המוצבים נותר מנותק ומכותר במשך ארבעה ימים עד שהוסר הכיתור עם הדיפת האויב אל מעבר ל"קו הסגול".

שרידי גדוד 53 מרכזים בתל פארס
התקפה נוספת נפתחה על דרך הנפט ב-7 באוקטובר7. המג"ד עודד ארז ביקש להיחלץ מהכיתור בתל-ג'וחדר ולרכז את כוחותינו בעמדה אסטרטגית בעלת עליונות טופוגרפית, שבה הסיכויים ללחימה והיחלצות גדולים יותר. כל משנותר מגדוד 53 התרכז על תל-פארס יחד עם שרידי גדוד חי"ר 50 שפונו ממעוזים. מסביבם "ים" של מאות טנקים וכלי רכב סורים שהמשיכו לשטוף דרך פיתחת רפיד לעבר צירי התנועה ברמה צפונה לחושנייה ולקוניטרה ודרומה לרמת מגשימים ואל-על. עתה כבר לא היה כוח ישראלי בדרום הרמה שהיה יכול לבלום את השיטפון הסורי.

הקרב על תל-פארס
ב-7 באוקטובר ניסו חמישה מסוקים סורים להנחית כוחות על התל. אש כוחות ישראל מנעה זאת אך חלק מכוחות החי"ר הונחתו באזור סמוך. ניסיונות חיילי חי"ר ושריון סורי לנוע לעבר התל נבלמו על ידי טנקים ישראלים וספגו אבדות בכלים ובנפש. לקראת רדת החשכה פרצו כוחות צה"ל את הכיתור סביבם ועל התנועה נפתחה אש פעמים רבות, אך הכוח נע בדרכים מאולתרות עד שהצליח לחבור לכוחות ישראליים בגמלא.
בסיום הלחימה בגזרה נפלה הגזרה הדרומית בחלקה הגדול בידי הסורים. לא היה בנמצא כל כוח שריון ישראלי שיכול היה לעכב בעד כניסה חופשית של כוחות סוריים לשטחנו.

הערכת מצב בפיקוד הישראלי
קו ההגנה בגזרה הדרומית נפרץ ומרבית החטיבה נשחקה. כל שנותר ממנה הוא כוח זעיר, "כוח צביקה", שלחם על "ציר הנפט" ובלם את מה שלבטח אותר כמאמץ הסורי העיקרי. בנוסף נלכדו בתל-פארס מספר טנקים שנותרו מגדוד 53. כוחות מילואים שגויסו במהלך השבת החלו להגיע לנפח עם טנקים נוספים, והם אורגנו ככוח שיתגבר את בלימת הסורים על ציר הנפט. כוח קטן נוסף נשלח למנוע אפשרות של איגוף כוח צביקה וכניסת הסורים לנפח.

התגבורת מותקפת והסורים מתקרבים לנפח
80 טנקים סורים התקיפו את הכוח, אגפו את החסימה הישראלית על "ציר הנפט" ונעו לעבר נפח. מפקד החזית, רפול, מפקד אוגדה 36 פקד לסגת לאורך "ציר הנפט" אל נפח ולארגנה להגנה. רפול עצמו עזב את נפח רק כאשר טנקים סורים החלו לעלות על הגדרות של המחנה. הוא מיקם את החפ"ק בקרבת נפח ומשם ניהלו קרב בלימה והגנה. "כוח צביקה" קיבל תגבורת והמשיך להכות בסורים כשהוא בולם את החטיבה סורית שפרצה לעבר "ציר הנפט".
בבוקר 7 באוקטובר מצטרפת ל"כוח צביקה" פלוגת טנקים בפיקודו של הסמח"ט דוד ישראלי ויחד הם נעו לחושניה. לאחר זיהוי הטנקים הסורים המתקרבים החל הכוח הישראלי לפגוע בחטיבת השריון 51 הסורית שנעה מולם כראש החוד של הכוח הסורי הפורץ על "ציר הנפט". הכוח הסורי נבלם עשרות טנקים שלו נפגעו, והכוח הישראלי התקדם. האויב הסורי נעצר והתפרס. הכוח הישראלי ניצל את העצירה כדי לתדלק ולמלא תחמושת לפני המשך הקרב, ולהיערך לתקיפה בחושניה.

