חטיבה 7 סער

לחץ על שורה זו בכדי להכנס לאתר חטיבה 7

אודות החטיבה

חטיבה 7 היא חטיבת השריון הוותיקה ביותר והוקמה עם יסודו של צה"ל.

מאז הקמתה מובילה חטיבה 7 את צה"ל, השתתפה בכל מלחמות ישראל וכבר שנים נמצאת בראש כל גזרות הלחימה – מול חיזבאללה בגבול הצפון, הטרור הפלשתיני בשטחים וברצועת עזה.

לוחמי החטיבה זכו במספר צל"שים ועיטורים מהגבוהים ביחידות צה"ל.

לוחמי חטיבה 7 זוכים לשירות מגוון בו מבצעים גם פעילויות בטנקים וגם פעילות בקווי חי"ר ועוברים לשם כך הכשרה הכוללת את שני התחומים ונחשבת למאתגרת ומעניינת במיוחד.

החטיבה משתמשת בטנקי המרכבה הישראליים שנחשבים למתקדמים בעולם ובעלי שרידות וקטלניות יוצאים מגדר הרגיל.

החטיבה שמה דגש מיוחד בפעילותה על לחימה ערכית, וחרטה על דגלה את ערכי הרעות, כבוד האדם, אהבת המולדת והמצויינות בכל עשייה ופעולה. על פיהם מחנכת החטיבה את לוחמייה ומפקדיה.

ייחוד החטיבה הינו באפשרויות הקידום המהיר לפיקוד ולקצונה (למתאימים), אחד מכל 4 לוחמים בחטיבה הינו מפקד ואחד מכל 12 הינו קצין, דבר המבטיח קידום מהיר בהרבה מרוב היחידות בצבא.

סיפורו של הסמל

שילובם של החץ והדגל יוצרים את המספר 7, שהוא מספרה של החטיבה.
החטיבה קיבלה אישור מהמטכ"ל לתת ביטוי למספרה השוטף בסמלה הרשמי. זוהי החטיבה היחידה בצה"ל שהמספר השוטף שלה מופיע בסמלה.

דגל
צבעי הדגל מסמנים את צבעי הלאום של עם ישראל.

מגן דוד
מסמל את ניצולי השואה שהיו בחטיבה בתש"ח.

חץ אדום
מסמל את דרך 7 (בורמה), שפריצתה אפשרה את הסרת המצור מירושלים הנצורה.

רומח
מסמל את החי"ר שהיה בחטיבה באותה התקופה (הגדודים 71 ו-72)

ברק
מסמל גדוד שריון פורץ (גדוד 73)

הצלבת הברק והרומח
מסמלת את שיתוף הפעולה בין החי"ר והשריון בחטיבה.

שלמה שמיר מפקד החטיבה הראשון מספר על הסמל (מתוך "בכל מחיר לירושלים"):
"באותם ימים נולד גם סמלה של החטיבה. לידתו ועיצובו קשורים בעקיפין בדרך 7 (בורמה), אחד מחיילי מחלקת האחזקה של החטיבה צייר ועיצב את הסמל תוך עיסוק בצביעת שלטי ההכוונה בדרך החדשה. הדרך התפתלה והיה צורך לסמנה".

הכרזת המדינה והפלישה המתוכננת לאמצע מאי 1948 של ארצות ערב, חייבו שינויים מיידיים ומהותיים בכוחות המגן של הישוב. ערב הפלישה לא הייתה בידי צה"ל עתודה של ממש. חטיבה 7 נולדה בסערת המלחמה. בתוך הכנות היישוב בטרם מדינה להקים כוח שיעמוד מול צבאות ערב הפולשים.
החטיבה (שכונתה במקור בשם ה"חטיבה הרזרבית") הייתה החטיבה והראשונה שהוקמה בצה"ל יש מאין, והיחידה שצו הקמתה נחתם אישית על ידי שר הביטחון דאז – דוד בן-גוריון. ב-14 במאי 1948 (יום הכרזת המדינה) פרסם המטכ"ל את הוראת כינון החטיבה לפיה ירוכזו בחטיבה כל המשוריינים והזחל"מים הנמצאים בארץ – השריון דאז. חטיבה 7 הוקמה כחטיבה משוריינת אף שלא כללה טנקים, שכן כאלה לא היו אז בארץ. תוך כדי קרבות לטרון נתן המטכ"ל אישור לקרוא ל"חטיבה הרזרבית" בשם חטיבה 7 ואז גם נקבע סמלה. כשבועיים לאחר צו הקמתה של חטיבה 7 הוקמה חטיבה 8, שהוגדרה בכתובים "כשני גדודי חי"ר עם גדוד משוריין פלוס גדוד רגלי ממוכן". מאוחר יותר קיבלה חטיבה 8 את הטנקים הראשונים שהגיעו ארצה וזו אחת הסיבות שבטעות נלקחה מחטיבה 7 זכות הראשונים כחטיבה המשוריינת הראשונה של צה"ל.
כמח"ט 7 מינה בן גוריון את שלמה רבינוביץ (לימים שמיר), שפיקד מטעם ה"הגנה" על החיילים היהודים בבריגדה היהודית בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ועמד אחר כך בראש משלחת ה"הגנה" בארה"ב. בפקודת איוש החטיבה מיום 3 במאי נקבע כי כל אחת מחטיבות החי"ש (גולני, כרמלי, אלכסנדרוני, קריתי וגבעתי) תעביר פלוגה רובאית על מפקדיה לחטיבה החדשה. זה לא קרה. התגבורות הגיעו לאיטן. מפקדי חטיבות ה"הגנה" היו לאחר חודשי לחימה קשים ומול הפלישה של צבאות סדירים, והיה חשוב להם כל לוחם.
כשבוע ימים בלבד ניתנו למח"ט החדש על מנת להקים את החטיבה. כמודל לבנייה נבחרה הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה. קציני המטה של החטיבה היו ברובם יוצאי הצבא הבריטי, בהם פיטר וולף קצין המבצעים, אהרון חוטר-ישי קצין המנהלה, תד אריסון קצין הקשר החטיבתי, וחיים (ויויאן) הרצוג קצין המודיעין החטיבתי ואחרים. המטה שהתמקם תחילה בדירת חדר במלון בריסטול בתל אביב עבר לבית האדום (משכן המטה הכללי של ההגנה) משם הועבר לבסיס הסמוך לנען, וממנו יצא מטה קדמי לחולדה.
בשבוע ההתארגנות, קלטה החטיבה קרוב ל-1900 לוחמים, יוצאי הצבא הבריטי וצבאות אחרים, בוגרי אימונים במחנות הפליטים, ויוצאי מסגרות שונות של ההגנה. מכל אלה בנתה החטיבה את שני גדודי חי"ר 71 ו-72 ואת הגדוד המשוריין 73. לחטיבה סופחו מחלקת קשר, מחלקת הנדסה ומחלקת תותחנים. במקביל נבנה גם מטה החטיבה. יהודה ורבר גם הוא קצין בבריגדה, מונה למג"ד 71 וצבי הורביץ-גילת, מהמדריכים הבולטים בהגנה, מונה למג"ד 72. חיים לסקוב מונה למג"ד 73.
בגדוד 71 ציפה יוחנן פלץ שמונה כאחראי לקליטת הלוחמים, לפלוגות המאומנות מהחטיבות הקיימות, אך נאלץ לבסוף לגייס טירונים מהקלט. הגדוד קלט כ-500 טירונים, רובם רכשו יידע צבאי באימונים ב"הגנה", ב"שורות המגינים" במחנות קפריסין, בנוטרות ובצבא הבריטי. הגדוד התארגן בעין שמר ומחנה תל-לטוינסקי (תל-השומר) ועבר לעקרון. הנשק שקיבל כלל 200 רובים ו-83 סְטֶנִים (תתי-מקלעים).
גדוד 72 היה גדוד ב' של אה"ד (אגף ההדרכה) שלנוכח סכנת הפלישה היה לחטיבה. הגרעין בשלד הפיקוד שלו היו מדריכים וחניכים של הקורסים להפעלת נשק מסייע, מרגמות "3, מכונות ירייה וחבלה. הגדוד קלט גם 140 עולים חדשים, מתוך כ-500 לוחמים. בתהליך האיוש שובצו רוב דוברי העברית בפלוגת המטה ובפלוגה המסייעת ואילו רוב העולים, שלא ידעו עברית, שובצו בפלוגות החי"ר. הגדוד הועבר ב-19 במאי לנען והחל באימון אינטנסיבי של 10 שעות ביום, כולל שעתיים של אימון לילה. לוחמיו קיבלו 227 רובים ו-250 סטנים, 18 מקלעים, 3 מרגמות "3 ו-5 מרגמות "2.
גדוד 73, כלל 90 מלוחמי הגדוד השישי של הפלמ"ח לשעבר ביניהם 12 בנות, וכ-60 לוחמים מחטיבות גבעתי, קרייתי ואלכסנדרוני. ב-24 במאי היו בגדוד כבר למעלה מ-400 לוחמים, בהם עולים חדשים. הגדוד הורכב משתי פלוגות של מכוניות משוריינות ופלוגת זחל"מים.
בראשיתו נועד הגדוד לפעול במסגרת הפלמ"ח. משהועבר לחטיבה 7, העדיפו בן גוריון ומח"ט 7 למנות את חיים לסקוב כמג"ד במקום צבי זמיר. חילופים אלה גרמו לתסיסה בקרב לוחמי הפלמ"ח.
מלאכת ההקמה של החטיבה נעשתה ביעילות אך בחופזה והכינה את החטיבה למבחן הראשון שלה מול הלגיון הערבי במרחב לטרון, כתשעה ימים לאחר לידתה.

חטיבה 7 במבצע "בן נון"

מרחב לטרון, או מה שנודע לאחר המלחמה כ"מובלעת לטרון", הינו שטח גבעי בגובה טופוגרפי של 400-300 מטרים, המצוי במזרח עמק אילון, החל מצומת לטרון ובין הדרכים המובילות לרמאללה ולשער הגיא. בתוך מרחב זה היו משטרת לטרון, המנזר והכפר אמאוס וממזרח להם יאלו, דיר איוב ובית נובא. חשיבותו בעצם שליטתו על ציר התנועה העיקרי מהחוף לירושלים.
צבא ה"הצלה" של קאוקג'י ששלט על המרחב, נטש אותו לקראת פלישת צבאות ערב. ב-15 במאי פלש הלגיון הערבי לארץ ישראל. ב-18 במאי תפס גדוד ירדני את מרחב לטרון. בלילה אור ל-24 במאי הצטרף אליו גדוד 2 ונערך בין לטרון לשער הגיא. מערך הלגיון במרחב לטרון כלל את חטיבת חי"ר 3 על שני גדודיה: 2 ו-4. כוח הארטילריה כלל 8 תותחים 25 ליטראות, 16 מרגמות "3, 8 תותחים נ"ט 6 ליטראות, 10 תותחים נ"ט 2 ליטראות, ו-35 משוריינים עם מקלעים או תותחים 2 ליטראות. המידע בדבר ההיערכות באזור לטרון לא נקלט בצה"ל ולא הועבר ליחידות.
ב-22 במאי, לנוכח מצבה הקשה של ירושלים והחשש שהעיר תיפול לידי הלגיון הירדני, הורה בן גוריון להפעיל את חטיבה 7 לפתיחת הדרך לירושלים. משימתה הראשונה הייתה להגיע לאזור ירושלי,ם למעלה החמישה, ולחבור לכוח שכלל גם את החטיבות "עציוני ו"הראל" כדי להקל ולהגן על מרחב ירושלים מפני הלחץ הצפוי מהלגיון הירדני. יגאל ידין ביקש מבן גוריון להמתין כמה ימים עד שתתארגן החטיבה. מח"ט 7 נקרא לשיחה עם בן גוריון וקיבל עליו לבצע את המשימה ב"כל מחיר". ב-23 במאי כתב בן גוריון ביומנו: "האויב מרעיש את העיר יומם ולילה. הפגזים מגיעים לכל מקום. מצב הרוח ירוד, אין ישנים, אוכל מעט מאד, יש להם עוד שבועיים, יותר מזה אין מים".
לאחר הכנות של כשבוע עמדה לרשות מח"ט 7 חטיבה שלא הייתה במלוא כוחה, במושגים של אז. לכן ניתן לו גם גדוד 32 מחטיבת "אלכסנדרוני" בפיקוד צבי גרמן. היה זה גדוד מיומן במושגים של אז ובעל ניסיון קרבי לא מועט. כמו כן קיבלה החטיבה 2 תותחים 65 מ"מ (נפוליונצ'יקים) ומחלקת מרגמות 82 מ"מ.
החלטתו של בן גוריון לבצע את המשימה, נבעה לא מעט מכך שהנוכחות והעוצמה של כוחות הלגיון העבר ירדני במרחב לטרון לא היתה ידועה למטכ"ל ולחטיבה 7.
כתוצאה מהערכה לפיה היו במרחב לטרון כוחות מקומיים או חצי סדירים בלבד, התכוונה החטיבה לעבור באוטובוסים בכביש הראשי לירושלים, שעבר אז לרגלי מנזר לטרון, כאשר כמה מיחידותיה תוכננו לאבטח את המעבר על ידי ניטרול אפשרות ירי אויב משטחים גבוהים. לצורך זה פקד המח"ט על שני גדודים (32 ו-72) לשלוח כל אחד 2 פלוגות לתפוס ארבע נקודות השולטות על הכביש בואכה שער הגיא.
ההכנות למבצע נמשכו עד לשעת ההתחלה. הכוחות רוכזו באזור נען ועקרון. יחידות ההנדסה הקשר והתותחנים הגיעו באיחור. המטה הקדמי של החטיבה – שכלל את המח"ט, קצין המבצעים, קצין הקשר והקמ"ן – התמקם בחולדה בעוד המפקדה העיקרית נשארה בנען. לחטיבה צורפה גם שיירת משאיות אזרחית שהייתה אמורה להגיע בעקבות החטיבה לירושלים.
מבצע "בן נון" החל בשעה 0030 אור ליום 25 במאי. טור האוטובוסים שהוביל את הכוחות יצא באיחור של שעתיים מחולדה. סמוך לגבעה 200, כשני ק"מ מערבית למשטרת לטרון, התמקמה פלוגת התותחים ומחלקת המרגמות כדי לעזור לארבע הפלוגות לבצע את האבטחה. מג"ד 72 צבי גילת, וחיים לסקוב שהחליף את מג"ד 32, התמקמו על גבעת 200 כדי לעקוב אחרי הפלוגות שיצאו למשימת האבטחה.
פלוגה ב' של גדוד 32 בפיקוד אשר לוי (לימים אחד ממפקדי השריון), בהובלת מחלקה בפיקוד אריאל שרון, נעה מדרום למחנה העצורים, אל מדרום ללטרון. הכוחות הירדנים גילו את הפלוגה כשחצתה את הדרך המובילה מלטרון לבית ג'יז. אש מקלעים נפתחה מהמנזר אל כוח החי"ר מטווח של 400 מטר. אשר לוי החליט לבצע איגוף מדרום אל עבר ביר חילו שממזרח למנזר בסמוך לכביש. מחלקה 3 ניתקה מהכוח והצטרפה לפלוגה א'. גם כך, כבדה אש הירדנים, ולאור היום התגלה הכוח הישראלי שרותק תחת אש עד לצהרים כשהוא סופג נפגעים רבים.
פלוגה א' של גדוד 32 בפיקוד רם רון (רולניצקי), ובראשה מ"מ 1 יצחק מודעי, יועדה לכבוש את גבעה 315 ממזרח ללטרון, אולם גם היא התגלתה במסע ההתקרבות שלה מדרום לפלוגה ב' ונפתחה עליה אש מחורשות לטרון. המ"פ שינה כיוון דרומה בשעה 0500 ותפס את גבעה 314 תוך קרב קצר עם כוח ערבי בגבעה. כיבוש הגבעה לא הפסיק את אש המקלעים מכיוון חורשת לטרון. פלוגה א' השיבה אש כדי להקל על חילוצה של פלוגה ב' שהיתה כ-100 מטר צפונה לה.
מדרום לגדוד 32 פעלו פלוגות מגדוד 72. פלוגה ב' בפיקוד משה דובדבני הייתה אמורה לכבוש את דיר איוב. היא חצתה בשעה 0530 את הדרך מלטרון לבית ג'יז. לאחר כשעה, בהיותה מדרום לגבעה 314, התגלתה לירדנים ואלה הפגיזו אותה. כתוצאה מהאש חל נתק בין המחלקות. המ"פ המשיך לעבר דיר איוב ונהרג (הוא זוהה בקברו כאלמוני רק בשנת 1999). הסמ"פ עופר אבישר עם חלק מהפלוגה לחם בירדנים מכיוון בית סוסין. בהעדר המ"פ שנעלם, ותוך קשיי תקשורת עם הלוחמים שחלקם לא ידעו עברית, חברו חלק מלוחמי הפלוגה בפיקודו של הסמ"פ עם הכוח שבגבעה 314.
פלוגה ג' של גדוד 72 בפיקוד יהודה הררי נעה מדרום לפלוגה ב'. באור ראשון הגיעה כ- 200 מטר מערבית לבית סוסין. למקום הגיע סיור של הלגיון שחזר מהרטוב ובו כ-40 לוחמים. אל כוח זה הצטרפו אח"כ עוד 70 מקומיים עם נשק. כוח זה נכנס לקרבות אש עם לוחמי גדוד 72. במהלך הלחימה נפצע המ"פ וסגנו עלי סגלוב תפס פיקוד. הפלוגה החלה לסגת לגבעה 314.
כך הפכה גבעה 314 – שהייתה נתונה כל משך הקרב תחת אש ארטילריה ומק"בים מלטרון ובית סוסין – ל"בסיס המוצק" של כוחות החטיבה. פלוגה א' קלטה את הכוחות הנסוגים של גדוד 72. המקלעים שבגבעה ירו כל הזמן לעבר לטרון על מנת לאפשר למ"פ ב' לנתק מגע ולסגת אליו.
לוחמי פלוגה ב' של גדוד 32 היו כל אותו זמן תחת אש כבדה, כאשר מכבידים עליהם גם החום הכבד וענני הברחש. החריפה גם בעיית המחסור במים. בקשת המ"פ לסיוע אוויר לא נענתה ובמקום זאת הותקף על ידי מטוסים של חיל האוויר המלכותי הירדני. הלוחמים הדפו גם ניסיונות תקיפה ירדניים. ניסיון של מג"ד 73 חיים לסקוב, בשעה 1045, לחבור עם הפלוגה על ידי 3 שריוניות נכשל לאחר ששריונית נתקעה ושתי האחרות לא יכלו לעבור דרך שדה קמה שעלה בלהבות.
כשהתברר מצבם הקשה של הכוחות , הורה המח"ט על נסיגה.
מ"פ ב' פקד על הסתננות יחידים לכיוון גבעה 314. המ"פ וסגנו גוליבר (יצחק בן מנחם) ועוד 2 לוחמים חיפו במקלעים על הנסיגה. הנסוגים עשו זאת בזחילה ובריצה חרף האש שליוותה אותם ובסיוע לוחמי פלוגה א' שיצאו לקראתם. מחלקה 1 בפיקוד אריק שרון לא קיבלה את פקודת הנסיגה בגלל קלקול מכשיר הקשר, והחלה לסגת רק בשעה 1400 לעבר דיר מוחסין, והוצאה משדה הקרב על ידי זחל"מים של גדוד 73 שנשלחו למטרה זו. המ"פ אשר לוי שנפצע פעמיים הגיע עם שרידי פלוגתו לגבעה 314 ומשם, מלווה באש ירדנית המשיך לבית ג'יז. הוא הובא לכביש חולדה – לטרון, שם נאסף על ידי המג"ד. פצועים אחרים נאספו על ידי אוטובוסים ועליהם חובשים וחובשות. בכל משך הנסיגה הפגיזו התותחנים את לטרון עד לשעה 1330.
נסיגת פלוגה א' של גדוד 32 מגבעה 314 נעשתה רק בסיום פינוי נפגעי יתר הכוחות שהגיעו לגבעה ותחת לחץ של כוחות ערביים. בו בזמן תפש גדוד 71 (שתי פלוגות) את גבעה 200. בסביבות השעה 1700 הגיעו אחרוני הנסוגים לחולדה. גדוד 32 חזר בסוף היום לחטיבתו היא חטיבת אלכסנדרוני.
בסיכום הקרב התברר שאיש לא ידע שעל הרכסים שאותם בקש המח"ט לאבטח, התמקמה לה חטיבת לגיון שהגיעה מאזור ראמאללה. ארבע הפלוגות שיצאו למשימת האבטחה נתקלו באופן בלתי צפוי באויב חזק ונסוגו. זה היה קרב היתקלות קלאסי של יחידות סיור קדמיות שהופתעו. בעקבות ההיתקלות הזו שסיפקה למעשה את החסר המודיעיני, לא יצאה החטיבה לדרך וניצלה מאסון.
בקרב נפלו 48 לוחמים מגדוד 32. רק 5 הרוגים פונו והשאר רק זמן רב לאחר מכן. 64 נפצעו או סבלו מתשישות. 6 נפלו בשבי הלגיון. בגדוד 72 נהרגו 23 לוחמים וכ- 50 נפצעו.

חטיבה 7 במבצע "בן נון" ב'

למחרת קרב ההיתקלות ביקר דוד בן-גוריון במטה החטיבה בחולדה, שם התרכזו יחידות החטיבה. הוא שוחח עם החיילים והמפקדים ושמע על מחסור בציוד ועל הסיבות שגרמו לאי השגת יעדי האבטחה. במרכז התעניינותו הייתה השאלה האם החטיבה יכולה גם לאחר המכה שספגה, להמשיך לפעול למילוי משימתה, כלומר פתיחת הדרך לירושלים. בו ביום הוחל בתכנון ההתקפה לכיבוש רכס לטרון.
חמישה ימים בלבד לאחר קרב ההיתקלות הוטלה החטיבה להתקפה על מובלעת לטרון. לצורך ההתקפה קיבל מח"ט 7 את גדוד 52 מחטיבת גבעתי, בפיקוד יעקב פרולוב (פרי). בינתיים כבשה חטיבה 7 את בית ג'יז ובית סוסין. כל זאת כדי ליצור מרחב מוגן סביב גבעה 200, לעבר ירושלים, מרחב שישמש בסיס יציאה לכוחות לקרב החטיבתי. כוונת המח"ט הייתה ללפות את המרחב שבין שער הגיא ללטרון על ידי שני גדודים בתנועת מלקחים ממערב וממזרח.
גם לאחר הקרב ההיתקלות היה מידע חלקי ולא שלם על פריסת האויב. הערכת גורמי המודיעין הייתה כי גדוד אויב פרוס ברכס לטרון. לא היה ידוע עדיין על גדוד שני של הלגיון שנערך במרחב שבין לטרון לשער הגיא.
על כוח של גדוד 52, בהרכב של פלוגה מגבעתי ופלוגה מגדוד 72, הוטל לתקוף את המרחב העורפי – המזרחי: נקבע כי פלוגה א' של גדוד 72 תכבוש את דיר איוב, ופלוגה ב' של גדוד 52 תכבוש את גבעה 395 רכס התותחים) מצפון-מזרח לה, את יאלו וגבעה 383 ממערב לה. פלוגה תהיה בכוננות לכבוש את השטח עד לטרון, כניצול הצלחה. פלוגה א' של גדוד 52 הייתה עתודה. את הסיוע לזרוע המזרחית נתנה מחלקת מרגמות 81 מ"מ. פלוגות גדוד 52 היו ותיקות ובעלות ניסיון קרבי. הפלוגה מגדוד 72 כללה 70 לוחמים, מהם רבים עולים חדשים.
היה זה קרב השריון הראשון של חטיבה 7. בקרב זה השתתפו הגדוד המשוריין (גדוד 73) וגדוד החי"ר 71. על גדוד 73 שכלל שתי פלוגות של משוריינים (מהם לקחה חלק במבצע רק פלוגה אחת ואילו פלוגת משוריינים א' המשיכה באימוניה בעין שמר) ועוד פלוגת זחל"מים, הוטל לפעול במרחב המערבי ולכבוש את משטרת לטרון, המנזר והכפר. הכוח כלל גם כוחות מגדוד חי"ר 71. הסיוע הארטילרי כלל 4 תותחי 65 מ"מ, 4 מרגמות 120 מ"מ ועוד 2 מרגמות 120 מ"מ צרפתיות.
מג"ד 73 הרכיב לצורך הקרב שלושה צוותי לחימה: כוח א' שכלל מחלקת משוריינים, מחלקת זחל"מים ומחלקת חי"ר מגדוד 71. משימתו הייתה לכבוש את הכפר לטרון. כוח ב' כלל מחלקת משוריינים, מחלקה מוגברת (4 זחל"מים) ושתי מחלקות חי"ר, בפיקוד מ"פ. משימתו הייתה השתלטות על מרחב מנזר לטרון. כוח ג' בפיקוד מ"פ הזחל"מים – יעקב ואג (יקי) כלל מחלקת זחל"מים, כוח חבלנים עם 250 ק"ג חומר נפץ ולהביורים – כל אלה על גבי 5 זחל"מים. משימתו של הכוח הייתה לכבוש את בניין המשטרה.
בעתודה היו מחלקת זחל"מים ומחלקת משוריינים ופלוגת חי"ר ג' מגדוד 71.
פעולת לילה כזו הייתה מורכבת. המג"ד תִרגל את כוחות השריון כולל תרגיל על מודל. הנהגים אומנו בנהיגת לילה.
אשר למרחב המזרחי:
הידיעות הלא נכונות על האויב במרחב המיועד לגדוד 52, אוששו במברק של יגאל ידין למח"ט 7 בצהרי 30 ביוני, לאחר שהייתה דחייה של 24 שעות בתקיפה: "תקוף הלילה בלי דיחוי את האויב על פי תכנית האיגוף. לפי ידיעות כוחות האויב הם חלשים יחסית בלטרון וכמעט אפסיים בדיר איוב. הידיעות אינן בדוקות".
גדוד 52 החל לאחר חשיכה בתנועה מבית-סוסין וסמוך לחצות הגיע לשער הגיא. חפ"ק המג"ד והמרגמות הוצבו על גבעת חתולה ופלוגה נוספת הוצבה בכביש הפונה להרטוב, ושתי הפלוגות נעו ליעדיהן.
הראשונה, שיצרה מגע עם האויב הייתה פלוגה א' של גדוד 72, בפיקוד אפרא פירט-פורת. הפלוגה נכנסה לכפר דיר-איוב שהיה ריק, אך צפונה לו היה רכס נבי-איוב שאויש בכוח ירדני מחופר. אש הלגיון, שעליו לא ידע מפקד הפלוגה דבר, הממה את הלוחמים. הכוח נסוג בחיפוי שני מקלענים. המקלענים ולוחם נוסף נהרגו ונשארו בשטח. בהיתקלות נהרגו שני לוחמים נוספים. הכוח הנסוג הגיע בקבוצות נפרדות לשער הגיא סמוך לשעה 0500.
פלוגה ב' מגדוד 52 בפיקוד נועם לאונר הגיעה לקרבת "רכס התותחים" וכבר בדרך שמעו לוחמיה את הדי הקרב של הפלוגה מגדוד 72 בדיר-איוב. בהגיעם לגדרות המוצב הירדני, נפתחה לעברם אש תותחים ומקלעים. השטח הואר בפצצות תאורה. סמוך לשעה 0400 שקל המג"ד את המצב. הוא הורה לנועם לסגת לנוכח נסיגת פלוגה א' ולנוכח המצב שהצטייר בלחימה ברכס לטרון. המ"פ העריך אמנם כי יוכל לכבוש את המוצב הירדני, אך נשמע לפקודה ונסוג.
באגף המערבי החלה בחצות הרעשה ארטילרית על מערכי הלגיון בלטרון. ההרעשה נמשכה שעתיים וחצי. תנועת היחידות של כוח א' מדיר-מוחזין לעבר לטרון החלה בשעה 0100.
חפ"ק המג"ד חיים לסקוב, ועימו מפקד החזית דוד מרכוס, התמקם בגבעה 200 המצויה כ-2 ק"מ ממערב ללטרון. חיים לסקוב עיכב את תחילת התקיפה. העיכוב נבע מהקשיים שהתגלו בשטח ושאיפתו של המג"ד לרכך קודם התנגדות אפשרית.
המשוריינים והזחל"מים חברו עם כוחות החי"ר של גדוד 71 רק בסמוך לכביש לירושלים ומכאן נעו בקצב צעידת החי"ר. יעדם היה הכפר לטרון. כוח א' נתקל במחסום אבנים 200 מטר ממזרח לצומת. אז נפתחה עליו אש יעילה של כדורים חודרי שריון. כוח החי"ר נסוג ומפקד המשוריינים, שפיקד על כל צוות הקרב, החליט לסגת.
כוח ב' נע למשימתו- כיבוש המנזר – רק בשעה 0315, מאחר ועוכב על ידי המג"ד.
הכוח נע על הכביש שבין המשטרה למנזר ובראשו זחל"ם ושלושה משוריינים. הכוח התקשה בתנועתו בגלל מחסומי אבנים. בקרבת שער המנזר נפתחה לעברו אש ממכונות ירייה ותותחי 2 ליטראות. האש נורתה משטח המנזר, שאמור היה להיות מפורז. בירי נפגע משוריין אחד וזחל"ם נתקע בתעלה ליד גשרון הרוס. המג"ד שלח את מחלקת הזחל"מים שבעתודה לסייע לכוח. קודם לכן, הורה לעתודה לשלוח מחלקת חרמ"ש לסייע לכוח ג' במשטרה.
כוח ג' החל לנוע מגבעה 200 לעבר משטרת לטרון רק בשעה 0340. גם הוא נע על הכביש בו נע כוח ב' ומול המנזר פנה כוח ג' לכיוון בניין המשטרה. הטור פרץ לחצר המשטרה, תוך אש לפינה הדרום-מזרחית של הבניין. הלהביורים הופעלו לעבר אשנבי הירי והצריפים שמצפון למבנה המשטרה עצמו. האש שפרצה במקום האירה את הכוח.
תוך כדי כך התקרב צוות החבלנים לקיר המשטרה, אך מטען חומר הנפץ לא הופעל משום מה.
מספר הנפגעים גדל מרגע לרגע. מכיוון שהזחל"ם פתוח מלמעלה, הוטלו לתוכו מלמעלה גם רימונים. בשלב הזה נפגע ונהרג יקי, מפקד הכוח. נהרגה גם הקשרית הדסה למפל, שיצאה לקרב באישור המג"ד. התנהגותה בקרב זכתה להערכה. לפני שנפגע שנית ונהרג, פקד יקי על נסיגה ברגל וברכב. על הזחל"ם היחיד שנותר לא פגוע, העמיסו הלוחמים את הנפגעים ונסוגו.
יקי, המדמם, גם הורה לקשר ליצור קשר עם המג"ד ולבקש תגבורת. מחלקת המשוריינים מכוח ב' שנשלחה על ידי לסקוב, הגיעה תוך קרב לגדרות המשטרה אבל נסוגה לאחר שמפקדה העריך שלא יוכל לבצע את המשימה.
כוח עתודה נוסף, פלוגה של גדוד 72, הוזעק בתוך הקרב מכביש חולדה, לקראת תקיפת המנזר. תוך כדי ההיערכות התפוצץ מוקש ו-3 חיילים נהרגו. בינתיים הסתיימה נסיגת כל הכוחות וגם כוח זה קיבל פקודה לחזור לחולדה.
בקרב על המשטרה נהרגו 30 לוחמים. ארבעה זחל"מים נשארו בחצר המשטרה. בכל מבצע "בן-נון ב'" נהרגו 49 לוחמים. דרך המלך לירושלים, בשולי מובלעת לטרון, נשארה חסומה. בניסיון נוסף לפתוח את הדרך לירושלים הנצורה, במסגרת מבצע "יורם", תקפו בלילה אור ל-9 ביוני 1948, כוחות של חטיבות פלמ"ח, הראל ויפתח את רכס לטרון, אך לא הצליחו וזנחו את המשימה.
לנוכח ההפוגה המתקרבת, היה חיוני למצוא דרך חלופית לירושלים ולהוכיח לאו"ם כי עוד לפני כניסת ההפוגה לתוקף, מחוברת העיר לשפלת החוף. הפיתרון שנמצא היה הנדסי – סלילת דרך חדשה מדרום לרכס לטרון."דרך בורמה" קיבלה את כינויה המאוחר יחסית (קודם נקראה, כאמור, "דרך חטיבה 7") על שם הדרך שפרצו האמריקאים במלחמת העולם השנייה מהודו לסין להעברת אספקה, דרך שעברה באחד התוואים הגיאוגרפיים הקשים בעולם – הכתף המזרחית של רכס ההימלאיה והג'ונגלים העבותים של צפון בורמה. גם דרך בורמה הישראלית, שהתוואי המקורי שלה מכוסה כיום יערות של קק"ל, נפרצה, כאמור כדי לעקוף פקק ראשי, שלא אפשר כל התחברות לירושלים.
דרך 7 החלה ממזרח לכפר דיר-מוחזין שעל כביש מסמיה – לטרון. היא עברה סמוך לכפרים בית-ג'יז ובית-סוסין שנכבשו. משם עלתה אל מעבר לרכס שממזרח לכפר בית-סוסין וירדה אל הוואדי המוליך לדרך-האיילות. משם התחברה הדרך לכביש הרטוב, בתוואי שהיה בשימוש לא רק בימי קדם. משם עלתה הדרך מזרחה לעבר בית-מחסיר (כיום מושב בית מאיר) בתוואי של דרך עתיקה, רצופה אבנים שלא אפשרו מעבר מכוניות.
קטע הדרך מדיר-מוחזין לדרך-האיילות לא היה קיים כלל. אורך הקטע הגיע למספר קילומטרים. צריך היה לפרוץ אותו ולהכשירו לתנועה. בקטע זה היו בעיות הנדסיות רבות, כולל הפרשי גובה גדולים, שהיה צריך להתגבר עליהן. בעיני רבים נראתה התכנית דמיונית, מאחר שצלעות הגבעה היו תלולות.
את העבודה הזאת עשו כלי הצמ"ה של החטיבה במשך שמונה ימים מאוד מאומצים, תחת הפגזות הלגיון ובתנאי שטח מאוד קשים. בשלב מסוים הגיעה תגבורת של ציוד הנדסי ועמה פועלים של "סולל בונה" . היה זה מבצע ראשון מסוגו שביצעה מחלקת הנדסה צה"לית. הוא טבע את חותמו על רף המבצעים ההנדסיים הבאים מסוג הזה.
העברת האספקה לירושלים החלה בשלבים.
בתחילה בתוואי המוקדם שגילו הג'יפים, שבו היו עדיין קטעים שבהם היה צריך להעביר את ההספקה בידיים. לצורך זה גויסו סבלים, חלקם מקצוענים מנמל תל-אביב. הללו פרקו גם את האספקה מהג'יפים והעבירו אותה על גבם את הקטע הקשה. אחר כך, עם סיום ההכשרה של המסלול החדש והרחב של "דרך 7" (בין 4 ל-7 מטרים) כבר עברו המשאיות בעצמן. אגב, המסלול החדש לא עבר בתוואי שגילו הג'יפים.
כל הפעולה הייתה מאוד מורכבת ורבת שלבים ומשתתפים. בחטיבה אף הוקמו מסגרות חדשות למילוי פונקציות נדרשות. לדוגמה: הוקמה יחידת מורי-דרך במשטרה הצבאית של החטיבה. אלה היו ממונים על הכוונת הנהגים בדרך לאחר שנפרצה.
כדי לאבטח את הסלילה ולהחזיק בקו שמול רכס לטרון, הופעלו שני גדודים של החטיבה – 71 ו-72. הלגיון היה פעיל מאוד ולא נתן מנוח לעבודות שבוצעו כמעט מתחת לאפו. היה צורך לאבטח את המרחב כולו על ידי תצפיות, סיורים, מיקושים ומארבים, חלקם במשלטי לילה. כמה פעמים נרצחו חיילי המשלטים בלילות על ידי חוליות סיור של האויב, שאף התעללו קשה בגוויות. את הפעילות כולה אפיין המרוץ הקדחתני נגד הזמן, משום שהאו"ם לחץ שוב ושוב להפסקת אש.
גידי אילת, מפקד פלוגה בגדוד 72, שהשתתף בפעילות הצבאית המתוארת, סיפר לימים כי המח"ט שמיר, שניהל את כל מבצע הסלילה, אמר לו לנוכח הקשיים העצומים: "אני אוטם את האוזניים, עוצם את העיניים, אבל אני אפתח את הדרך לירושלים".
ואכן, לאחר שהסתיימו תיקוני הדרך ולקראת עזיבתה של החטיבה את המרחב, נשלח למטכ"ל המברק הבא: ( יום שני) 141000 מאת חטיבה 7 אל ידין: בקשר לפקודת מבצע מספר א' של החטיבה. הננו מודיעים כי פתחנו דרך למכוניות לירושלים".
הנה כך, יחד עם חטיבות "עציוני", "הראל", "גבעתי" (ובמידה מסוימת רוב חטיבות צה"ל דאז, שפעלו כל אחת בגזרתה ובזמנה) השאירה חטיבה 7 את ירושלים בתוך מדינת ישראל. מתוך כך, אף אפשרה למדינה היהודית לצאת מן הכוח אל הפועל, מן ההכרזה אל הקיום הממשי.
החטיבה הייתה זו שאיתרה וקבעה את התוואי הסופי של "דרך בורמה". במשך 8 ימים ולילות ניהלה ואבטחה החטיבה את פריצתה וסלילתה של הדרך, שנקראה כבר בתחילתה "דרך חטיבה 7". דרך זו הפכה את "פקק" לטרון לכמעט בלתי רלוונטי. היא פתחה מחדש את הקשר עם ירושלים, שהייתה במצור כמעט חודש, ושינתה את פני המלחמה. מפקדת חטיבה 7, לאחר איתור הדרך והכשרתה, היא זו ששיגרה למטכ"ל את המברק המבשר על פתיחת דרך-בורמה. המברק שוגר בלילה שבין 10 ל-11 ביוני 1948 וזו לשונו: "מאת חטיבה 7 אל ידין (רמ"ח מבצעים): מציעים שהלילה תשלחו נציג או"ם אלינו בכדי שיראה שאנחנו מחזיקים בכביש-שבע ושעוברות בו שיירות.
ביום שישי, 11 ביוני, שעה וחצי לאחר שהוכרזה הפסקת האש, ולאחר שעלתה השיירה הראשונה בדרך שנפרצה, הודיע בן-גוריון לחברי הממשלה: "השיירה לירושלים עלתה עם אוכל. כל המשלטים סביב הדרך החדשה שסללנו הם בידינו, באופן שאנו שליטים עכשיו על הדרך לירושלים".
במבצע הסלילה של "דרך- בורמה" נפלו במשלטים שהגנו על הסלילה 19 לוחמי חטיבה 7.