הצטרפות המח"ט ללחימה על נפח
הערכת המח"ט וקצין המבצעים היתה כי חסימת "ציר הנפט" היא צעד חיוני לבלימת הסורים מלהתקדם לנפח ואף לגשר בנות יעקב. "ציר הנפט" היה חסום מצד דרום בשריון סורי. פיתחת רפיד נשלטה על ידי הסורים, על כן המח"ט הצטרף ללחימה במקום שבו לחם "כוח צביקה" תחת פיקודו של הסמח"ט סא"ל ישראלי. כוח המח"ט הדף את הסורים, ודיווח מעורף נפח "הקפיץ" את מפקד החזית, רפול להגנתו.
תוך כדי לחימה בתנועה נפגעו טנק הסמח"ט וטנק המח"ט. המח"ט, הסמח"ט וקצין המבצעים החטיבתי שנלחם לצד המח"ט – נהרגו. פינוי "ציר הנפט" מ"כוח צביקה" אפשר לחטיבת השריון הסורי, לחצות את ציר הנפט מצפון לחושניה. הסורים חדרו עד ל-20 ק"מ מקווי הפסקת האש של שנת 1976 אך נעצרו על ידי חטיבת מילואים שתפסה עמדות בלימה מול הסורים מאז בוקר 7 באוקטובר. שלושת הטנקים הנותרים מ"כוח צביקה" הוסיפו לנוע לעבר נפח כשהם פוגעים באויב שהחל להופיע על רכסי הגבעות שבאגפי "ציר הנפט". צביקה שהבין כי המצב קריטי הפנה את הטנק שלו ונמנע מהיתקלות. הוא חצה שדות ב"ציר הנפט" עד למחנה, שם מצא טנקים נוספים – ויחד היוו צוות לחימה. הם ירו בכל מטרה סורית שהופיעה בשטח, צביקה פגע בשריון הסורי שכבר עלה על הגדר ועל הרכסים סביב. נהג הטנק נפגע בהלם קרב ולא יכול היה לתפקד ואיש מילואים החליפו. תגבורות מכוחות המילואים החלישו את הלחץ הסורי. צביקה המשיך להילחם והצטרף עם הטנק שלו לטנקי חטיבת המילואים, ובכוחות משותפים החל הכוח להדוף את הטנקים הסורים מכל אזור נפח.

לחימת "כוח צביקה"

התארגנות מחודשת של החטיבה
שרידי הטנקים התקבצו ביום 9 באוקטובר במחנה "עליקה". הוראות מהפיקוד העליון קראו לפירוק החטיבה אך החיילים המתנגדים לרעיון ניגשו לטפל בטנקים הפגועים. סא"ל יוסי בן-חנן, שהיה מבכירי המפקדים בחטיבה, הגיע מחו"ל. כשחזר קיבל את הפיקוד על מה שנותר מהחטיבה. הקמ"ן החטיבתי ריכז את הכוחות הנותרים והכשיר 13 טנקים לקרב. הטנקים צוותו וחומשו ויצאו בפיקוד יוסי בן-חנן. הטנקים של יוסי שהיו רצועת מגן אחרונה בפני הסורים, חברו אל לוחמי תל-חרמונית ובאזור מרום-גולן לבין גשר בנות-יעקב. ליד הצטלבות גבעת "הבוסטר" פגש הכוח של בן-חנן את פלוגת "טייגר" שהגנה על האגף הדרומי של החטיבה, ויחד סייעו לשבור את המתקפה הסורית ב"עמק הבכא".

החטיבה בחוד ההבקעה
ב-10 באוקטובר בצוהרי היום לא נותר אף טנק סורי בצד הישראלי של הגבול. 1,400 נהדפו והושמדו. התקפה אחרונה הונחתה על ידי האוגדה בפיקוד רפול, לכיוון בית ג'אן ותל-שמס. כוחות החטיבה, מג"ד 74 ומג"ד 53 המשיכו בניסיונות הלחימה, כחיפוי וכעתודה. הכוח תקף עד למבואות דמשק. בשלב זה הסתיימה הלחימה של "חטיבת ברק" והלחימה ברמת הגולן, כאשר הכוחות האחרונים של החטיבה היו הוכחה ניצחת להמשך קיומה של החטיבה גם לאחר מלחמה זו.