חטיבה 7 במבצע "דקל"

אחת מתוצאות של כישלון המתקפה על לטרון, היתה עריקת לוחמי הפלמ"ח מגדוד 73, אשר חזרו ביוזמתם לגדוד השישי של הפלמ"ח. בתוך ההפוגה הראשונה נבנה הגדוד מחדש.
האכזבה מהפעלת השריוניות גרמה לביטול גדוד השריוניות ולהקמתם של גדודי פשיטה ממוכנים הכוללים שתי פלוגות חרמ"ש, שכל אחת מהן כללה 3 מחלקות בנות 4 זחל"מים, פלוגת ג'יפים ופלוגה מסייעת. השם המספרי של גדודי הפשיטה, הסתיים בספרה 9 וכך היה גדוד שריוניות 73 לגפ"ם 79 (גפ"ם – גדוד פשיטה משוריין).
בתחילת יולי 1948 מונה בן דונקלמן למח"ט 7. חטיבה 7 לא שעתה להנחיות המטכ"ל והשאירה את השריוניות בגדוד. אלה שופרו וכללו גוף שריון עשוי פלדה במקום הסנדויץ'.
המאמץ האסטרטגי של צה"ל היה בחזית והמרכז, אך הוחלט להפעיל מאמץ אסטרטגי משני נגד כוחות "צבא ההצלה" של קאוקג'י שפעל באותה עת בגליל. צבא זה שנחשב לחוליה החלשה בצבאות ערב, הורכב מלוחמים סדירים עיראקים, סורים ולבנונים וכן מתנדבים זרים, כוחות מיליציה וכפריים מזוינים.
פעילותו הראשונה של בן דונקלמן היתה כיבוש תל כיסאן, מוצב של קאוקג'י כ-6 ק"מ צפונית מזרחית לקרית ביאליק. בטיסה מעל התל הבחין דונקלמן כי החפרות ממלחמת העולם הראשונה היו כלפי מערב בלבד והטיל על מג"ד 71, יהודה ורבר, לכבוש את התל, שהיה מוצב חוץ שחלש על ציר התנועה להרים, בהתקפת לילה מאחור.
יהודה ורבר שכל גדודו מנה פלוגה אחת נכנע ללחץ המח"ט, למרות שסבר כי אין הכוח שלרשותו כשיר לקרב, ואנשיו עוד היו תחת הרושם של התבוסה שנחלו בקרבות לטרון. בלילה אור ל-9 ביולי 1948 הגיע הגדוד במסע ארוך וקשה מעבר לקווי האויב, ועם שחר כבש את התל באיחור וכמעט ללא התנגדות.
המח"ט ניצל את המורל הגבוה של החטיבה, עקב הישג זה, ולמחרת כבש גדוד 71 את הכפרים רויס וראמון. גדוד 21 מחטיבת "כרמלי" בפיקודו של אהרון רבינוביץ (לימים אלוף אהרון יריב), כבש את כויכאת ועמוקא מצפון לתל כיסאן.
לאחר מכן נשלח גדוד 71 להתארגנות בבסיסו. גם גדוד 72 ספג אבידות רבות, והיה בשלבי התארגנות תחת פיקודו של ג'קי נור סלע, יהודי אמריקאי שלחם בחי"ל. הגדוד התמקם במחנה בריטי ישן מצפון לעכו והתאמן תוך שילוב סיורים אלימים.
גדוד 79 היה הגדוד המשוריין של החטיבה. הפיקוד עליו הועבר לסמג"ד ברוך ארז (פרידמן) ואילו חיים לסקוב מונה לפקד על מבצע "דקל". מינוי זה לא היה לרוחו של בן דונקלמן ובשל המתח בין שניהם, "תיווך" ביניהם מפקד החזית משה כרמל ואף העביר פקודות ישירות לדונקלמן. דונקלמן גם לא התייחס למינויו של ג'ו וינר למג"ד 79 וראה בברוך ארז כמפקד הגדוד.
כאמור הוחלט כי לצד המאמץ העיקרי בחזיתות האחרות יופעל מאמץ משני נגד קאוקג'י במגמה כפולה: להרחיק איום אפשרי על חיפה, לאחר שהבריטים התפנו ממנה סופית, ולפגוע ב"צבא ההצלה" שנחשב לחוליה החלשה בכוחות הערביים.
הגעת חטיבה 7 לאזור וליתר דיוק הגעת גדוד 79 עם שריוניות מתקדמות בעלות צריחים מסתובבים, בעלות כוח אש ולוחמים מקצועיים, אפשרה לקיים קרב נייד.
ניסיונות של "צבא ההצלה" לתקוף את הכוחות שכבשו את הכפרים הערביים נכשל והוא התמקד בלחץ על סג'רה (לימים אזור צומת גולני) שחלשה על ציר ההספקה העיקרי שלו. לחץ זה היה עילה נוספת להחלטה לכבוש את שפרעם ואת נצרת.
לקראת כיבוש שפרעם נפגשו לסקוב ודונקלמן ואיתם שני אנשי קשר שהכירו את מנהיגי הדרוזים באזור, עם קבוצת מנהיגים דרוזים, בניגוד לדעת הש"י. הוחלט בפגישה על שיתוף פעולה. לקראת כיבוש הכפר סוכם עם מנהיגי הדרוזים כי הארטילריה הישראלית תירה רק על הרובע המוסלמי. התקפה מבוימת ישראלית תהיה למול הרובע הדרוזי שגם לוחמיו כיהודים יירו באוויר.
בתהליך התכנון התנגשה תכניתו של דונקלמן עם זו של מרדכי מקלף, קצין המבצעים של חזית הצפון שחשש מהדרך ההררית בין שפרעם לנצרת. מקלף הציע לתקוף את נצרת מכיוון דרום. לכך התנגד המח"ט דונקלמן שסבר כי התקפה אפשרית יחידה מכיוון דרום, לפי הצעת מקלף, היא באור יום וכי בתנאי ראות יום ייתקלו התוקפים באש ממצודת המשטרה. דונקלמן איים להתפטר והכריע בעניין מפקד החזית משה כרמל שאישר את תכניתו של מח"ט 7, כולל המשך התקדמות מהירה לנצרת לפני שכפריי יישובים בדרך יערכו להגנה.
לטענת דונקלמן בספרו "נאמנות כפולה", כמעט הוכשלה התכנית על ידי קצין מטה בוגד במטהו, וולף ריבק שנחשד גם באי העברת המידע על האויב בלטרון, כפי שקיבל ממאיר זורע. בניגוד להוראותיו של מח"ט 7 פקד ריבק להדפיס את פקודת המבצע ואף שינה את הפקודה לארטילריה כך שאש התותחים תיפול על הרובע הדרוזי ואת כיוון תקיפת החי"ר לעבר הרובע המוסלמי. המח"ט שינה את הפקודה הכוזבת ממש עשר דקות לפני תחילת ההפגזה. וכך נפלה שפרעם ללא קרב בידי גדוד 21 של "כרמלי", בסיוע שתי שריוניות.
עוד באותו יום יצאה מחלקת שריוניות עם זחל"ם עליו הותקן תותח 20 מ"מ וכבש את הכפר עיבלין ללא התנגדות יתרה. ביומנו רשם דוד בן גוריון "הגדוד של ויינר (גדוד 79) עשה רושם רב בתנועותיו בכפרים, שיש כוח עצום והתחילו לברוח מהכפרים".
למורת רוחו של דונקלמן עיכב מפקד חזית הצפון את המשך ההתקדמות במשך יומיים. רק בליל 15 ביולי, בשעה 2300 החל המבצע. הכוח המוביל כלל מחלקת שריוניות בפיקוד עמוס בנין, זחל"ם 20 מ"מ ומחלקת חרמ"ש בפיקוד דב ירמונוביץ מגדוד 21. פותחו תרגולות לפיהן בעת היתקלות בשריוניות אויב שהיו מצוידות בתותחים יעבור זחל"ם ה-20 מ"מ קדימה ואילו לוחמי החי"ר בחיפוי השריוניות יופעלו לאגפים במקרה תקיפת חי"ר בשטח ההררי.
התנועה היתה איטית בשל הציר הצר והחשש מנפילה לתהום. לקראת השחר הגיע הכוח לצומת צפוריה (ציפורי) מצפון לנצרת. אש מצפוריה היתה דלילה ובלתי מכוונת. המח"ט חיכה לדיווח של מג"ד 13 מ"גוני" אברהם יפה שהיה אמור לכבוש במקביל את עילוט ממערב לנצרת, אך הקשר נותק. מ"פ החי"ר דוב שכנע את דונקלמן שיוכל לכבוש את צפוריה בהתקפת חי"ר במעלה ההר. משקיבל את הסכמת המח"ט פתח באש של שתי מרגמות 3 אינטש והעפיל עם לוחמיו לכפר. לנוכח התנגדות חלשה שעלתה בהרוג אחד, נכבש הכפר תוך זמן קצר. מאוחר יותר נכבש גם הכפר עילוט על ידי לוחמי "גולני" שבאו מכפר החורש. דונקלמן שלא ידע זאת הורה לכבוש את הגבעות מדרום לדרך. החטיבה המשיכה לעבר נצרת. את הכוח הובילו שריוניות וזחל"ם ה-20 מ"מ וטור ארוך של שתי פלוגות שריוניות, פלוגת חרמ"ש, ג'יפים קרביים ו-2 מחלקות של גדוד 13 מ"גולני".
קאוקג'י הטיל למערכה את הנשק הכבד שלו, שריוניות שחלקן חמושות בתותח 2 ליטראות. 9 שריוניות כאלה הגיחו למול הטור הישראלי. המפגש היה כ-2 ק"מ מהעיר בשעה 1715, בקטע דרך שבו היה מצוק מימין ותהום משמאל, שלא אפשר פריסת שריוניות. על פי התרגולת, קודם זחל"ם ה-20 מ"מ לראש הטור. השריוניות של קאוקג'י פתחו באש מטווח של כ-400 מטר. ירי של מחסנית ה-20 מ"מ פגע בשלוש שריוניות ואח"כ בשלוש נוספות. יתר השריוניות נסוגו וגדוד 79 המשיך לתוך העיר נצרת. במקביל לו נע מדרום לכביש גדוד 13 של "גולני". ההתנגדות היחידה בעיר היתה בבניין המשטרה בדרום העיר. לעבר מבצר הטיגרט נורו כמה פגזי 65 מ"מ מתותחים שהוצבו בכפר החורש. בשעה 2040 שיגר מח"ט 7 את המברק: "נצרת נכבשה".
בלילה אור ל-19 ביולי, ניסה כוח של חי"ר בסיוע של שריונית, 2 זחל"מים ו-4 ג'יפים לכבוש את תרשיחה ומעיליה. תוכנן כי כוח השריוניות מגדוד 79 יכנס למעיליה ויסייע באש לחי"ר בכיבוש תרשיחה. בשעה 0330 עלתה השריונית המובילה על מוקש ונפתחה עליה אש ממשלט ממערב לכפר. כוח השריוניות היה ללא חי"ר ונסוג תוך שהוא משאיר בשטח שריונית וג'יפ. גם התקפת גדוד 21 על תרשיחא נכשלה. יום לפני כן, כבש כוח מגדוד 79 שיצא משפרעם את הכפרים שעב, סחנין וכפר מנדא. בהתקפת נגד נכבשה סחנין מידי כוחות צה"ל.
ההצלחה במבצע "דקל" נבעה במידה רבה מפעולת הכוח המשוריין הנייד של גדוד 79 ושיתוף הפעולה עם חיל הרגלים. ההכרעה בקרב השריון בשריון, נבעה משילוב התותח היעיל ביותר ובעל יכולת החדירה הטובה ביותר עם ירי מהיר של תותח ה-20 מ"מ שהופעל מכלי משוריין למחצה.

חטיבה 7 במבצע "חירם"

במהלך ההפוגה השנייה, במחצית השנייה של יולי 1948, עבר צה"ל שינויי ארגון מפליגים. צה"ל התכונן לחידוש הלחימה בתוך כחודשיים. בגדוד 79 נוספו עוד שתי שריוניות חמושות בתותח 2 ליטראות (שלל מ"צבא ההצלה"). במבצע "חירם" פיקד על הגדוד ברוך ארז (פרידמן).
קדם למבצע קרב במוצבי שיח' עבד שליד מנרה. בלילה אור ל-22 באוקטובר 1948, נכבשה שיח' עבד על ידי כוח של "צבא ההצלה". ניסיון של חטיבת "כרמלי" לתקוף נגד בשעות הבוקר של אותו יום, על ידי שריוניות בלבד, נכשל לאחר ששריונית עלתה על מוקש ואש נפתחה עליה. בשטח נשארו לאחר הקרב 2 חללים וכמה חיילים נשבו.
בוויכוח בין דונקלמן למקלף התנגד מח"ט 7 לתכניתו של מקלף לתקוף את הגליל ממערב, שכן קאוקג'י נערך עם עיקר כוחו לקדם מתקפה מכיוון זה. הוא העדיף לתקוף מהכיוון הלא צפוי, ממזרח, הגם שמסע כיבוש זה יהיה בציר הררי קשה שהגשרונים עליו חובלו בידי לוחמי קאוקג'י. גם הפעם איים דונקלמן בהתפטרות ושוב הכריע מפקד חזית הצפון משה כרמל לטובת תכניתו של מח"ט 7.
הכוונה היתה לבצע את המבצע במחצית ספטמבר. ב-16 בספטמבר הועברו לוחמי החטיבה במסע לילי לעיר צפת ושם הוסוותה בשטח הבנוי. כוח של פלסים עסק בהסרת המכשולים על הכביש. אולם, ב-17 בספטמבר נרצח ברנדוט בירושלים ומחשש לפעול מתוך הפרת ההפוגה, בוטל המבצע. תפיסת שיח' עבד ושליטת "צבא ההצלה" על הדרך למטולה, האיצה את ההכנות למבצע "חירם" שמטרתו היתה "להשמיד את האויב שב"כיס" הגליל המרכזי, להשתלט על הגליל כולו ולהציב קו הגנה על הגבול הצפוני של הארץ". למבצע הועמדו לבד מחטיבה 7 גם חטיבת "עודד" (חטיבה 9) וחטיבת "גולני" וכן סיוע ארטילרי ואווירי.
תכנית "דקל" היתה תקיפת הגליל העליון בתנועת מלקחיים כאשר המאמץ העיקרי של חטיבה 7 יכבוש את מרחב מירון – סאסא – מלכיה, והזרוע המערבית תהיה של חטיבת "עודד" שתעשה בשלב ראשון פעולת הטעיה ובהמשך כיבוש הגליל העליון המערבי עד סאסא. חטיבת "גולני" הייתה אמורה לבצע פעולות הטעיה בדרום השטח שבידי "צבא ההצלה" ובהמשך לכבוש את המרחב הדרומי.
חטיבה 7 אורגנה מחדש לקראת המבצע. גדוד 71 הוכפף למג"ד 72 ולכל גדוד חי"ר נוספה פלוגה מסייעת הכוללת מרגמות 3 אינטש ומקלעים קלים. גדוד 79 אורגן בשלוש מסגרות לחימה, שתיים שכללו מחלקת שריוניות, שריונית שלל 2 ליטראות, מחלקת חרמ"ש על זחל"מים כיתת מרגמות 81 מ"מ וכיתת מק"ב. צוות שלישי כלל 2 מחלקות של שריוניות, מחלקת חרמ"ש וזחל"ם 20 מ"מ. אורגן גם כוח עתודה שעד מהרה הופץ בין הצוותים וכלל 2 מחלקות שריוניות, כיתת מרגמות 81 מ"מ, כיתת מק"ב (מקלע בינוני) ולהביור. יחידות החטיבה התאמנו לפי לקחי מבצע "דקל" ונערכו משחקי מלחמה על שולחן חול.
חטיבה 7 רוכזה בהיסע לילי חשאי בהרי צפת. ההפתעה כמעט ואבדה כאשר 3 מפציצים של חיל האוויר הישראלי, הפציצו בערב שקדם למבצע את ציר מירון – ג'יש. הכוחות עצמם הקפידו על דממת אלחוט.
התכנית של מח"ט 7 היתה לכבוש את קדיתא על ידי גדוד 79; לנקות את ציר הכביש ממכשולים הנדסיים ולחבל בגשר המחבר את מירון לעבר מע'אר ורמה שבה היו ריכוזי שריוניות של קאוקג'י; לכבוש את מירון על ידי גדוד 72; לכבוש את ספסף וג'יש על ידי גדוד 79 ואח"כ להמשיך ולכבוש את סאסא והצומת החיונית שלה ולהמשיך לעבר מלכיה או תרשיחא.
המבצע החל בלילה אור ל-29 באוקטובר. גדוד 79 תקף את קדיתא בשעה 2030 וכבש אותה. הפלסים נתקלו באש ולעזרתם הופעלו שריוניות שירו אש כבדה על מקורות הירי. רק בשעה 0330 הושלמה הכנת הדרך לג'יש והחבלה בגשר מדרום למירון. בינתיים נכשל גדוד 72 בניסיונו לכבוש את מירון והצליח בכך לאחר שקיבל סיוע של שריוניות. שני צוותים של גדוד 79 המשיכו בחשיכה בתנועה לעבר ספסף. השריוניות נעו על הכביש תוך ירי ולוחמי החרמ"ש הסתערו לתוך הכפר. עד השעה 0400 נכבש הכפר.
צוות קרב שני המשיך לג'יש ובמקביל נעה על הרכס ממזרח לכביש פלוגת חי"ר מגדוד 72. במשך כל התנועה הטילו השריונאים רימוני יד לעבר לוחמים ערביים שנסוגו לעבר ג'יש. ג'יש (גוש חלב) הייתה מפקדתו של מפקד "צבא ההצלה" קאוקג'י ולבד מכוחות שלו הגיעו באוטובוסים לוחמים של גדוד חי"ר 9 הסורי, סמוך להתקפה של הישראלים.
לקראת אור ראשון נתקלו השריוניות בפיקוד עמוס בנין בשתי שריוניות בפתח הכפר ופגעו בהן. באור ראשון נכנס טור השריוניות ב"ארגז אש" לתוך ג'יש בתוך המוני לוחמים מופתעים ומבולבלים. תוך ההשתלטות על ג'יש נצפו 2 שריוניות ומחלקת חי"ר מכיוון סאסא. ירי מרגמות של גדוד 79 הביא לנסיגתם. צוות הקרב השלישי חסם כל עת הקרב לכיוון מערב וסייע באש לצוות 2.
לאחר כיבוש ג'יש עצר גדוד 79 להתארגנות ובשעה 1700 תקף לכיוון סאסא. התנועה היתה איטית בגלל מכשולים קרקעיים. בחצות נפרץ המחסום האחרון ולקראת בוקר נכנס טור השריון הישראלי והשתלט על סאסא ועל הצומת החיונית ללא קרב מאחר והכפר ננטש. בו בלילה נסוגו כל כוחותיו של קאוקג'י לעבר רמייש בלבנון.
חטיבת "עודד" הפעילה בלילה הראשון מאמצי הטעיה שכללו מחלקת שריוניות מגדוד 79. בשעה 0800 של 30 באוקטובר כבשו כוחותיה את תרשיחא ובשעה 1630 באותו יום חברו עם חטיבה 7 בצומת סאסא.
חטיבת "גולני" הפעילה בלילה הראשון גם היא מאמצי הטעיה לעבר מע'אר ובבוקר 30 באוקטובר כבשה את עילבון ללא קרב והמשיכה בהשתלטות על דרום הגליל העליון.
בבוקר 30 באוקטובר המשיך גדוד 79 בתנועה על כביש הצפון אל מלכיה, שאליה הגיע בבוקר שלמחרת וחבר עם חטיבת "כרמלי", שכבשה שורת כפרים לבנוניים, ממערב לגבול, עד לליטני.
במבצע "חירם" נהרגו קרוב ל-400 לוחמים של "צבא ההצלה", 550 מאנשיו נפלו בשבי. השלל שנפל לידי חטיבה 7 כלל 1500 רובים, 3 תותחים, 2 שריוניות, 20 כלי רכב, 4 מקלעים ו-3 רובים נ"ט.
בכך סיימה חטיבה 7 את חלקה במלחמת העצמאות.

השריון בין מלחמת העצמאות למלחמת סיני
מצבה הכלכלי הקשה של מדינת ישראל בסיום מלחמת העצמאות ומשימת קליטת העלייה הגדולה, חייב לצמצם את הצבא לאחר המלחמה. בסוף יולי 1949 החליט המטכ"ל לצמצם את מספר החטיבות הסדירות מ-12 ל-6 ומאוחר יותר רק לשלוש חטיבות סדירות. הוא השאיר את חטיבה 7 כחטיבת השריון היחידה של צה"ל לצד חטיבות הרגלים "גולני" ו"גבעתי". החטיבה בפיקודו של יוסף (ג'ו) אייזן, נבנתה מגדוד ממוכן 79, גדוד טנקים 82 שהועבר מחטיבה 8, גדוד ממוכן 9 מחטיבת הנגב שהיה אמור להיות גדוד חי"ר ממונע וגדוד ממוכן 19 שצומצם לגונדת סיור 17.
בתהליך שנמשך עד אמצע שנת 1951 נבנתה חטיבה 7 מחדש והחלה לעסוק בפעילות ביטחון שוטף ומבצעים. גדוד 82 עבר למחנה ג'וליס ובשיתוף עם בה"ד 5 (בית הספר לשריון) עסק באימון ובהכשרת צוותים בלוחמת הטנקים והחרמ"ש. גדודי החרמ"ש 9 ו-79 התחלפו ביניהם מדי שנה. גדוד אחד ישב במחנה חצור ועסק בהכשרות ואימונים, קליטת עלייה ולימוד עברית. הגדוד השני ישב במחנה נתן מדרום לבאר שבע והיה אחראי למבצעים בכל גזרת הדרום. פלוגה אחת נערכה בקווים והייתה אחראית לכל רצועת עזה, והפלוגה השנייה הופקדה על אזור "טקסס", במרחב בית ג'וברין ולמרגלותיו המערביים של הר חברון.
כשהוקמה יחידת ה-101 ועם שילובה עם גדוד הצנחנים 890, בסוף שנת 1953, הועברו רוב משימות הביטחון השוטף ופעולות התגמול לכוחות אלה. חטיבה 7 על גדודיה, שהפכו זמנית לצוותי קרב משוריינים, עסקה בפיתוח ובהטמעת תורת השריון.
עד לסתיו 1956, הייתה חטיבה 7 חטיבת השריון היחידה של צה"ל. מעט לפני מלחמת סיני הוקמו עוד 2 חטיבות שריון במילואים: 27 ו-37. המספרים שניתנו להן כללו כל אחת את הספרה "7" בסוף. תולדותיה של חטיבת שריון 7 בשבע שנים אלה הן סיפור התפתחות השריון על מחלות הילדות שלו.
החי"ר היה "מלכת הקרב" בכל שנים אלה, חרף לקחי מלחמת העולם השנייה שקבעו קטגורית, כי הטנק הינו נושא הקרב המרכזי במלחמות העתיד ביבשה. תרם לכך גם מצבו הירוד כלשהו של השריון. כלי הלחימה עד לשלהי שנת 1955 היו טנקי ה"שרמן" אם-3 בעלי תותח 75 מ"מ עם יכולת חדירת שריון בעובי 72 מ"מ בטווח 700 מטר.
תרם לכך מצבה הבלתי יציב של מפקדת קצין השריון הראשי שהוקמה בשנת 1950 ושל מפקדת גייסות השריון שהוקמה בשנת 1953. המצב הטכני הירוד של כלי השריון בלט לעין כל, גם סמוך למלחמת סיני, בתרגיל "פלט" שבו השתמשה חטיבה 27 בטנקים של חטיבה 7. 13 טנקי אי-אם-אקס-13 חדשים התקלקלו; טנק "שרמן" נשרף כליל.
אך בשנה זו השתנו פני השריון לבלי היכר. הברית המדינית והצבאית בין ישראל לצרפת, שהובילה למערכת "קדש", אפשרה למפקדי שריון להשתלם בהפעלת טנקי אי-אם-אקס-13 שסופקו לצה"ל על ידי הצרפתים וללמוד בקורסי פיקוד בבתי ספר צבאיים צרפתיים.
טנקי אי-אם-אקס-13 הראשונים הגיעו לישראל בשלהי שנת 1955. הם התגלו כ"ציידי טנקים" מעולים שתותחם בקוטר 75 מ"מ יכול היה לחדור שריון בעובי 170 מ"מ בטווח של 1000 מטר. הצרפתים גם ניפקו תותחי 75 מ"מ אלה להסבת טנקי שרמן בארץ (שנקראו לאחר מכם שרמן אם-50). בסמוך למלחמה הגיעו גם טנקי "סופר שרמן" נושאי תותח 76.2 מ"מ.
נראה כאילו כלים מתקדמים אלה שיכלו להתמודד בהצלחה עם הטנק טי- 34 הסובייטי שבידי מצרים, היו צריכים לשנות את הגישה ליכולת השריון ומקומו בשדה הקרב, ולא כך קרה במטכ"ל. בסדרת דיונים ברמת המטכ"ל שהתקיימו ביולי ובספטמבר 1956, לא קיבל הרמטכ"ל משה דיין את גישתו של מפקד גייסות השריון, אלוף חיים לסקוב שמונה לתפקידו ביולי 1956, לפיה רק כוח שריון מרוכז ייטיב להתמודד עם השריון המצרי וכי תכלית חטיבת השריון היא לחדור לעומק ולהשתלט על שטחי מפתח בעורף האויב.
דיין דבק בעמדתו לפיה השריון יסייע לחי"ר בקרב הבלימה; יסייע בהבקעת מערכי האויב ובשלב ההתקדמות ינועו הטנקים על מובילים מאחורי כוחות החי"ר. ברוח זו הנחה הרמטכ"ל את הצבא.
בשנים הראשונות לאחר מלחמת העצמאות, סבלו השריון וחטיבה 7 מבעיית כוח אדם. למרות הנחיות המטכ"ל, רק בשלהי שנת 1952 הוזרמו אליו בוגרי תיכון במספר משמעותי של למעלה מ-100 מגויסים חדשים. היתה זו הפניה חד פעמית של כוח אדם איכותי שאפשר לשפר את איכות הפיקוד הזוטר ושל המדריכים בית ספר לשריון.
מרבית קציני השריון היו בהשכלתם הצבאית קציני חי"ר והוכשרו לתפקידם בקורסי שריון. כמה מהם נשלחו החל משנת 1950 לקורסי שריון ופיקוד בבריטניה ובצרפת. במארס 1956 נפתח קורס המ"פים הראשון של השריון בבית ספר לשריון.
שותף ללסקוב היה כל שנים אלה היה אורי בן ארי, שבלט בנסותו לפתח את תורת השריון של צה"ל בשנים שבין מלחמת העצמאות למערכת קדש. אורי בן ארי, מ"פ בחטיבת "הראל" וסמג"ד בחטיבה 8 של יצחק שדה, נפגש לראשונה בשריון בקרב הכושל על עיראק אל מנשיה. לנוכח טנקי ה"קרומבל" שנסוגו בשל תקלות וטנקי ה"הוצ'קס" שנפגעו בקרב, נחשף גם ליכולת הגלומה בשריון.
בשנת 1951 כמד"ר בקורס המח"טים הראשון של צה"ל, תיאם את חטיבה 7 בתרגיל "ברק". חטיבה 7 קיבלה לא מכבר את טנקי ה"שרמן" שלה, ובתרגיל כבשה מתחם הגנה של גדוד חי"ר והתקדמה במהירות למרחק 15 ק"מ ותקפה את הדרג הערפי.
כל "ניסיונו השריונאי" של בן ארי בן ה-25, נשאב מספרים על השריון הגרמני והבריטי במלחמת העולם השנייה. עם ניסיון זה הגיע בן ארי ביוני 1951 לתפקיד סמח"ט 7 שמפקדה היה שמואל גורודצקי (גודר) ואחר כך כממלא מקום מח"ט 7. בשנים 1951 ו-1952 הפעיל את חטיבה 7 בתרגילי תמ"ב (תמרון ב') ותמ"ד (תמרון דרום). פעמיים צלחה החטיבה מרחק של למעלה מ-100 ק"מ, בהעדיפה תמרון ומעבר שטחים, כולל כאלה שנחשבו ללא עבירים, על פני קרב והגיעה לעורף הצד שכנגד.
היו שהתלהבו מכך, כולל שר הביטחון דוד בן גוריון שחזה כיצד גוף טנקים תוקף חי"ר שנמלט ממנו. למרות שזה היה תרגיל, היו שהאשימו את אורי בן ארי בכך שהעדיף את התמרון על פני הקרב.
התהפוכות שעברה מפקדת קשנ"ר ואח"כ מפקדת גייסות השריון, עברו גם על חטיבה 7. עם הקמת מפקדת גייסות השריון, בסוף שנת 1953, פורקה מפקדת חטיבה 7 זמנית, וגדודיה שהפכו לצוותי קרב משוריינים הוכפפו ישירות למפקדת גייסות השריון בפיקודו של יצחק פונדק.
מפקד גייסות השריון שהעריך כי הגיעה השעה להפעיל בצה"ל טנקים במסגרות של גדוד, הורה על הקמת צוותי קרב משוריינים על פי דגם שנלמד בצרפת. צוות הקרב המשוריין התבסס על טנקים ותוגבר בזחל"מים ובהם לוחמי חרמ"ש, לפי הצורך והמשימה. צוות א' שהתמקד בכוח הסדיר הוביל את הפעילות שכללה לימוד התורה, תרגול בעיקר של פריצת מערכים מבוצרים ושיטות להבקעת קווים ביום ובלילה, עסק גם בהפקת לקחים ובהטמעתם. צוותים ב' ו-ג' אימנו בעיקר אנשי מילואים.
בשנת 1955 שוב נערך שידוד מערכות בגייסות השריון כשצוותי הקרב אורגנו מחדש בחטיבות. חטיבה 7 עוצבה מחדש תחת פיקודו של אורי בן ארי, הצטיידה בטנקים רבים, והכינה עצמה למבחנה הגדול במסגרת מערכת סיני בסוף 1956.

מבצעי הביטחון השוטף – פעולות התגמול

החדירות של גורמים עוינים לתחום ישראל החלו עוד בעיצומה של מלחמת העצמאות. בתחילה היו אלה רק פליטים שחצו את קווי שביתת הנשק, אולם כעבור כשנתיים החלה ההסתננות לובשת צורה מאורגנת בעלת אופי כפול: פוליטי ופלילי. ההסתננות לצרכי גניבה והברחה הביאה גם לפעולות רצח וחבלה. משנת 1953 תמכו גם מדינות ערב בפעילות זו והוקמו גם מסגרות רשמיות של מסתננים (דוגמת "הפדאיון") שנועדו לשמש כנשק צבאי ומדיני.
הפניות למדינות ערב לא הביאו לידי הפסקת מעשי הרצח והחבלה, לפיכך החל צה"ל בפעולות תגמול שמטרתן הייתה חיסול ההסתננות החבלנית. עד שנת 1951 הייתה התגובה בעיקר סבילה וכללה סיור לאורך הגבולות, מארבים ותצפיות. אחר כך החלו מבצעים שחדרו אל מעבר לקווים. בפעולות הביטחון שוטף ופעולות תגמול, לקחו חלק גם כוחות מגדודי החרמ"ש של חטיבה 7.

* במסגרת מבצע "כסלו" שתוכנן על ידי חטיבה 7, פרץ כוח של 5 זחל"מים מגדוד 79 בפיקוד המג"ד אהרון (אולק) נחשון, ב-3 בדצמבר 1950, את המחסומים שהניח "הלגיון הירדני", בק"מ ה-78, בדרך הערבה לאילת. בחילופי אש עם הירדנים, פגע תותח נ"ט שסופח לגדוד בשריונית ירדנית.

* במסגרת מבצע "הדס", פוצץ כוח של גדוד 9 שני בתים, ממזרח לעיר עזה בלילה אור ל-20 בספטמבר 1951. מפקד החוליה השנייה, טעה ולא הגיע ליעדו. בקבלו עליו את האחריות לכישלון התאבד בפיצוץ רימון יד.

* במסגרת מבצע "יגב", פשטו שתי פלוגות מוקטנות מגדוד 79 על פרבר מזרחי של העיר עזה, בלילה אור ל-20 באוקטובר 1951. פלוגה א' נתקלה בכוח קטן, ונסוגה ללא שביצעה את משימתה. פלוגה ב' בפיקודו של משה בריל (לימים האלוף בר-כוכבא) פוצצה מספר בתים חרף התנגדות באש.

* במהלך מבצע "מסגרת", פשטה אותה פלוגה א' של גדוד 79, שנכשלה במבצע "יגב", על מאהל בדווי ליד מחנה אל בורג' ברצועת עזה, בלילה אור ל-7 בינואר 1952, שרפה 20 אהלים ופוצצה את בית השיח'. בפעולה בה לא נפגעו הלוחמים הישראלים, נהרגו 15 ערבים.

* במסגרת מבצע "תגמול", פשט צוות קרב מגדוד 79 שכלל מחלקת חרמ"ש, שפעלה רגלית, כיתת מרגמות מגדוד 9 ומחלקת ג'יפים מגונדה 17, על מאהל בדווי מדרום לצאפי בערבה, בלילה אור ל-22 אפריל 1952. לאחר מסע התקרבות של 6 ק"מ שנמשך 6 שעות, הסתער הכוח על המאהל, שרף אהלים והרג 2 בדווים.

* ב-24 בספטמבר 1952, החלה פלוגה מגדוד 79, עם כוח מיחידת המיעוטים, בפעולת תגובה על רצח רועה בשדה בוקר, כנגד בדווים באזור עוג'ה אל חפיר. בפעולה שבה נהרג לוחם ונפצעו שניים, נהרגו 26 בדווים, נשרפו 35 אהלים, נפגעו 66 גמלים ו-40 חמורים ונלקחו 300 ראשי צאן.

* במסגרת מבצע "חסידה", פשט כוח בהרכב של שתי פלוגות מוקטנות מגדוד 79 על הכפר אידנא בהר חברון, בלילה אור ל-6 אוקטובר 1952. סיור מכין השאיר עקבות וסימנים והמשמר הלאומי הירדני הציב מארב לכוח הפושט, כק"מ וחצי לפני הכפר. הכוח הפושט נתקל בכוח הירדני ולאחר חילופי אש נאלץ לסגת. נפצע לוחם אחד.

* במסגרת מבצע "שפיפון עלי דרך", פעלו בלילות שבין 21 ל-27 במאי 1953, כוחות קטנים שכללו שתי כיתות כל אחת, לאורך גבול הערבה. הכוחות היו מגדודים 79 ו-9, גונדת סיור 17 ויחידות אחרות. בפעולות נהרגו 6 ערבים. באחת מהן תקף כוח מגדוד 9 בטעות מאהל בדווי בשטח ישראל והרג שתי נשים וזקן.

* במסגרת מבצע "נקם ושילם", הוטל על גדוד 79 לפשוט על כפר עווא בהר חברון, בלילה אור ל-12 באוגוסט 1953. הכוח כלל 6 מחלקות חי"ר על נ"נים, מחלקת חרמ"ש על זחל"מים, סוללת מרגמות 120 מ"מ ושתי סוללות תותחים 75 מ"מ. שורה של תקלות ובהן איחור ביציאה, התהפכות נ"נ ופציעת 11 לוחמים כולל מ"פ, וקשיי עבירות, גרמו לכך שהכוח הגיע להיערכות רק סמוך ל-0230 ובשל הזמן הקצר שנותר לביצוע, הכוח הוחזר.

מבצע "שומרון" (קלקיליה), 12.10.56

בתוך ההכנות למלחמה בסיני, התחולל האחרון במבצעי הגמול, מבצע קלקיליה בלילה אור ל-11 באוקטובר 1956. במבצע שבו פשט כוח צנחנים מחטיבה 202 על משטרת קלקיליה, העבירה לו חטיבה 7 מחלקת טנקי אי-אם-אקס-13 בפיקודו של צביקה דהב מגדוד 9, ושתי מחלקות חרמ"ש מגדוד 52.
צוותי הטנקים קיבלו 4 טנקים חדשים. בסדנה התקשו להרכיב עליהם זרקורים והם נשלחו על גבי מובילים בלעדיהם. בשל איטיות המובילים נעו הטנקים מרמלה על שרשראות ונערכו כמה דקות לפני שעת ה"ש" (2200) במרחק של 1400 מטר ממשטרת קלקיליה. לאור זרקורים ירו הטנקים 13 כדורי תותח על המגדלים והקומה העליונה של הבניין.
כיבוש המשטרה היה מהיר, אך כוח חסימה של הצנחנים, שנכנס לעומק 10 ק"מ, נותק על ידי כוח תגבורת של הלגיון הירדני. בשעה 0100 קיבל מג"ד 52 סא"ל יצחק בר און, פקודה לחבור לכוח החסימה. המג"ד נכנס עם 7 זחל"מים ועוד 7 זחל"מים של הצנחנים לעיר. לבד ממחלקת חרמ"ש שטעתה בעיר ויצאה, הגיע טור הזחל"מים תוך מתן אש לעבר מוצב סופין הירדני, אל כוח החסימה. חיילי כוח החסימה ולהם הרוג וכמה פצועים הועמסו על הזחל"מים. בשל ריבוי הלוחמים, היו חלק מהלוחמים מחוץ לזחל"מים. בתנועה חזרה, תוך חילופי אש עם מוצב סופין, נתקע זחל"ם ליד המוצב הירדני ונפצעו לוחמים נוספים. כוח חילוץ שמנה כמה זחל"מים חזר אח"כ וחילץ את הזחל"ם. תוך כך נהרגו עוד 2 לוחמים. בעקבות הפעולה דרש מח"ט 7 להעביר מתפקידו את מג"ד 52, בשל השליטה הלקויה בכוח והיעדרו מפעולת החילוץ. במקומו מונה סא"ל אורי רוזנבלום (רום) שהיה סמג"ד ומג"ד בגדוד 9.