בין השנים 1978 – 1982, בין מבצע ליטני למבצע של"ג, נמשך המאבק בארגוני הטרור אך הלחימה התבצעה בעיקר כפעולות קרב ממוקדות: הפצצות של מטוסי חיל האוויר, התקפות מספינות טילים של חיל הים, הפגזות ארטילריה ושריון (חטיבה 188) ופשיטות חי"ר, ברגל ובמסוקים – כולן להשמדת בסיסי מחבלים בעומק השטח. כמו כן נעו יחידות הקומנדו הימי על ציר החוף ופגעו ביעדי מחבלים ובכלי רכבם.
למרות הישגי מבצע ליטני והכנסת 6,000 חיילי או"ם במסגרת יוניפי"ל (לשטחים לצד הלבנוני של גבול הצפון שטוהרו), גבר בהדרגה כוחם של המחבלים בדרום-לבנון והגיע ל-15 אלף איש. בשנת 1979 החלו המחבלים להתארגן במסגרות סדירות למחצה של גדודים וחטיבות וגם קלטו כמויות גדולות של ציוד לחימה כבד. לאור הרצח בנהרייה (22 באפריל 1978) הוחלט כי לא יבוצעו עוד פעולות-תגמול ותגובות על פיגועים של הפגזת מרגמות וקטיושות, אלא הפעלת לחץ צבאי מתמשך בכל השיטות, בכל האמצעים ללא הגבלת זמן. המחבלים נאלצו לחיות בכוננות מתמדת והם הקצו כוחות מיוחדים להגנה עצמית.
עד לתקופה זו היה מפקד החטיבה יהודה (יודקה) פלד ואותו החליף יוסי מלמד בשלב זה. בתקופתו, קיץ 1981, התחוללה "מלחמת התשה קטנה" לאורך גבול הצפון, בעיקר בגליל המערבי ואזור נהרייה ובגליל עליון ואזור קרית שמונה. כשלושה שבועות הופגזו אזורים אלה כמעט ברציפות במטחי קטיושות ומרגמות של מחבלים אולם הפעילות האינטנסיבית של צה"ל בתגובה (ירי על מאחזי המחבלים) לא הספיקה ומבצע של"ג עמד לצאת לפועל.
עדות המח"ט יוסי מלמד- "…אנחנו (חט' 188) היינו מוכנים לכל משימה…לכל פעילות מבצעית…כל משימה שהייתה אני "קפצתי" עליה, התנדבתי, נודבתי. כי הבינו שהחטיבה…"קלה" יותר, …מסוגלים לעשות כל דבר… היה לנו גדוד בבית הלל ופלוגה אחת תמיד בפנים (בתוך דרום-לבנון)."

ההכנות וההיערכות למבצע של"ג

הצלחתה של חטיבת "ברק" במבצע של"ג קשורה לחודשים רבים של הכנות, תרגולים, תדריכים, צבירת ניסיון קרבי-מבצעי בפעולות בט"ש בדרום-לבנון וגיבוש המשמעת, המורל, וגאוות היחידה. המח"ט יוסי מלמד היה מפקד בתקופת ההכנות והאימונים אך בטרם פרץ הקרב החליפו מאיר דגן בתפקיד. חטיבה 7 עסקה בתקופה זו בקליטת טנקי מרכבה סימן 2, ועל כן נשאה חטיבה 188 בעול הפעילות המבצעית והבט"ש וזכתה על כן ניסיון קרבי-מבצעי רב בכל הרמות של החיילים והמפקדים.