הכנת החטיבה למלחמת סיני

בנובמבר 1955 התמנה אל"ם אורי בן ארי למח"ט 7. היה זה מינוי ראשון של מפקד בעל רקע שריונאי. במקביל למינויו חל שינוי ארגוני בחטיבה 7. בשנת 1954 הועברו גדודי החטיבה לפיקוד מפקדת גיסות שריון שהוקמה באותה שנה. עתה הוחזרו הגדודים 82 ו-9 למפקדת החטיבה שהתמקמה במחנה עמנואל בג'וליס. כמג"ד 82 מונה אברהם אדן (ברן), גם הוא בעל רקע שריונאי כחניך קורסי הטנקים הראשונים בצה"ל.
המח"ט החל בארגון החטיבה ואימון לוחמיה. נוצרו תרגולות קרב אחידות, נעשו תרגילים שלדיים ותרגילים עם גייסות, כל אלה בתוך אווירה משבשת בשל אירועי ביטחון שוטף והצורך להעמיד את הרק"ם של החטיבה לאימוני יחידות אחרות, כמו קורס מ"פים הראשון של השריון בתחילת 1956. חטיבה 7 לא ביצעה ולו תרגיל חטיבתי אחד עם גייסות, אך נאלצה למסור את הטנקים והזחל"מים שלה בחודש מאי 1956 לחטיבת מילואים 27. בתרגיל "פלט" התגלתה תמונה עגומה של תקלות בטנקים לרבות טנקי אי-אם-אקס-13 החדשים.

מבצע "יונה"
ביולי ובאוגוסט 1956, הוטל על חטיבה 7 לקלוט את הטנקים והתחמושת שנשלחו מצרפת על גבי נחתות. מבצע "יונה" הוכן בחשאיות מרבית על ידי מח"ט 7 וצוות מצומצם של מפקדים.
בעצה אחת עם חיל הים אותר חוף פריקה בכניסה לנמל הקישון. החוף נבדק על ידי טנק אי-אם-אקס-13 וטנק שרמן ואותר מחנה לאחסנה בבסיס מחנות כורדני. לקראת הפריקה הורחב מעגל שותפי הסוד וכלל מאות נהגי טנקים, מט"קים, לוחמי חרמ"ש ונהגי משאיות ובהם נהגי משאיות דיזל אזרחיים ש"גויסו" למבצע, מפני שחיל הים הצרפתי התנגד לעליית משאיות בנזין על נחתות.
המבצע החל בלילה אור ל-25 ביולי. לילות אחדים קודם כן "חרשו" 3 טנקי "שרמן" את החוף על מנת להרגיל את השכנים לרעש טנקים בפריקה. הנחתת הראשונה הביאה 33 טנקי אי-אם-אקס-13 בבטנה. עוד בהיותה בלב ים 30 מייל מהחוף עלו עליה 33 נהגי טנק ומספר מפקדים. אלה בדקו את כשירות הטנקים על ידי הפעלה ודימום מנועים.
הנחתת נחתה בחוף בהכוונת נורות. הירידה לחוף החלה בשעה 2100. בין מקבלי הפנים לארוע הנרגש היו גם דוד בן גוריון והמשורר נתן אלתרמן. את רשמיו ביטא בשיר "עוד יסופר" ב"טור השביעי", ב – 15 אוקטובר 1956. תוך 22 דקות היו הטנקים מחוץ לנחתת ותוך עוד 10 דקות נעו על גבי מובילים למחנה כורדאני. חיילים הניחו בינתיים פטיני עץ מחוזקים בברזל. על משטח אלה נכנסו לבטן הנחתת כמה משאיות ובתוך 45 דקות יצאו עם התחמושת שהועמסה על ידי לוחמי החרמ"ש של גדוד 9. בשעה 2245, הפליגה הנחתת ללב ים. עקבות הטנקים והמשאיות טושטשו לבלי היכר. בלילה שלמחרת, הביאה נחתת שנייה 33 טנקי "סופר שרמן" שנפרקו על ידי צוותים מגדוד 82.
בלילה השלישי, הביאה נחתת ארגזי תחמושת. פריקת הנחתת נמשכה שלושה לילות, כאשר החלל שנוצר לאחר כל פריקה מולא במשאיות הדיזל ואלה הועמסו בלב ים. על מנת לשכנע את הנהגים האזרחים להעלות את משאיותיהם להפלגה ללב ים וחזרה, נזקק המח"ט ל"נאום ציוני" על ה"הבדל בין הסטנים של תש"ח לעוצמה של צה"ל כתוצאה מהמבצע שלו הם שותפים". על פעולתם במבצע זה ציין הרמטכ"ל לשבח את פלוגה ג' בגדוד 9, על פי המלצת המח"ט.
במחצית הראשונה של חודש אוגוסט 1956, בוצע שלב ב' של מבצע "יונה". הפעם הובאו 99 טנקי אי-אם-אקס-13. התארגנות חטיבה 7 למלחמה החלה בספטמבר 1956. בתוך פחות מחודשיים, השלימה החטיבה מהפך איכותי ברק"ם ובלוחמים. בתחום הרק"ם פלטה החטיבה מתוכה את כל טנקי ה"שרמן" אם-3 הישנים וקלטה טנקי "סופר שרמן", "שרמן אם-50" ואי-אם-אקס-13.
גדוד 82 בפיקודו של אברהם אדן (ברן), העתיק בתחילת אוקטובר את בסיסו לשטח האימונים 302 ליד באר שבע. פלוגת הטירונים הוחזרה לבסיס לאימון מקצועות מזורז של 20 צוותים. טנקי ה"סופר שרמן" הגיעו באמצע אוקטובר, ומהם הוקמו שתי פלוגות, שהספיקו לעשות הסבה מקצועית ותרגיל פלוגתי. הפלוגה השלישית של טנקי אם-50 קלטה את הטנקים שלה רק סמוך למלחמה. האימונים בשטח בפיקוח מפקדת הגדוד הקנו ללוחמים ניסיון בתנאי לחימה.
גדוד 9, היה גדוד חרמ"ש בפיקוד אורי רוזנבלום (רום). אורי רוזנבלום היה לפני כן מ"פ וסמג"ד בגדוד 9. הגדוד יועד להפוך בתוך פחות מחודש לגדוד אי-אם-אקס-13. הפיקוד הועבר לישראל הדר (ביגלה) שעסק עד אז באימון צוותי אי-אם-אקס-13 בבית הספר לשריון, לאחר שלמד את הטנק בצרפת לפני כן. הצוותים אומנו בבית ספר לשריון אימון מקצועות שקוצר והסתיים ב-21 באוקטובר 1956. במקביל להם הסתיים קורס מפקדי טנקים מזורז. במסדר הסיום של הקורס היו כבר המט"קים ואנשי הצוות על הטנקים שלהם. ללא אישור מפקדת גי"ש הורה מח"ט 7 לצוותים לנוע על שרשראות ממחנה עמנואל (ג'וליס)למחנה נתן מדרום לבאר שבע. היה בזה גם אימון וגיבוש צוותים. 8 צוותי מילואים שגויסו סמוך למלחמה, אפשרו להקים שלוש פלוגות – שתי פלוגות בנות 13 טנקים ואחת של 9 טנקים. הזמן שנותר נוצל לאימונים של תנועה וירי ותנועת יום ולילה.
גדוד חי"ר 52 הועבר בתחילת ספטמבר מ"גבעתי" לחטיבה 7. עד למלחמה הוסב לגדוד חרמ"ש תחת פיקודו של אורי רוזנבלום שהועבר לתפקיד זה מפיקוד על גדוד 9. המח"ט העדיף שגדוד 9 יוסב מחרמ"ש לטנקי אי-אם-אקס-13 וסמך על אורי רוזנבלום שייסב בתוך זמן קצר את לוחמי החי"ר מ"גבעתי" ללוחמי חרמ"ש. פלוגת חי"ר הוסבה לחרמ"ש. אליה נוספה פלוגת חרמ"ש שהועברה מגדוד 9, שסיימה בתחילת אוקטובר את אימון הפרט. פלוגה שלישית הייתה של טירונים, ופלוגה מסייעת שכללה מחלקת מרגמות 81 מ"מ וכיתת חבלה. הפלוגות החלו להתאמן בקצב מזורז והרגמים התאמנו על זחל"מים דגם ג' שעליהן הותקנו מרגמות 81 מ"מ קבועות.
פלוגת הסיור 135 של החטיבה היתה בפיקוד איציק בן ארי, סייר ואיש מודיעין ובעל יידע על טנקי אי-אם-אקס-13 שהיו חלק מהפלוגה מאז מארס 1956. 12 טנקי אי-אם-אקס-13 על צוותיהם הועברו בספטמבר 1956 לגדוד 9. במבנה החדש שלה כללה פלוגת הסיור מחלקת סיור, מחלקת ג'יפי סיור ומחלקת טירונים. במסגרת אימונים מזורזים, לרבות על נ"נים וג'יפים, הוכנה הפלוגה למלחמה ואורגנה ב-3 צוותי סיור.
ערב המלחמה כללה חטיבה שלוש גדודים: גדוד 82 שהיו בו 35 טנקי "שרמן", מהם 22 "סופר שרמן" ו- 13 טנקי שרמן אם-50; גדוד 9 שהיו בו 25 טנקי אי-אם-אקס-13; וגדוד חרמ"ש 52 וכן פלוגת סיור 135, פלוגת סדנה חטיבתית, פלוגת אספקה ופלוגה רפואית.
התארגנות הכוחות וקליטת הכלים החדשים נמשכה עד היציאה למלחמה. פריטים וכלי חילוף הגיעו ממש לפני היציאה למלחמה. חיפזון זה מצא את ביטויו בתקלות טכניות בעיקר בגדוד 9.

תורת הביטחון של מדינת ישראל בראשית דרכה קבעה כי בחמישה מצבים תהיה לצה"ל עילה לפתוח במלחמה מקדימה: שיבוש החיים התקינים בישראל בפעולות טרור; חסימת נתיבי הים והאוויר במפרץ אילת; ערעור מאזן החימוש בין צה"ל למדינות ערב; כניסת חיל משלוח ערבי לירדן; כריתת ברית צבאית משולשת בין מצרים סוריה וירדן והקמת מפקדה משותפת.

בשנים 1955 – 1956 התגשמו כל חמשת התנאים. גברה פעילות הפיגועים בתחום ישראל מהגבול הדרומי והמזרחי; המצרים הגבירו את ההסגר הימי במפרץ אילת; נשק רב זרם למצרים במסגרת עסקת הנשק עם צ'כיה והגוש המזרחי, ואף הוקמה מפקדה ערבית משותפת.
התכניות המבצעיות של פעולה בחצי האי סיני בכוחו של צה"ל הוצאו מהמגרות. בעקבות הסכם חשאי בין ישראל לבין צרפת ובריטניה התחייבה ישראל לפתוח בלחימה סמוך לתעלת סואץ, כדי לאפשר לצרפת ובריטניה עילה למתן אולטימטום למצרים (ולישראל), להרחיק את כוחותיהם ולפתוח במבצע מוסקיטר באזור התעלה.
מערכת סיני הציבה בפני המתכננים מגבלות מדיניות שחייבו את צה"ל להפעיל תכנית מרובת פגמים. משתי האוגדות שפעלו בפיקוד הדרום, נמנע מלהתחיל בקרב ההבקעה, אלא לאחר אישור של בנות הברית. לפיכך הותר לאוגדה 77 בפיקוד חיים לסקוב לתקוף את מערך רפיח רק בלילה השלישי למלחמה. לאוגדה 38 בפיקוד יהודה ואלך הותר לכבוש בלילה הראשון את קצימה, כדי לפתוח נתיב לחילוץ הצנחנים מהמיתלה לפי הצורך. הותר לה גם לתקוף את מוצבי החוץ של מערך אום-כתף, החל מהלילה השני ואת המערך עצמו רק בלילה השלישי.
נאסר עליה בתכלית האיסור להכניס את חטיבה 7 לעומק השטח לפני כיבוש מערך אום-כתף, מחשש שהכנסתה בטרם עת תניע את המצרים להכניס למערכה את צח"ם 1 המצרי שהיה ממערב לתעלה וכלל כ-50 טנקי טי-34. היה גם חשש מפני הכנסתה של החטיבה לעומק סיני לפני שייפתח ציר אספקה בכביש החוצה את מערך אום-כתף. מערך אום-כתף היה תפוס על ידי חטיבה מצרית מוגברת 6 מדיוויזיה 3 בעלת 2 פלוגות של משחיתי טנקים מסוג ארצ'ר וגדוד ארטילריה 25 ליטראות. מערך קצימה היה תפוס על ידי חטיבה מוקטנת מה"ל (המשמר הלאומי) 23.
בשל המגבלות המדיניות, קבעה תכנית ההתקפה האוגדתית שלוש יממות למילוי המשימה: בליל 29 באוקטובר, ייכבש מתחם קצימה על ידי חטיבת חי"ר 4; רק בלילה השני, תכבוש החטיבה את המוצבים שבין קצימה לאום-כתף, ובו בלילה תכבוש חטיבת חי"ר 10 את המוצבים שבין ניצנה למערך אום כתף, ואילו חטיבה 7 תחדיר את פלוגת הסיור שלה דרך חטיבה 4 לכיוון ג'בל ליבני.
ביום השני, 31 באוקטובר, ייצרו חטיבות חי"ר 4 מגע עם מערך אום-כתף ואילו חטיבה 7, תתקדם לעבר אבו-עגילה דרך אחת משתי החטיבות.
בלילה השלישי, אור ל-1 בנובמבר, ייכבש מערך אום-כתף על ידי חטיבה 4 מדרום ועל ידי חטיבה 10 מציר הכביש. חטיבה 7 תסייע או תשלים את כיבוש אום-כתף או צומת אבו-עגילה וביום השלישי תנצל את ההצלחה לכיוון אל עריש או ג'בל ליבני.
עוד לפני תחילת המלחמה העבירה החטיבה מחלקת טנקי אי-אם-אקס-13 לטור היבשתי של חטיבת הצנחנים 202 שאמורה היתה לפעול בציר הדרומי של חצי האי סיני. פלוגת שרמנים הועברה מגדוד 82 לחטיבה 10. כך נותרה חטיבה 7 עם 58 טנקים בלבד.
כיוון שהחטיבה יועדה למשימות שונות, בנה מח"ט 7 צוותי קרב מאוזנים: צג"ם 9 שכלל 22 טנקי אי-אם-אקס-13 ופלוגת חרמ"ש; צג"ם 52 שכלל פלוגת חרמש ופלוגת שרמנים; צג"ם 82 שכלל פלוגת סופר שרמן , פלוגת שרמן אם-50, פלוגת חרמ"ש ופלוגת חרמ"ן ; גדוד 61 שכלל 2 פלוגות חרמ"ן ופלוגה מסייעת. כל צג"ם כלל סוללת ארטילריה, מחלקת סיור, מחלקת הנדסה צוותי רפואה וחוליות טכניות.

תחילת הלחימה

מבצע "קדש" נפתח בערב 29 באוקטובר בהצנחת גדוד צנחנים ממזרח למעבר המתלה. בבוקר שלמחרתו החלה אוגדה 38 בהתקפתה. חטיבה 4 נעה לכיבוש קצימה. בשעה 0530 הורה מפקד האוגדה למח"ט 7 לתגבר את חטיבה 4 בצג"ם על מנת להתגבר על העיכוב בכיבוש קצימה. אורי בן ארי הטיל את המשימה על צג"ם 52. בשעה 0600 חצה צג"ם 52 את הגבול. עד שהגיע לקצימה הסתיים הקרב כי המצרים נטשו את המקום.
בינתיים נפגש המח"ט עם אלוף הפיקוד אסף שמחוני במישור שבין ניצנה והיציאה מנחל רות. מח"ט 7 הציע לאלוף הפיקוד לנצל את ההצלחה של פתיחת המלחמה ולפרוץ עם חטיבה 7 לעומק סיני במגמה לפגוש את הצח"ם המצרי קרוב ככל הניתן לתעלה. אלוף הפיקוד אישר למח"ט 7 לקדם את החטיבה לגבול. בשעה 0930 אישר אלוף הפיקוד לאורי בן ארי לקדם את כל החטיבה לעבר קצימה ואת צג"ם 52 עד למערך אום-כתף. מח"ט 7 הורה למג"ד 52 בשעה 1052 שלא להתגלות ולא להיכנס לקרב עם המערך המצרי, אלא שאורי רוזנבלום לא קלט את ההוראה ונקלע בסמוך לשעה 1200 לקרב אש עם המערך המצרי. נגרמו לו הרוג ומספר פצועים מאש ארטילרית שנמשכה גם אחר כך.
בשעות הבוקר המאוחרות הגיע הרמטכ"ל לחפ"ק חטיבה 7 בראס מטמיר, 20 ק"מ ממערב לקצימה ומצא שהופרה הוראתו שלא להכניס את חטיבה 7. הרמטכ"ל חשש שמהלך זה ירגיז את בנות הברית וגרוע מזה, יביא להכנסת עתודת השריון המצרי צח"ם 1 שהיה בקרבת תעלת סואץ לתוך סיני. הקדמת הכנסת חטיבה 7 חייבה גם את הקדמת תקיפת מערך אום-כתף על ידי חטיבה 10, ב-24 שעות, כדי לפתוח ציר אספקה ופינוי לחטיבה 7 בעומק סיני.
למרות כעסו הרב על שהופרה הוראתו, העדיף דיין "סוסים אבירים על פני שוורים המסרבים לזוז". הוא נמנע מלפקוד על החזרת חטיבה 7 אל מעבר לגבול. אדרבא, הרמטכ"ל אישר לחטיבה 7 לתקוף למחרת את אום-כתף מדרום, על ידי צג"ם 52 וצג"ם 82 ואילו את צג"ם 9 הורה לשלוח בלילה לביר חסנה, כדי להבטיח ציר גישה נוסף לצנחנים במיתלה.
עוד לפני כל אלה, הורה מח"ט 7 לאיציק בן ארי, בשעה 1000 לנוע עם 2 צוותי סיור ולבדוק את מיצר הדייקה שממערב למערך אום-כתף. לפי נתוני המודיעין הוחזק המצר על ידי גדוד חי"ר מצרי והיו מכשולים בפתח המצר. איציק בן ארי הוזהר על ידי המח"ט שלא להיכנס ללחימה.
צוותי הסיור הגיעו למצר ומצאוהו ריק. בהגיעם לקצהו הצפוני, התקשו להשיג קשר למח"ט. רק בשעה 1600 הצליח מ"פ הסיירת לדווח למח"ט. הרמטכ"ל ומפקד האוגדה עזבו את חפ"ק המח"ט זמן מה לפני כן. אורי בן ארי השיג את מפקד האוגדה והציע לנצל את מצר הדייקה כדי לתקוף את מערך אום-כתף מאחור ובהפתעה. הצעתו אושרה על ידי אל"ם ואלך, מפקד האוגדה, והרמטכ"ל.
גדוד 61 החליף את צג"ם 52 מול מערכי אום-כתף, והחל מהשעה 0200 נכנסה החטיבה כולה למצר. בשעה 0530 הגיע צג"ם 82 למרחק 2 ק"מ לפני היציאה הצפונית של המצר. פלוגת החרמ"ן אִבטחה את הצומת והצג"ם נע לעבר אבו עגילה. חפ"ק החטיבה התמקם 3 ק"מ ממערב לאבו עגילה. ההתקדמות הייתה בשטח שלא אפשר פריסה של יותר משתי מחלקות טנקים. הכוח התגלה למצרים המופתעים ממרחק של 3 ק"מ ונפתחה עליו אש ארטילרית. החל מטווח של 1000 מטר התקדמו הטנקים בתנועה ואש. שתי מחלקות טנקים נכנסו לתוך המערך ובעקבותיהן נעה על הכביש פלוגת החרמ"ש. 60 חיילים מצריים התגלו באגף ובירי מבזוקות פגעו בטנק, עד שחוסלו על ידי מחלקת חרמ"ש. בשעה 0630 נכבשה אבו עגילה. מיד אחר כך נפתחה אש ארטילרית חזקה על הצג"ם.
בלילה או לקראת בוקר איתרו המצרים את שני המאמצים ההתקפיים של צה"ל, מה גם שהמתקפה של אוגדה 77 על מערך רפיח אמורה היתה להתבצע בלילה אור ל-1 בנובמבר. המטכ"ל המצרי הורה לצח"ם 1 שהיה באיסמעיליה ולגדוד משוריין 3 שהיה באל עריש לנוע למערך אום-כתף המותקף.
צוות סיור בפיקודו של בר שירה עלה על הציר לאל עריש ודיווח על 15 טנקי "שרמן" עם צריח של אי-אם-אקס 13 שנעו מכיוון אל עריש. שני משחיתי טנקים "ארצ'ר" ושתי נושאות ברן נעו מכיוון סכר הרואיפה והושמדו. כל אותו יום היה צג"ם 82 נתון בקרבות שריון והפגזות ארטילריה.
כנגד השריון המצרי מאל עריש הופעל גם חיל האוויר הישראלי. בשעות לפני הצהרים ביצעו מטוסי מוסטנג, הרוורד, מטאור ואורגן 28 גיחות בהן פגעו בפצצות "נפאלם" (פצצות תבערה) ובאש תותחים בטור המצרי. 6 מטוסים נפגעו מאש נ"מ מצרית.
בשל המגבלות המדיניות הורה מפקד האוגדה שלא לתקוף בינתיים את סכר הרואיפה. פיקוד הדרום, קיווה לנצל את הגעת חטיבה 7 ללא קרב אל עורף מערך אום-כתף. התכנית האוגדתית הייתה לתקוף את המערך משני אגפיו על ידי חטיבה 10 וחטיבה 7, אולם בשעה 0930 נודע לפיקוד כי צח"ם מצרי מס' 1 נמצא בתנועה לכיוון ג'בל ליבני. אלוף הפיקוד הורה למח"ט 7 לעבור תחת פיקודו ולקדם את פני השריון המצרי.
נוצר מצב חדש שעליו הכביד ניתוק הקשר עם גדוד 9 והעובדה שמצר הדייקה הפך לבלתי עביר להספקה שהייתה כל אותו זמן ליד קצימה, על משאיות 4×4. מח"ט 7 נערך לקדם את פני הצח"ם המצרי. הוא הורה בשעה 1000 לצג"ם 52 לנוע לעבר ג'בל ליבני, להציב מארב במרחק 4 ק"מ מהצומת. כוונת המח"ט הייתה שצג"ם 52 יהווה את ה"סדן" ואילו גדוד 9 יגיע עד כדי 5 ק"מ מדרום לצומת ויהווה את ה"פטיש". בין שני אלה ייתפס כוח השריון המצרי.
בינתיים כבש צג"ם 9 בשעה 1100 את ביר חסנה. בשעה 1200 הגיע אליו מטוס פייפר והטיל את פקודת המח"ט לנוע לג'בל ליבני. במהלך תנועתו לג'בל ליבני הותקף צג"ם 9 מספר פעמים על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי. שני טנקים, זחל"ם וג'יפ נפגעו ו-5 אנשים, כולל מ"פ נפגעו. תקיפות אלה היו בין הסיבות לעיכוב הגעת הצג"ם בזמן לג'בל ליבני. נוספו על כך תקלות טכניות שנבעו מהכניסה החפוזה למלחמה.
החל משעות הבוקר ועד לחשיכה תקפו מטוסי חיל האוויר את צח"ם 1 המצרי. מטוס מוסקיטו גילה את טור הרק"ם המצרי שנע באורות מלאים, מאיסמעיליה לביר גפגפה, כבר בלילה אור ל-31 באוקטובר. 51 גיחות תקיפה בוצעו ב-31 באוקטובר נגד צח"ם 1 במרחב ביר-גפגפה – ביר-חמה – ג'בל-ליבני. בתקיפות השתתפו מטוסי מטאור, אורגן, מוסטנג ומוסקיטו. הטייסים דיווחו על טור שכלל לפחות 30 טנקים וכלים רבים אחרים. בהתקפותיהם נפגעו 15טנקים, 15זחל"מים ושריוניות וכ-90 כלי רכב. מאש נ"מ מצרית בנתיב הכביש ומעל מערך אום-כתף, נפגעו קרוב ל-30 מטוסים בהם 8 שהתרסקו. 3 טייסים נהרגו בהם מפקדי טייסות ההרוורד והמוסטנג. 2 טייסים שצנחו בסיני הגיעו לכוחות חטיבה 7 וחולצו. בתקיפה האחרונה, עם דמדומים, פגעו מטוסי חיל האוויר בטנקים של גדוד 9 בין ביר חסנה לג'בל ליבני.
בשעה 1445 הודיע פיקוד הדרום לחטיבה 7 שצח"ם 1 הותקף על ידי חיל האוויר הישראלי והפסיק את התקדמותו ליד ביר גפגפה. צוות סיור של החטיבה הבחין בכך ממרחק רב. בשלב זה נותרו לכל טנק בצג"ם 52 15 כדורים ונוצר מחסור בדלק, כיוון שהדרגים נתקעו בדייקה החרושה לאבק דק. קצין האפסנאות שמשון צלניקר נשלח אישית להביא את הדרגים והצליח להביא דרגים ועימם תחמושת עבור בטן מלאה ודלק למחצית בטן. כל אותו זמן חיכה מח"ט 7 לצג"ם 9 וזה התמהמה.
לאור הידיעות החדשות ואי הידיעה של הפיקוד לגבי מיקומו של צח"ם 1, הורה המח"ט למפקד הסיירת להתקדם עד לצומת ג'בל ליבני. כן ביקש להתחקות אחר השריון המצרי מהאוויר. הסיירת הגיעה לצומת ומפקדה איציק בן ארי, דיווח שפרט לכמה שבויים, אין כוח מצרי בצומת.
המח"ט נוכח כי בשל הידיעות המודיעיניות המעורפלות, הבעיות הלוגיסטיות של צג"ם 52 והתעכבות גדוד 9, איבד זמן יקר. בהתייעצות עם הסמח"ט אריה שחר, החליט כי יש להעמיק ולחדור לתוך סיני וכך גם להוסיף לחץ על החלטות הפיקוד המצרי, הן על מפקד מערך אום-כתף והן על מפקד צח"ם 1, שנלחץ גם על ידי חיל האוויר הישראלי. בינתיים, הוא הורה לצג"ם 52 להיערך בחניון לילה ולחכות לצג"ם 9.
בשעה 1530 הודיע אלוף הפיקוד למח"ט כי הוסרו המגבלות המדיניות לתקיפת סבר הרואיפה. המח"ט הורה למג"ד 82 לתקוף את הסכר. הסמח"ט נע למפקדה העיקרית ממערב לאבו עגילה ואילו הוא נע לעבר גדוד 52. בהגיעו לצומת ג'בל ליבני, נוכח כי צג"ם 9 עדין לא הגיע. הוא שלח 2 ג'יפים לכיוון צג"ם 9 והמתין בצומת. לאחר שאלה נפגשו עם מפקד הצג"ם, נסע המח"ט לביר חמה לקבוצת פקודות עם אורי רוזנבלום ואיציק בן ארי.
בשעה 1630 החל צג"ם 82, שתוגבר על ידי פלוגה מוקטנת ד' שלו שהוחזרה מחטיבה 10, לתקוף את הסכר. ידוע היה שלמצרים 25 כלים נ"ט שונים בהם תותחי 25 ליטראות בכינון ישיר, משחיתי טנקים "ארצ'ר" ותותחים נ"ט 57 מ"מ. פלוגת טנקים פחות מחלקה הושארה לנהל את הקרב נגד הטנקים המצריים מאל עריש. המג"ד הורה לשתי פלוגות בקבוצת פקודות קצרה של שתי דקות, להוות באכ"י (בסיס אש בכינון ישיר) בפיקוד הקמב"ץ אדולף אברמוביץ. אלה יתקדמו תוך כך עד למרחק 300 מטר מהסכר.
פלוגת טנקים א' של משה בריל, פחות מחלקה תתקוף ותכבוש גבעה מצפון מזרח למחנה ותחפה על פלוגת החרמ"ש של ששוןיצחקי שתתקדם בכביש אחרי הטנקים ותכבוש בהסתערות רגלית את המחנה. החיפזון בנוהל הקרב נבע מכך שהייתה זאת שעת דמדומים והקרב היה יכול להיכנס לחשיכה.

קרב סכר הרואפה

משלביו הראשונים השתבש הקרב. המג"ד לא הפעיל ארטילריה. פלוגה א' נכנסה לקרב אש מול עוצמת הנ"ט במערך וכשנפגעו לה טנקים סטתה ונעה לכיוון הדרומי ולא הצפוני. היא נכנסה בין טנקי הבאכ"י (בסיס אש בכינון ישיר) בפיקוד אדולף אברמוביץ (לימים אדיב אבירם). בשל החשש של פגיעה בכוחותינו הורה המג"ד לאדולף להפסיק לירות ולהצטרף להתקפה. את הידיעה קלטה חיילת בזחל"ם המודיעין (רוז'י להר – כיום זינגר) אך היא הצליחה להעבירה זאת רק לאחד המ"מים, ליעקב מאיה. טנק יחיד היה כשיר לתנועה והוא נענה לפקודה.
רק ארבעה טנקים חצו את גדר המוצב – אך שנים מהם "נתקעו" בסמוך אליה. כשהגיע המ"פ בריל לאגף הדרומי, הוא נותר עם הטנק שלו בלבד וזחל"ם הסמ"פ ואליהם הצטרף הטנק של מאיה מכוח אדולף. הם חדרו למוצב בתפר בין תעלת הנ"ט ונחל אל עריש וניהלו קרב אש בתתי-מקלעים, ברימונים ובזחלי הטנקים עם לוחמי חי"ר מצריים. כך נכבש היעד. הכוח הקטן הגיע לביתו של המושל ומשם נע צפונה.
פלוגת החרמ"ש בפיקוד ששון יצחקי, נשארה ללא חיפוי טנקים. בתנועתה על הכביש נפגעו לה זחל"מים מאש הטנקים המצריים שבאו מאל עריש ומאש ארצ'רים בקרבת המחנה. פלוגת החרמ"ש ירדה מהכביש ימינה אך הזחל"מים לא הצליחו לנוע בשטח החולי והפלוגה הסתערה רגלית ונאחזה בחלק הצפוני של המחנה.
ברבות הימים העניק מפקד גייסות השריון דאז אלוף חיים לסקוב, ציונים לשבח ללוחמים שהצטיינו בקרב על הסכר, ואמר "אם אסקור את תולדות צה"ל אמצא רק קרב אחד המתקרב ללוחמת שריון אמיתית. פלוגה א' הוכיחה בו, שהטנק מסוגל לגמוא מרחקים. הוא מסתער, הוא מבקיע והוא גם כובש". בפעם הראשונה בתולדות צה"ל זכתה יחידה – פלוגה א' של גדוד 82 – בציון לשבח, כן צוינו לשבח המ"פ משה בריל (לימים בר-כוכבא) והמט"ק יעקב מאיה.
בקרב נהרגו 14 לוחמים, רובם מפלוגת החרמ"ש ונפצעו 30, מחציתם לוחמי חרמ"ש. רוב הטנקים נפגעו ו-7 מהם יצאו מכלל פעולה זמנית. בבוקר 1 בנובמבר נמנו במתחם סכר הרואיפה 14 ארצ'רים, 7 תותחי נ"ט 57 מ"מ, 6 תותחי 17 ליטראות, 4 תותחים נ"מ וכ-30 מקלעים.

המשך הלחימה

בעוד צג"ם 9 עושה דרכו לעבר ביר חמה, נפגש המח"ט עם מפקד צג"ם 52 ומפקד הסיירת בביר חמה והורה להם לתת לכוחות לנוח ולהיכון להמשך תנועה מערבה, למחרת בשעה 05.30, כדי לאתר את צח"ם 1 או למנוע את התארגנותו להגנה בביר גפגפה. הוא עצמו עם 2 ג'יפים נע מערבה 45 ק"מ למפקדה העיקרית וקיבל דיווח על קרב הסכר מהסמח"ט. בשיחה עם ברן בקשר אלחוטי, הורה לו המח"ט למנוע פריצת אויב ממערך אום-כתף, אך גם להיות נכון להשתתף בתקיפת המערך ממערב, בשל הצורך החיוני כל כך, לפתוח ציר אספקה ופינוי, עבור חטיבה 7 הנעה לקרב שריון צפוי בביר גפגפה.
צג"ם 82 התארגן בחשיכה, כאשר הכביש שליד המחנה נקבע כנקודת ריכוז שאליה הובאו ההרוגים והפצועים, הטנקים הפגועים וכחצי מכמות הטנקים. הגיעה גם הפלוגה שחסמה לכיוון אל עריש. הצג"ם נכנס לחניון לילה וקלט גם שיירת דלק ותחמושת. בשעה 2200 ירה שריון מצרי אש לעבר החניון. מחלקת טנקים נערכה מולו. נקבע שלמחרת ייסרק מחנה הסכר ותוצב חסימה לכיוון אום-כתף.
ב-1 בנובמבר נכשלו הניסיונות של חטיבת חי"ר 10 וחטיבת שריון החדשה 37 – שהורדה גם היא לסיני – לסייע בקרב על אום-כתף ולכבוש את מערך אום-כתף ממזרח, אולם המצרים שמצאו את עצמם לכודים מחזית ועורף, נטשו את המערך בלילה אור ל-2 באוקטובר.
למחרת, בשעה 1300 עברה פלוגת טנקים מחטיבה 37 את מערך האויב הנטוש באום-כתף. הפלוגה היתה אז תחת פיקוד חטיבה 10. הפלוגה של טנקי שרמן אם-3 התקרבה לחסימה של חטיבה 7. המ"פ משה בריל זיהה את הטנקים ככוח מצרי בין היתר כי בראש הוביל אותם ג'יפ (שלל) מצרי. פלוגה א' של גדוד 82 פתחה באש מטווח יעיל של 600 מטר והשמידה 8 טנקים. האש הופסקה לאחר שטייס פיפר נחת ליד הטנקים היורים והעמידם על טעותם בזיהוי הכוח מולם.
בלילה אור ל-1 בנובמבר, דיווח מודיעין הפיקוד כי צח"ם 1 אמור לשנות כיוון בבוקר 1 בנובמבר, ולרדת דרומה בואדי אל-מלייז לכיוון מצבת פרקר שבמוצא המזרחי של המיתלה. בשיחה באותו לילה עם אלוף הפיקוד, סיכם אורי בן ארי כי יקדם את צג"ם 52 לכיוון ביר גפגפה ואילו את צג"ם 9 יעכב בביר חמה עד שיאומתו הידיעות לגבי צח"ם 1.
בינתיים, בשעה 0500 של 1 בנובמבר, יצא צג"ם 52 עם 9 טנקי שרמן בלבד מביר חמה לכיוון ביר גפגפה. לפני ביר רוד סלים נתקל במשמר עורפי של צח"ם 1. השרמנים פגעו ב-2 טנקי טי-34. טנק נוסף נמצא תקוע בחול עם צוותו. בשעה 0630 התגלה לכוח בטווח 1500 מטר מחנה אוהלים ובתוכו 2 טנקים, משאיות וחיילים רבים. צוות הסיור שהוביל כל העת את הגדוד וטנקי הצג"ם הסתערו על המחנה וכבשו אותו. ליד ג'בל חותמיה נתקל הצג"ם בטנק טי-34. הוא פתח באש והשמיד את הטנק.
בשעה 0800 אימתו מטוסי חיל האוויר את הידיעה כי טנקי צח"ם 1 החלו לנוע דרומה, בעוד הגוף העיקרי שלהם נשאר בביר גפגפה. עתה הורה מח"ט 7 למפקד צג"ם 9 לחזור לביר חסנה ובמסע התקרבות של 125 ק"מ להגיע אל הפתחה הדרומית של המלייז וכך לתפוס את צח"ם 1 משני אגפיו. צג"ם 52 מצא עצמו לאחר מסע של 45 ק"מ בסמוך מאד לביר גפגפה. המח"ט הגיע אליו בשעה 1000. מצב הצג"ם לא היה מעודד: היו לו 7 טנקים בלבד לאחר ששניים נפגעו באש ארטילריה מצרית. הדלק במיכלי הטנקים הספיק להתקדמות של 15 ק"מ בלבד. בצח"ם 1 שמולו היו לפחות 40 טנקי טי-34. המח"ט הורה לו להמתין לדלק ולתקוף לעבר ביר גפגפה, אלא אם תרד חשיכה ואז ידחה את המתקפה למחר בבוקר.
החטיבה היתה פרוסה בשלב זה על פני יותר מ-100 ק"מ, מרחב שלא אפשר שליטה בקשר על יחידות החטיבה. בשעה 1000 עלה המח"ט על מטוס "פיפר" והחל ב"סבב" ליחידותיו. הביקור הראשון היה במפקדה העיקרית. שם עדכן אותו הסמח"ט באשר לאירועי הלילה בגדוד 82. גדוד 82 וכן גדוד חרמ"ן 61 שהיה מול אום שיחן חסמו כוחות מצריים שניסו לפרוץ מהמערכים והיו נתונים בקרבות ארטילריים עם המצרים. התנהגותם של המצרים יחד עם מידע מקצין מצרי שנתפס על ידי צג"ם 52 לפיו קיבל הוראת נסיגה לאיסמעיליה, יצרו תמונה של צבא מצרי נלחם אך מתפורר.
משם המריא אורי בן ארי עד שאיתר את טור הטנקים של צג"ם 9 בדרך לביר חסנה. למג"ד הבהיר המח"ט את הצורך שיגיע למוצא המלייז לפני שיגיעו אליו הטנקים המצריים. המח"ט קיווה שהצג"ם, שיש לו טנקים מהירים במיוחד וללא אויב על ציר התקדמותו, יגיע ליעדו במהירות סבירה יותר מאשר יום אתמול, ממנה לא היה שבע רצון. בטיסתו לעבר צג"ם 52 הצליח הטייס הישראלי להתחמק ממטוס מיג-17 מצרי. הוא הגיע לצג"ם בשעה 1400. אך עדיין לא הגיע הדלק המיוחל. המח"ט התיר לאורי רוזנבלום להעלות מחלקת טנקים לעבר גבעה המרוחקת 3 ק"מ מביר גפגפה, שם איתר מפקד הסיירת התרוצצות במחנה המצרי, אך אסר עליו להתגלות. גודלו של כוח האויב ומיקומו, לא היו ברורים: האם יתארגן במחנה, האם יירד למלייז, האם ייסוג לתעלה? המידע היחיד המדויק היה של מפקד הסיירת.
לאחר הערכת מצב החליט המח"ט להמתין לדלק ולתקוף למחרת בבוקר עם צג"ם 9 בהתקפת מלקחיים. שיקולו היה כי אם יתברר שאכן הצבא המצרי נסוג, יתיר למג"ד 52 לרדוף אחרי המצרים בו ביום, בתנאי שיקבל דלק ויוותרו לו שעות אור יום.
חפ"ק המח"ט, על גבי 2 ג'יפים, נע מזרחה לעבר צומת ג'בל ליבני ומשם דרומה בעקבות צג"ם 9 שהקשר עימו אבד. המח"ט הגיע עד סמוך למצבת פרקר, לא פגש את הצג"ם ובשל חוסר דלק חזר לג'בל ליבני. במפקדה העיקרית שהגיעה לשם קיבל המח"ט ידיעה לפיה צח"ם 1 נערך בביר גפגפה בעמדות תובה חפורות ועוצמתו 100 טנקים. מספר זה היה מוגזם ובלתי אמין. בשעה 17.30 קיים המח"ט קבוצת פקודות בג'בל ליבני, שבה נכחו קציני מפקדת החטיבה ועמוס בנין מח"ט 37 (שהחליף את שמואל גליקא שנהרג בלחימה) שכוחותיה הועברו תחת פיקוד מח"ט 7. תכניתו של מח"ט 7 הייתה שמחנה ביר גפגפה יותקף עם בוקר על ידי צג"ם 52 והסיירת. סיור אלים אמור היה לגלות אם אכן נמצאים 100 טנקים בחפירות.
בשעה 1600 ב-1 בנובמבר, הורה נשיא מצרים נאצר על נסיגה כללית של הכוחות המצריים בסיני. אותו לילה, אור ל-2 בנובמבר נסוג צח"ם 1 אל מעבר לתעלה; נסוגו גם כוחות חטיבת חי"ר 6 המצרית ממערך אום-כתף לעבר אל עריש.
לאחר ביקור בגדוד 82, חזר המח"ט סמוך לשחר 2 בנובמבר לצג"ם 52. אורי רוזנבלום, מפקד צג"ם 52 דיווח לו כי תודלק בלילה וכן כי ראה מאותה גבעה הסמוכה לביר גפגפה, טנקים במספר לא ברור הנסוגים מערבה. ניסיון ליצור קשר עם שחר עם צג"ם 9 לא הצליח. או אז החלה הסיירת מתקדמת על הכביש בתוך חיילים מצריים שהחלו נסים, ובעקבותיה נעה פלוגת טנקים בפריסה, חפ"ק החטיבה ופלוגת חרמ"ש מאחור.
מחלקת סיור סרקה את שדה התעופה ומחלקה אחרת מצאה בדיפונים רק כמה טנקי טי-34 שהמצרים השאירו בשל תקלות בהנעה. מחלקה שלישית נעה מערבה ועצרה ב"קו ההפצצה" שנקבע לאותו יום.
בשעה 1400, לאחר שנוצר קשר עם צג"ם 9 ומפקדו דיווח על קשיים בדרכו, ולאחר שלבקשת המח"ט בוטל קו ההפצצה – התיר המח"ט לצג"ם 52 להמשיך לנוע מערבה. המרחק לתעלה היה כ-80 ק"מ. הצג"ם חבר עם הסיירת שהקדימה אותו, בקילומטר ה-46 לפני התעלה. שני טנקי ט-34 שנתגלו על ידי הסיירת היו עסוקים בניסיונות חילוץ והושמדו באש תותח טנק ובזוקה.
הצג"ם עצר 30 ק"מ מהתעלה ובעקבותיו צג"ם 9. הסיירת עצרה 10 ק"מ לפני התעלה, לפי הנחיות קמב"ץ החטיבה שהגיע אליו ב"פייפר".