היערכות החטיבה למבצע של"ג
דף קרב שפרסם מח"ט, אל"ם מאיר דגן החדיר מוטיבציה רבה בקרב חיילי החטיבה: "מפקדים, חיילים, אנשי משפחות החטיבה! עומדים אנו לצאת למבצע כדי להבטיח את שלום אזרחי מדינת ישראל… החטיבה הוכיחה דבקות במשימה בכל אשר עשתה …רמת המוכנות שלנו גבוהה ורוח האנשים רמה. עמנו יוצאים אחים לנשק, חיילי "גולני", הנדסה, תותחנים. מכירים אנו אותם, שותפים היו איתנו באימונים, בשגרה ובבט"ש, ובטוחני שיחד נעשה המשימה על הצד הטוב ביותר. נבצע בהשקט ובבטחה: נבטח בצור ישראל!"ברוח זו אסף המח"ט את חיילי החטיבה וסיפר להם על מטרות המבצע ועל הצפוי להם. ברמה הטקטית בשלב הראשון הוצב היעד "להרחיק את אש הקטיושות של המחבלים מגבול הצפון".
החטיבה נכנסה למלחמה בתנאי פתיחה טובים יחסית. ההכנה ללחימה נמשכה זמן רב מבחינה מבצעית-ארגונית, והן מבחינה פסיכולוגית. השטח נלמד היטב על פניו, נותחו בעיות קרב צפויות, על רקע התהליך המדיני שהשתנה ללא הרף הוכנה החטיבה לאופציות צבאיות שונות ומגוונות. היה שיתוף פעולה מלא בין חטיבת "גולני" וחטיבת "ברק". אימונים רבים ורחבים יצרה הכרות מעמיקה בין החטיבות ותחושה של צוות-קרב משולב. גדוד "גולני" (12) הועבר תחת פיקוד מח"ט 188 וגדוד "סער" (74) הועבר תחת פיקוד חטיבת "גולני". בבוקר 6 ביוני חצתה חטיבה 188 את גבול הצפון באזור מטולה, והחלה מתקדמת צפונה בגזרה המרכזית, על ציר המוביל דרך טייבה, דיר-סיריאן ומשם לגשר עקיה שעל נהר הליטאני. הכוח נע ב"שדרות-מסע", בטור בלתי ממונע וארוך, ב"סדר תנועה" שני גדודי החטיבה וגדוד גולני. נוספו לכך כוחות הנדסה ודחפורים שהשתלבו בשדרה החטיבתית. ציר ההתקדמות התפתל על רכס תלול מדרום לנהר הליטני, בשטח סלעי מעובד בחלקו, בתנאים טופוגרפיים קשים ביותר.
לקראת חציית ג'סר עקיה, תפסה פלוגת הטנקים המובילה של גדוד 53 עמדות שולטות, כדי לחפות על הכוחות החוצים את הגשר וגדוד 71 בפיקוד אייל בן-ראובן, נטל את ההובלה. הוא ואנשיו התכוננו לרגע זה במשך חודשים רבים.
לאחר ירידה איטית ומותחת-עצבים לגשר עקיה, חצתה פלוגת החוד של סרן תובל (תולי) גבירצמן את הגשר ואחריה נעו היתר בהדרגה. לוחמיו של תולי נתקלו באש מחבלים בכניסה לכפר חרוץ.
"…נתתי הוראה להתקדם במהירות תוך ירי לצדדים. מכמה מקומות (בכפר חרוץ) נפתחה לעברנו אש. תחילה נק"ל (נשק קל) ומקלעים ואחר כך פצצות אר-פי-ג'י. אנו מתקשים באיתור מקורות הירי ומגלים חיש מהר את מגבלות הלחימה בשטח בנוי…" מספר מג"ד 71 אייל בן-ראובן. לראשונה נתקלים הלוחמים הצעירים של חטיבה 188 באילוצי הלחימה בשטח הררי ובנוי המאוכלס באזרחים לבנוניים רבים. דרושה כאן מידה רבה של אחריות, קור-רוח, מהירות תגובה, משמעת עצמית ו"מוסר לחימה" ברור וחד-משמעי.

הלחימה בשל"ג

הקושי העיקרי במבצע של"ג, מלבד תנאי השטח הקשים ללחימה ולתנועה וכן לחימה בשטח בנוי ומאוכלס בצפיפות, הייתה בעיית האבחנה בין ה"אויב" – המחבלים הפלסטינים, לוחמי אש"ף – ובין אזרחים לבנונים חפים מפשע.
מג"ד 74 אמר: "…כל מה שיורה עליך הוא אויב, זה הדבר העיקרי, לא יורים על אזרחים סתם, ממקומות שיורים מתוך בתים, אז יורים חזרה לשם… כך עבדנו לאורך כל הדרך וכך זה עבד… המטרה היא לפגוע בכמה שיותר מחבלים… להיצמד לצירי תנועה ומשם להתקדם… המטרה העיקרית היא להתקדם…" מקץ שתי יממות של התקדמות כמעט בלתי פוסקת, בימים 7-6 ביוני 1982 מגיעה חטיבת "ברק" במלוא עוצמתה, לשפך נהר הזהרני ויורדת למחרת לקרב על צידון ולטיהור מחנה הפליטים הגדול עין חילווה.

הלחימה בפאתי צידון

בדרום לבנון, בין גבול הצפון לכביש ביירות דמשק, ובעיר הבירה ביירות התגוררו ב-1982 כשני מיליון אזרחים לבנוניים. צידון היתה הגדולה בערי החוף ומספר תושביה הגיע ל-300 אלף איש. במחנה הפליטים הגדול עין חיילוה היו למעלה מ-30 אלף נפש ובתוכם מאות מחבלים.
במערכה על צידון נדרשו חטיבות "ברק" ו"גולני" לשיתוף פעולה מלא, יחד עם חטיבת צנחנים (גדוד אחד שלה חבר לחטיבה 188 כשהוא אמור להשתלט על אזור הבוקסתא השולט על העיר מצפון). גדוד 53 התקדם לצידון מכיוון דרום-מזרח, גדוד גולני 12 נועד לסגור את האגף המזרחי של העיר, וגדוד 71 היה אמור לחבור לגדוד צנחנים תוך כדי תנועה ואש. הלחימה בפאתי העיר הייתה מסובכת ומורכבת, לחימה בשטח בנוי רצופה קרבות רחוב. הפקודה לצאת מן העיר הגיעה כאשר הובן כי הדבר מסוכן ביותר.

הקרבות לפריצת מחנה עין-חילוה

מחנה עין-חילווה הוא אחד ממחנות הפליטים הגדולים בדרום לבנון. מבנהו צפוף וסמטאותיו צרות ופתלתלות. פלוגה ו' של גדוד 74 (מחט' 188) שיצרה מגע ראשון נתקלה בהתנגדות חזקה ומצאה עצמה מסובכת בקרב עיקש ובתנאים קשים ביותר.
עדותו של סגן יובל מ"פ ו': "…פרצנו למחנה כאשר פלוגה ז' מתמקמת על רכס שולט ומחפה עלינו באש תותחים בכינון ישיר. מאזור הצומת שלפני המחנה ירו המרגמות הכבדות של הגדוד. מיד עם כניסתנו למחנה…נתקלנו בהתנגדות עזה ביותר…ירו עלינו פצצות אר-פי-ג'י מטווחים קצרים ומכל הכיוונים. בתנאים כאלה עוצמת הגדוד אינה באה כלל לידי ביטוי… כשאתה נע בשדרה – רק הטנקים הראשונים בטור נלחמים… השאר אינם מסוגלים לירות… בשטח בנוי אתה יכול לירות אש יעילה רק כאשר רואים ומזהים את מקורות האש… האש ניתכה לעברנו בעוצמה רצינית… הקרב נמשך 5 שעות… בכל אותן שעות הצליחו הטנקים להתקדם 150 מטר בלבד… בסופו של דבר לא היתה ברירה אלא לסגת…התהליך נמשך זמן ממושך…"