הדרך למלחמה
אחת מתוצאות מלחמת סיני בשנת 1956, הייתה ההכרה שהשריון, וליתר דיוק הטנק והמטוס, יהיו במרכז הלחימה ולא החי"ר. שתי חטיבות שריון, 7 ו-27 שפרצו במלחמת סיני לעומק, כשהן מותירות מאחוריהן חטישבות חי"ר וארטילריה לא ממנועות, שכנעו את מטכ"ל צה"ל, לאמץ לקחים שכבר הופקו בעקבות מלחמת העולם השנייה.
כותב על כך אלוף ישראל טל: "לפני מערכת סיני היו בצה"ל ויכוחים חריפים בשאלה אם טנקים יופעלו בסיוע לכוחות חיל הרגלים או אם העוצבות הניידות והמשוריינות יהיו עוצבות ההכרעה הבסיסיות ביבשה.
בעקבות ניסיון מלחמת העצמאות שבה היו עוצבות חיל הרגלים כוח ההכרעה, רווחה בפיקוד העליון של צה"ל ובקרב מפקדים בכירים בצבא הדעה שלטנקים נועד תפקיד של נשק מסייע. הויכוח ניטש בעיקר בין המטכ"ל לבין מפקד גייסות השריון ומטהו וקומץ ותיקי השריון ששמרו על גחלת החייל והיו חלוצי הכוח המשוריין של ישראל. במאבק הזה ניצחה לפני מערכת קדש הגישה השמרנית שכפרה בערכו של חיל השריון כחיל המכריע ביבשה.
אבל המעשה של גייסות השריון במערכת סיני טפח על פני ההלכה. הטנקים של שתי חטיבות השריון המובילות במלחמה הפריכו את הגישה השמרנית. בשדות הקרב של סיני למד גם צה"ל הלכה למעשה מה שלמדו אחרים קודם לכן במלחמת העולם השנייה: שהשריון הוא נושא המלחמה ביבשה. בעלי הגישה הספקנית מיהרו להריע לשריון ולהכיר בטעותם נוכח ההצלחה ואף תמכו לאחר המלחמה בהתעצמותו של השריון ובטיפוחו. מאז נקבע מקומו המרכזי במחשבה הצבאית של צה"ל ובתורת הלחימה שלו."
מפקדים בכירים במערך החי"ר, הסבו עצמם לשריון לאחר מערכת סיני, בהם ישראל טל ("טליק") ודוד אלעזר ("דדו"); שניהם היו בין המובילים בפיתוח עוצמת השריון, תורת השריון והקרב המשולב שבמרכזו הטנק, יחד עם חיים בר לב ואורי בן ארי.5 חטיבות חי"ר הוסבו במהלך השנים עד למלחמת ששת הימים לחטיבות ממוכנות. שלושה גופים נשאו בנטל של פיתוח הכוח המשוריין: חטיבה 7, בית הספר לשריון ומפקדת גייסות השריון. למערך כוחות השדה נוספו טנקים מדגמים מתקדמים: "סנטוריון" ו"פטון". התעשייה הצבאית שהתפתחה מאד בתקופה זו, הסבה את תותחי ה"סנטוריון" לקוטר 105 מ"מ, גם טנקי ה"שרמן" עברו שדרוג. חלקם צויד במנועי דיזל ובתותחים בקוטר 105 מ"מ. במקביל התפתחה גם הארטילריה המתנייעת. תותחים 155 מ"מ הורכבו על תובות טנקי "שרמן" ומרגמות 81, 120 נוידו על גבי זחל"מים.
בתקופה זו נכתב הספר "לוחמת שריון". צה"ל קיים תרגילים ברמות של חטיבות ואוגדות וחיפש פתרונות מבצעיים להבקעת המערכים הסובייטיים. ברמת הפיקוד הוקמה האוגדה המשימתית כגוף הפוקד על כמה חטיבות.
חטיבה 7 היתה בשנים שלאחר מלחמת סיני בפיקוד אורי בן ארי, אהרון (אולק) נחשון, דוד אלעזר, ישראל טל, אריה שחר, אברהם אדן (ברן), הרצל שפיר, שלמה להט (צ'יץ') ושמואל גונן ( גורודיש). כל אחד מהם הטביע את חותמו על החטיבה. כוחות החטיבה עסקו כל העת באימונים לבניית הכוח הסדיר וכוחות המילואים, ואלה כללו ביצוע של תרגילים גדודיים, חטיבתיים ואוגדתיים, ביניהם תרגיל "כפיר" של אוגדה 84 במהלך שנת 1964. האימונים כללו תנועות ארוכות בשטחים חוליים ובשטח ההר ונועדו לבחון יכולות אופרטיביות כולל התגברות על מערכי הגנה שניבנו על פי תורת הלחימה הסובייטית. בין השאר הושם דגש על שיתוף פעולה עם יחידות רגלים.
יחידות החטיבה שולבו מפעם לפעם גם בפעילות ביטחון שוטפת בקווים השונים, וביניהם הקו העירוני של ירושלים ומול רצועת עזה. בפעילות זו לקחו חלק בעיקר לוחמי החרמ"ש. הפעילות בגבול הרצועה כללה מארבים שאחד מהם נתקל בליל 16-15 ביוני 1963 בחולית מסתננים חמושים, שניסתה לחצות את הגבול, וחיסל אותה. שלושה לילות אחר כך חוסלה חוליה נוספת.
כדי לשמור על מתח מבצעי, לשפר את יכולות הניווט, ולהביא מודיעין ערכו קציני החטיבה, עם קצינים מיחידות מובחרות אחרות, מדי פעם סיורים חודרים מעבר לגבולות.
פריסת היחידות של החטיבה השתרעה בכל הדרום. מפקדת החטיבה פעלה ממחנה ג'וליס בקרבתו של בית הספר לשריון והסדנה הגייסית. גדוד 82 היה ממוקם במחנה חסה, גדוד 9 במחנה נתן וגדוד 52 במחנה חצור. בשטחי האימונים בניצנים ובאשקלון התאמנו הטירונים. פלוגות הצמ"פ והגדודים התאמנו באזורי צאלים, חלוצה ורביבים. תרגילים גדודים בוצעו פעם בשנה ותרגיל חטיבתי מלא פעם בשלוש ארבע שנים. רוב התרגילים היו שלדיים ותרגילי קשר ומפקדות. כדי לשפר את המוכנות יזם המח"ט אברהם אדן השתלמויות חטיבתיות אחת לחודש.
ההשתלמויות, שהחלו בחצי יום ספורט, עסקו בחצי השני בנושאים תורתיים כמו: הגנה התקפה, השהייה ומארב. לצד ההרצאות תורגלו הנושאים גם על שולחן חול.
התרגילים השלדיים שאותם פיתח המח"ט אברהם אדן (ברן) עסקו בנושאים בעייתיים כמו התקדמות בשטח מדברי, לחימה בשטח הררי, ועוד. התרגילים שיפרו רבות את מוכנות החטיבה בכל הקשור לתכנון המבצעי, לשפה המשותפת בין המפקדים, לנוהל ולניהול הקרב, להפעלת מערך האש. בתרגילים עם אש הושם הדגש על שיפור תותחנות הטנקים ועל פעולה מהירה ומדויקת.
שגרת הפעילות גוונה מידי פעם בהשתתפות במצעדי צה"ל בימי העצמאות ובצעדות. הגדודים לקחו חלק גם באירועים אל מול הסורים שניסו למנוע מישראל את עיבוד החלקות באזורים המפורזים והתנכלו לשיט הישראלי בצפון מזרח הכנרת.
ב-31 בינואר 1960 במסגרת מבצע "תרנגול" פעלה חטיבת גולני אל מול הסורים בכפר תואפיק. מחלקת טנקים השתתפה במבצע ככוח לשיתוק עמדות המקלעים, התול"רים והבונקרים בכינון ישיר. הטנקים שהוכנסו לעמדות בשעה 23:15 החלו לשתק מטרות לאחר חצות. זרקור סורי שהאיר את השטח כובה בירי טנקים מטווח של 2500 מטרים. שתי עמדות מקלעים ובונקר במרכז הכפר שותקו בירי תותחים. הטנקים ירו במהלך הפעילות 41 פגזים נפיצים ופגזים חודרי שריון. בעקבות הפעולה השתררה מתיחות בגבול ישראל – סוריה, והוגברה הכוננות בשני הצדדים.
החמרה במתיחות בעקבות הזרמת כוחות שריון מצריים לתוך סיני, הביאה בסוף פברואר 1960 להכרזה על כוננות "רותם". צה"ל נערך אל מול הכוחות המצרים עם כוחותיו הסדירים וכוחות מילואים ובהם חטיבה 7, על כל גדודיה. הכוננות נמשכה עד 1 במארס. בסוף יולי באותה שנה נערך תרגיל "ברד" – התרגיל הגדול של צה"ל שבו לקחה החטיבה חלק.
מבצע "רותם" היווה מעין חזרה כללית למה שיקרה בימים שלפני מלחמת ששת הימים. ה"ספירה לאחור" לקראת מלחמת ששת הימים, החלה בשנת 1964. ב-13 בינואר 1964 החליטה ועידת פסגה של ארצות ערב בחסותו של נשיא מצרים נאצר, להקים פיקוד ערבי משותף לקראת המלחמה הצפויה, להכיר בארגון השחרור הפלסטיני ולהטות את מקורות הירדן. תהליך ההתעצמות של צבאות ערב הואץ ובעיקר של מצרים וסוריה שהוסבו לציוד לחימה סובייטי ואימצו את ה"דוקטרינת הלחימה הסובייטית". התעצמות צבאות ערב חייבה את ישראל לרכוש טנקים ומטוסים שיתמודדו עם השריון וחילות האוויר הערביים ויתגברו על קווי ההגנה לפי הדוקטרינה הסובייטית.
אל"ם הרצל שפיר התמנה למח"ט לאחר סדרה של תפקידים בהם החל עוד כמפקד כוחות רגלים. במערכת סיני היה קצין האג"ם של גייסות השריון וככזה היה קצין האג"ם במפקדת האוגדה של לסקוב. לאחר המערכה הסב כמג"ד את גדוד 52 מגדוד חרמ"ש לגדוד טנקי שרמן.
במהלך תקופתו כמח"ט עסק בעיקר בשיפור המקצוענות בחטיבה ובהכשרת כוח אדם איכותי, בעיקר לרמת המפקדים. בתקופתו ובעיקר ביוזמת מפקד הגיס האלוף טל עברה תותחנות הטנקים מהפך. מסלול הטנק באימונים שופר וכלל רצף של אירועים שבהם היה אמור הטנק להיתקל בשדה הקרב. דגש מיוחד הושם על הכשרת המפקדים, כולל אימוני ניווט ואימוני לחימה רגלית. קציני שריון שולבו בפעילות מבצעית "אמיתית" בחדירות להכרת הגזרות השונות בשטחי אויב בגדה המערבית ובסיני.

המלחמה על המים 1964-1967

ההחלטה של מדינות ערב להטות את מקורות הירדן, כדי לפגוע בתכנית הישראלית להפעלת "המוביל הארצי" להעברת מי הירדן והכנרת לדרום הארץ, הביאה ל"מלחמה על המים".
בתחילת נובמבר 1964 החלה לחימה שהסתיימה רק ביולי 1966. לאחר שהסורים החלו בעבודות תשתית להטיה ממשית, עשו כוחות צה"ל מספר פעולות מנע שבהן שולבו צוותים של טנקי סנטוריון ושרמן של גדוד 82 וגדוד 52. אירועים אלה שכללו גם פגיעה בצמ"ה (ציוד מכני הנדסי) הסורי ברמת הגולן, מתוך עמדות באצבע הגליל, הביאו בסופו של דבר להפסקת פעולות ההטיה.
האירוע הראשון היה בתקרית נוחילה ב-3 בנובמבר 1964. מחלקה של טנקי סנטוריון של גדוד 82, מפלוגתו של שמאי קפלן, הועלתה לאזור קיבוץ דן. בתגובה לירי על טרקטור ישראלי, הועלו בשעה 1200 טנקי הסנטוריון לעמדות ירי שהוכנו מבעוד מועד. המטרות של הטנקים היו שני טנקי "פנצר" במוצב נוחילה, שני תול"רים, מרגמות וכלי נשק אחרים. על הכוונת אש הטנקים הכביד ירי מסיבי של מרגמות, טנקים וארטילריה סורית ואש ישראלית. במשך שעה וחצי של קרב אש ירו הסנטוריונים פגזים, מבלי שפגעו בטנקים הסוריים. הלקחים של הכישלון נלמדו, בהם הצורך להפסיק את האש ולתקנה וכן להחליף את סוג התחמושת. נמצא פגם גם בצפיפות של הטנקים היורים.
האירוע השני היה בתקרית נוחילה ב-13 בנובמבר 1964. לאזור קיבוץ דן הובאה מחלקת טנקי שרמן עם תותחים מתקדמים בפיקודו של המ"פ שמעון בן שושן, שצוותיו היו מיומנים ומחלקת טנקי סנטוריון בפיקודו של אביגדור קהלני, ככוח עתודה. בתגובה לאש סורית לרבות משני טנקי "פנצר" על סיור רגלי, קודמה מחלקת טנקי השרמן לעמדות ירי, אך בשל תקלות הוחלפו על ידי מחלקת הסנטוריונים. הפעם פגעו תותחני הסנטוריונים מטווח 800 מטר בשני טנקי "פנצר" סוריים שהיו בעמדות צריח, ואלה עלו באש.
ב-13 במאי 1965, היה כוח משולב של טנקי שרמן וסנטוריון בפיקוד שמאי קפלן באזור חולתה. לאחר שהתפתחה תקרית אש בעקבות ירי סורי על סיור ישראלי, עלו הטנקים לעמדות וירו לעבר המוצבים הסוריים והטנקים שמעליהם. טנקי השרמן ירו אל הצמ"ה הסורי בתוואי ההטיה במרחק 6 ק"מ – טווח שחייב אותם לירות במסלול מעוף גבוה. שני טרקטורים ומחפר נפגעו באש זו.
בקרבות אלה היו הטנקים הישראליים בעמדות נחותות הגלויות לאש מרגמות סורית. הטנקים הישראליים ירו מגובה 80 מטר מעל פני הים והציוד והטנקים הסוריים היו בגבהים של 180 ו – 350 מטר מעל פני הים ובטווחים של עד 3900 מטר, ובעמדות חפורות שמהן בלט רק הצריח.
האחרונה בתקריות היתה ב-12 באוגוסט 1965. הסורים, למודי לקח הקרבות עד כה, הרחיקו את תוואי ההטיה למרחק של 11 ק"מ. מפקדת גייסות שריון בראשותו של האלוף טל נערכה לאפשרות של פגיעה בציוד הסורי באש טנקים גם בטווח זה. יום לפני תקרית, ב-12 באוגוסט, ירו הסורים על סיור של צה"ל מצפון לאלמגור. למחרת הוכנסו מחלקת סנטוריון ומחלקת שרמן לעמדות. מג"ד 82 סא"ל בנימין אושרי פקד על אחד משלושת הסנטוריונים. התותחן בטנק היה האלוף טל. ראש מחלקת תורת חש"ן (תח"ש), מנחם מרון (מנדי), ביקר את האש מטלסקופ באגף הטנקים. מח"ט 7 שלמה להט (צ'יץ') פיקד על כל המבצע.
בטווח 2000 מטר מהעמדות הישראליות היו 3 טנקים טי-34 סוריים בעמדות חפורות בגבעה 62, בגובה 300 מטר מעל פני הים. בשעה 1045 ובתגובה לירי של טנק סורי לעבר טרקטור ישראלי, עלו 3 טנקי סנטוריון לעמדות אש. תוך שלוש דקות בערו 3 הטנקים הסוריים. הטנק השלישי נפגע בעת מנוסתו בטווח 3000 מטרים. טנקי השרמנים ירו מתותח 105 מ"מ שלהם לטווח 11 ק"מ אך לא הצליחו לפגוע ואז הצטרפו לאש טנקי הסנטוריון. טנק סנטוריון בפיקוד סרן אורי אור הצליח לפגוע בטרקטור מטווח 11 ק"מ, תוך שימוש בטכניקת ירי תלול מסלול עקיף למחצה.
הטנק של מג"ד 82, נע לעמדה אחרת על מנת להצטרף לירי על הטרקטורים ואז נפגע באש הטנק הסורי הרביעי שהיה בעמדה מוסתרת. סא"ל בנימין אושרי נפגע באופן קשה בראשו.
את תקופתו כמח"ט סיכם שלמה להט: "בתקופתי הטמענו את נושא המשמעת במובנה החיובי של המילה. הקפדנו על דיוק וביצוע מושלם של פקודות. לנושא הייתה השלכה ישירה על אחזקת הטנקים ועל הצד המקצועי בהפעלת כוח משוריין. הקפדה על הנהלים ועל ביצוע ויישום לקחים, כולל ובעיקר מהפעולות ב"קרב על המים", הביאו להישגים מצוינים בעיקר בתחום תותחנות הטנקים".
באותה עת הוקם לראשונה גם בסיס הטירונים החטיבתי במחנה חסה. פלוגות הטירונים שעד לאותה עת אומנו כל אחת בגדודה, שם סבלו מחוסר תשומת לב בשל פעילות המג"ד והגדוד עם הפלוגות המבצעיות בשטח, רוכזו במתקן אחד. כאן ניתן היה להשקיע בהן יותר לפקח ולהתאמן בדרך תקינה יותר.