הקרב על כפר סיל

במוצאי יום 8 ביוני 1982 יצאה חטיבת "ברק" בבהילות אל ציר החוף ודהרה צפונה לכיוון דמור. עוד בטרם הספיקה החטיבה לנוח מקרבות הטיהור בצידון (כולל ניסיונות ההבקעה של גדוד 74 בעין חילווה…) כבר נשלחה לחלץ את כוחות צנחנים ושריון שהונחתו בדמור ונקלעו למצב קשה. לדמור יצא המח"ט למעשה עם גדוד 71 בפיקוד אייל בן-ראובן וגדוד גולני 12, כאשר גדוד 53 למעט פלוגה א' בפיקוד הסמח"ט, נשארו בצידון, וגדוד 74 בפיקוד עמירם לוין עדיין היה במחנה עין-חילווה. אולם שלא כצפוי, דמור נמצאה נטושה והקרב התפתח מצפון לה בכפר סיל.
כפר סיל חולש על כביש החוף הלבנוני – הוא דרך המלך המובילה לנמל התעופה ולפרברים הדרומיים של הבירה ביירות, וחשיבותו האסטרטגית רבה מאוד. על כן היו שם כוחות גדולים: חטיבת שריון סורית, נשק נ"ט, טילי 'סאגר' ו'מילאן', תול"רים ובזוקות. חיילי חי"ר מובחרים וחיילי קומנדו סורים התבצרו בין בתיו הגבוהים ובנקודות השולטות.
בליל 10-9 ביוני קיים מח"ט 188 אל"ם מאיר דגן "קבוצת פקודות" עם המג"דים. לפי התכנית לכיבוש כפר סיל, על לוחמי הצנחנים (גדוד 202) להשתלט כפעולה מקדימה על "גבעת הראדר" מצפון-מזרח לכפר, גדוד 71 יעלה לעמדות שולטות על הרכס ממזרח, וגדוד גולני יתקוף בחיפוי הצנחנים והטנקים מ'כביש החוף' מלמטה למעלה בסיוע צמוד של פלוגה א' – פלוגת הסדר מגדוד 53 (קריית שמונה).
בפועל גדוד צנחנים 202 אגף ממזרח ובא אל המתחם הסורי בכפר סיל מעורפו, אך נבלם מול התנגדות סורית ואש עזה שעצרה את התקדמותו. נגמ"שי גולני נתקלו באש תותחי הטנקים הסורים ובאש נ"ט חזקה ויעילה. עד מהרה נפגעו בזה אחר זה 4 מתוך 6 טנקים של הפלוגה, מג"ד גולני 12, בפיקוד ברוך שפיגל, החליט לעצור ולנתק מגע. עשרה מתוך עשרים וחמישה החללים של חטיבת "ברק" במבצע של"ג נפלו ב-10 ביוני 1982, אחד נפל בעין-חילווה והשאר בקרבות כפר-סיל. המאמץ החטיבתי ב-10 ביוני נכשל, אך מתחם כפר-סיל היה חשוב מדי מכדי לוותר עליו.
במשך כל הלילה התארגנו באזור שמדרום לכפר ודחפורים הכשירו דרך נוחה למעבר הכלים. טנקי החטיבה השמידו כלים סורים אחד לאחד… התקיפה מהעורף הוכיחה את עצמה כיעילה ביותר. בזכות ההפתעה לכוחות הסורים השמידה החטיבה טנקים רבים ונכנסה לתוך הכפר.

הקרבות על שדה התעופה של ביירות

בתום שבוע לחימה ראשון (6 עד 11 ביוני) של מבצע של"ג, ועם כיבוש כפר סיל מדרום לביירות, נמצאה חטיבה 188 בפאתי ביירות. נקבעה הפסקת אש וגדודי החטיבה התארגנו בגזרת דמור ( גדוד74), דומא (גדוד 71), וכפר סיל (גדוד 53) במשך חודש ימים. ב-12 ביולי עברה החטיבה לגזרה המזרחית (למעט גדוד 74), ולוחמיה נטלו חלק ביום קרב נגד הסורים. בראשית אוגוסט שבו לאזור ביירות במסגרת המאמץ הצה"לי הכללי להדק את המצור על ביירות, להביא ליציאת המחבלים והסורים ממערב ביירות ובכך לסיים את מבצע "שלום הגליל". בליל 3-2 באוגוסט פעלו כוחות חטיבה 188 וגולני נגד המחבלים והסורים בשכונות בורג'-אל-בוג'נה, אל-עוזאי ושדה התעופה הבינלאומי בעיר. ההתקפה על שדה התעופה בוצעה על ידי גדוד 74 יחד עם גדוד גולני 12 והסתיימה בהצלחה וללא אבדות.
עמירם המג"ד מספר: "…המשימה היתה השלמת כיבוש שדה התעופה וכניסה לשכונות הדרומיות של ביירות… מה שהדאיג אותי… אתה נשאר בשדה התעופה, אתה חשוף לגמרי ותחטוף מכל השכונות." תחזיתו של המג"ד התאמתה. "…התחלנו להתבצר ב-4 באוגוסט בבוקר והתחילה התקפת 'סאגרים' חזקה… פתאום חטפתי 'סאגר' וחדרו לי רסיסים לעיניים…" בהפגזה הסורית של בוקר 4 באוגוסט, נהרגו עשרה חיילים, שלושה מתוכם מגדוד 71 של החטיבה