מבצע "מגרסה" – הפעולה באזור סמוע

ב-11 בנובמבר 1966 עלה נ"נ של כוח צנחנים על מוקש באזור הר בדר בדרום הר חברון. שלושה חיילים נהרגו ושישה אחרים נפצעו. בתגובה הוחלט לפגוע ביעדים בדרומה של הגדה המערבית שהוחזקה על ידי ירדן ובהם הכפר סמוע.
את הפעולה העיקרית של פיקוד הדרום, ביצעה חטיבת הצנחנים 35 שתוגברה בכוחות שונים ובהם כוחות טנקים מחטיבה 7. על מפקדת חטיבה 7 הוטלה משימה נוספת של טיהור מאהלי בדווים בקרבת הגבול (מזרחית לחרבת קרייתין) פעולה שבוצעה במקביל. בפעולות לקחו חלק תשעה טנקי סנטוריון עם צוותים מגדוד 82 וכן 5 טנקי שרמן אם-51 מגדוד 52 שבאותה עת כבר היה חלק מחטיבה 14.
עם הכוחות של חטיבה 35 שנעו על גבי זחל"מים פעלו כאמור גם טנקים שיועדו לשמש כוחות חסימה וכוחות מסייעים לצנחנים הפושטים. היו אלה מחלקה בפיקודו של סרן משה בכר, מחלקה בפיקודו של סרן יואל גורודיש ומחלקה בפיקודו של סג"מ יצחקי. כבר בתנועה אל היעדים התקלקלו שני טנקים.
כוח טנקים מגדוד 52 פיצח בבוקר המבצע את משטרת רוג'ם אל מדפע. כוח הטנקים של בכר נע עם מ"פ הסיירת של חטיבה 35 לחסימת אזור הפעולה מצפון. הכוח השתמש באש תותחים ומקלעים לפגיעה בכוחות תגבורת של צבא ירדן, שהגיעו לאזור הכפר סמוע. טנקים אחרים סייעו לכוחות שאיתרו יעדים בכפר ופוצצו אותם.
על צוות קרב של חטיבה 7 בפיקודו של המח"ט החדש אל"ם שמאל גורודיש, הוטל לסרוק שטח בדרום הר חברון ולהשמיד מאהלי בדווים לאחר פינוי יושביהם. צוות הקרב כלל:* מחלקת טנקים סנטוריון מגדוד 82 בפיקודו של סרן יעקב חזקיה, לאבטחת מעבר הגבול באזור חרבת ג'נבה וחרבת מרכז ולפיצוח אפשרי של משטרת לציפר.

* צוות סיור בן 7 ג'יפים מפלוגת הסיור החטיבתית, נועד לאבטח את אזור הפעולה ולחסום את הצירים המובילים אליו.

* פלוגת חרמ"ש מגדוד 9 בת שלוש מחלקות, נועדה לטפל במאהלים ובחירבות.

* כיתת מרגמות 81 מ"מ וכיתת מרגמות 120 מ"מ, נועדו לסייע לכוחות במידת הצורך.

* כיתת חבלנים על שני זחל"מים מפלוגת הסער 606.

בשעה 06:35 חצו כוחות החטיבה את הגבול. בחיפוי אש טנקים סרקו כוחות החרמ"ש והחבלנים את האזור והשמידו את היעדים. שישה מבנים פוצצו בחרבת ג'נבא ועוד חמישה נפגעו באש טנקים. ב-08:40 כבר נסוגו כוחות החטיבה לשטח ישראל.

שינוים מבניים בחטיבה

בשנים שחלפו ממלחמת סיני חלו מספר שינויים בחטיבה. בשנת 1957 הוסב גדוד 52 לגדוד טנקי שרמן. הגדוד קלט את הטנקים המתקדמים אם-51, במקביל לקליטת טנקי הסנטוריון בגדוד 82. באותה השנה פורקה גם פלוגת הסיור הסדירה והוחל בבניית פלוגת סיור במילואים.
בשנת 1958 הוחל בהסבת גדוד המילואים 61 מגדוד חיל רגלים ממונע לגדוד החרמ"ש של החטיבה. שנה אחר כך בינואר 1959 הפך גדוד 9 לגדוד חרמ"ש סדיר ועסק גם בהסבת גדודי חי"ר לחרמ"ש. באותו זמן הועבר גדוד המילואים 61 לחטיבת המילואים 200.
בשנת 1962 הוקם גדוד 46 כגדוד טנקים סדיר למחצה. הגדוד כלל גם את פלוגת הסיור החטיבתית בנוסף לפלוגות של טנקי אי-אם-אקס-13.
בשנת 1965 הוחל במבצע מורכב של בניית גדוד הטנקים הסדיר, גדוד 79 כגדוד טנקי הפטון הראשון בצה"ל. מבצע ההקמה כלל איתור של קצינים נבחרים מיחידות החטיבה. בראשם עמד רס"ן יעקב (ג'קי) אבן שהתמנה אחר כך למג"ד. אלה נשלחו לגרמניה שם קלטו את הטנק. בניית הגדוד נמשכה במחנה נתן. במקביל פורק החלק הסדיר של גדוד 46 והוא הפך בהדרגה לגדוד המילואים הראשון של טנקי הפטון.
עם פרוק גדוד 46 קיבל גדוד 52 גם פלוגת טנקי אי-אם-אקס-13. בשנת 1966 הועבר גדוד 46 לחטיבת המילואים החדשה 401. באותה עת הוכפף גדוד 52 לחטיבה 14 ואיתה לחם במלחמת ששת הימים במערכי אום כתף.
לקראת מלחמת ששת הימים עמד מבנה חטיבה 7 על שלושה גדודים ויחידות חטיבתיות:* גדוד 82 גדוד טנקי סנטוריון (שוט).* גדוד 79 של טנקי פטון (מגח).* גדוד 9 גדוד החרמ"ש.* פלוגת הסיור החטיבתית בעיקר על ג'יפים וזחל"מים.

במילואים היו לחטיבה גם כוחות נוספים ובהם פלוגת הנדסה, פלוגת אספקה, פלוגת רפואה ופלוגת אחזקה חימושית.

ערב מלחמת ששת הימים הייתה חטיבה 7 בפיקודו של אל"ם שמואל גונן (גורודיש) חטיבת השריון הסדירה היחידה בצה"ל.
גדוד 79 בפיקודו של סא"ל אהוד אלעד היה גדוד טנקי "פטון" אם-48, טנקי בנזין עם תותח 90 מ"מ. בחיל השריון הייתה פלוגת פטון אחת בלבד מטיפוס מתקדם יותר אֵם-48-אֵי-3, עם מנוע דיזל ותותח 105 מ"מ.
גדוד 82 בפיקודו של סא"ל גבי עמיר היה גדוד טנקי סנטוריון עם תותח 105 מ"מ. גדוד החרמ"ש 9 בפיקודו של סא"ל מרדכי אביגד (מקסי), היה רכוב על זחל"מים.
למצרים במלחמה זו, היו טנקי טי-34, בעלי תותח 85 מ"מ, טנקי טי-54/55 בעלי תותח 100 מ"מ. בגזרת קרב רפיח היו גם טנקי סטלין, בעלי תותח 122 מ"מ, וכן טנקי שרמן אם-3 בעלי תותח 75 מ"מ וטנקים עם צריח של אי-אם-אקס-13 על מרכב שרמן בעלי תותח 75) מ"מ.

זירת הלחימה
פתחת רפיח היא המשך לרצועת עזה שמצפון ולמישור באר שבע שממזרח. צורתה כעין משפך שבסיסו הרחב (כ-15 ק"מ) באזור צומת רפיח והוא הולך וצר לכיוון אל עריש, עד שהוא מצטמצם לרוחב של עשרות מטרים ממערב לשיח' זוויד. מצפון, מדרום וממערב משתרעים אזורי חולות בלתי עבירים. קרקע הפתחה עצמה, לעומת זאת, היא מישור מוצק, מכוסה שכבת חול דקיקה, ללא קפלי קרקע מיוחדים, למעט גבעות חול הניתנות לעקיפה. השטח מכוסה צמחיה וכולל עצים ושיחי קיקיון ובקתות בדואים. כל אלה מאפשרים הסוואה ומסתור טובים. מרבית השטח מעובד על ידי בדואים מקומיים ותושבי רפיח. במושגי השריון, ניתן להגדיר את האזור כמאפשר תנועת שריון ותמרון.
בשל מיקומה בדרום הרצועה, מהווה הפתחה קו היערכות טבעי ראשון למגן עליה כלפי מזרח, אך ההגנה עליה מחייבת פריסה מקסימלית של כוחות, עד לגבולות הדיונות, כדי לסגור את הפתחה.

היערכות המצרים
כוחות דיוויזיה חי"ר 7 המצרית, נערכו בפתחת רפיח בהתאם לנתוני הקרקע הללו, לפי דוקטרינת ההגנה הסובייטית. שתיים מחטיבותיה של הדיוויזיה נפרסו לכל רוחב הפתחה, לאורך כביש רפיח – ניצנה. מצפון הייתה חטיבה 16, מרפיח ועד מדרום לצומת רפיח. דרומה לה חטיבה מוקטנת 11. מאחוריהן, על פי כללי ההגנה הסובייטית, נמצא מגנן הנ"ט הדיוויזיוני, ובתווך ביניהם חטיבה ארטילרית. מפקדת הדיוויזיה, התמקמה בשיח' זוויד.
גדוד מוגבר של חטיבה 11 התפרס במערך אל ג'ירדי, ממזרח לאל עריש. רוחבו של מערך הג'ירדי, שאורכו כ-13 ק"מ, היה עד 4 ק"מ והוא נשען על דיונות בלתי עבירות, מצפון ומדרום לו. בעיר ומדרום לה, כולל ביר לחפן, התפרסה חטיבת משמר לאומי.
באזור הפתחה היו למצרים 56 טנקים: 17 טנקי טי-34 מדרום לצומת רפיח, 21 טנקי סטלין עם חטיבה 11, וכ-20 טנקי טי-34 במגנן הנ"ט הדיוויזיוני. 2 גדודי טנקים שרמן עם צריח אי-אם-אקס-13 היו בג'ירדי. בח'אן יונס, היו שתי חטיבות פלסטינאיות עם ארטילריה, מתוגברות במספר טנקי שרמן אם-3, בעלי תותח 75 מ"מ.

כוחות האוגדה
לבד מחטיבה 7, כללה אוגדה 84 את חטיבת הצנחנים 35 בפיקוד אל"ם רפאל איתן. לקראת המלחמה, הייתה זו חטיבה ממוכנת ששני גדודיה היו על זחל"מים. החטיבה קיבלה מחטיבת המילואים החדשה 401 את גדוד 46 של טנקי הפטון מסוג אם-48-אי-1 שכלל גם את הפלוגה היחידה בצה"ל של טנקי פטון אם-48-אי-3 בעלי מנוע דיזל ותותח 105 מ"מ.
חטיבה נוספת הייתה חטיבת מילואים משוריינת 60, בפיקוד אל"ם מנחם (מֶן) אבירם. החטיבה כללה 52 טנקי שרמן אם- 51, 34 טנקי אי-אם-אקס-13 וגדוד חרמ"ש.
כוח נוסף היה גדוד הסיור האוגדתי, בפיקוד אל"ם ישראל גרנית שכלל 10 טנקי פטון, פלוגת סיור, פלוגת תול"רים, פלוגת שדה חה"ן וסוללה 120 מ"מ. היחידות האוגדתיות כללו אגד ארטילרי, גדוד חה"ן, גדוד חימוש ואגד תחזוקה.

התכנית האוגדתית והחטיבתית
פיקוד הדרום בפיקודו של אלוף ישעיהו גביש כלל שלוש אוגדות: אוגדה 38 (אריאל שרון), אוגדה 31 (אברהם יפה) ואוגדה 84 (ישראל טל) ולהן 600 מתוך 900 הטנקים של צה"ל. המתקפה הפיקודית כללה שתי הבקעות מדורגות בזמן, והחדרת אוגדה 31 ללא קרב, למרחב ג'בל לבני, שם אמור היה להתקיים קרב השריון בשריון הצפוי נגד דיוויזיה 4 המצרית.
באוגדה 84 בפיקודו של האלוף ישראל טל (טליק) מפקד גייסות השריון, היו שתי החטיבות הסדירות המעולות של צה"ל, חטיבת שריון 7 וחטיבת הצנחנים 35. על האוגדה הוטל להוות את המאמץ העיקרי הפותח במתקפה הפיקודית. האוגדה הייתה אמורה לתקוף מספר שעות לפני שתי האוגדות האחרות. למולה עמד כוח מצרי ערוך לפי כללי המגננה סובייטית, ולפניו שדות מוקשים ויכולת הנחתת עוצמה ארטילרית. מתוך רצון להימנע מקרב הבקעה חזיתי, הכרוך בפריצת שדות מוקשים תחת אש ארטילרית, תכנן האלוף טל עקיפה של מערך הפתחה מצפון, דרך השטח הבנוי של ח'אן יונס, ודרך שטח הדיונות שנחשב לבלתי עביר, מדרום.
בתדריך של מפקד האוגדה, הודגש הצורך להגיע ליעד המערכתי העיר אל עריש, מתוך ראית המגמה הפיקודית, להביא מקסימום כוחות שריון, קרי טנקים, למרחב ג'בל לבני. יחד עם כך, היה ברור לו, שעל אף עקיפת מחשבת האויב, שהקרב יהיה קשה. הוא ביטא זאת המילים הבאות: "…עכשיו כשהתכנית ברורה לכולנו וכל המהלכים הרשומים על המפה ידועים, אני רוצה לומר לכם עוד כמה מלים. כאשר יתחולל הקרב, שום דבר לא יקרה בשטח כפי שהוא מסומן על המפה. הקווים והחיצים יהיו אחרים לגמרי, אבל דבר זה אינו צריך לרפות את ידיו של איש, מכיוון שהקרב אף פעם אינו מתפתח לפי החיצים על המפה. דבר אחד צריך להתרחש בדיוק לפי המרשם – העיקרון והתפיסה המונחים ביסוד קווים אלה. כולם יסתערו, כולם יחדרו ככל האפשר יותר לעומק, בלי לשים לב לאגפים ולעורף. כל מי שיאבד את הקשר, וכל מי שלא יראה את כוחותינו, חייב להמשיך ולהסתער, תוך ידיעה שגם היתר עושים כמוהו…"
התכנית האוגדתית קבעה שחטיבה 7 תתקוף דרך ח'אן יונס ורפיח, ותכבוש את המערך המצרי עד מדרום לצומת רפיח, ועל חטיבה 35 הוטל לכבוש את מערך הפתחה עד מדרום לצומת. כוח גרנית אמור היה לבודד את שדה המערכה כלפי דרום ועל חטיבה 60 הוטל להתקדם לעבר אל עריש בדיונות שמדרום לפתחה. המשך הפעולה, כיבוש שיח' זוויד ואל ג'ירדי, הוטל על כל אחת משלוש החטיבות לפי התפתחות הקרב. כך גם לגבי אל עריש וביר לחפן. שיתוק הארטילריה המצרית הוטל על מטוסי "פוגה" שהותקנו בהם כוורות טילים. חטיבה 7 הייתה אמורה לתקוף לפני חטיבה 35, אשר תופעל לא לפני השלמת המעבר של חטיבה 7 דרך ח'אן יונס, מתוך מגמה ללפות בו זמנית את שני קצוות מערך הפתחה.
חטיבה 7 תכננה בפירוט את המתקפה עד למערך הפתחה, כלהלן:
גדוד 79 תוכנן לעבור את הגבול מול ח'אן יונס, לעבור את העיר ולהמשיך לאורך מסילת הברזל לרפיח.
גדוד 82, אמור היה לאגף את ח'אן יונס מדרום לה ולכבוש מערכים של החטיבה הפלסטינית ברפיח.
שני הגדודים – שאליהם יצטרף גדוד חרמ"ש 9 שימתין בכרם שלום לפריצת מעבר בשדה המוקשים, ואחר כך יכבוש חלק ממערכי העיר רפיח – יתייצבו בצפון הפתחה.
פלוגת הסיור תיצור מגע עם האויב בצומת. ההמשך לא תוכנן והחטיבה הייתה אמורה להיכנס לקרב או להתקדם לשיח' זוויד.
באשר להמשך, תוכנן כי החטיבה תכבוש את שיח' זוויד כאשר גדוד 82 יתקוף מהכביש, בשל עובי השריון של הסנטוריונים בחזית, וגדוד 79 יאגף מצפון דרך החולות. גם כיבוש הג'ירדי תוכנן כאשר גדוד 82 יתקוף בחזית, גדוד 79 יאגף משמאל דרך הדיונות וגדוד 9 מצפון.

קרב ההבקעה – 5 יוני 1967

ב-0816 בבוקר 5 ביוני, נתן האלוף טל את הפקודה "נוע סוף!". באותו זמן החלו מטוסי "פוגה" שהגיחו בטיסה נמוכה מעל הכוחות שהניעו מנועים, לתקוף את חטיבת הארטילריה 49 המצרית. בשעה 08:37 חצה צוות הסיור שהוביל את גדוד 79, את ה"קו הירוק", מול פרברי ח'אן יונס. הכוחות הפלסטינים פתחו באש. פלוגת טנקים עברה להוביל במקום צוות הסיור. עד מהרה נוכחו מפקדי הטנקים ששטח בנוי, מהווה מלכודת לשריון. טנקים התקשו לעבור בסמטאות צרות ולחצות סוללות עפר. מסגרות התערבבו והתנועה הואטה.
הטור של גדוד 82 חצה את הגבול 20 דקות לאחר גדוד 79, מדרום לח'אן יונס, ונתקל בקרקע בלתי עבירה שחייבה אותו למצוא נתיב דרומי יותר. לאחר שעה של הסתבכות גדוד 79 בח'אן יונס, הכניס המח"ט גם 2 פלוגות של גדוד 82 ללחימה בעיר. העיר הותקפה עתה על ידי מג"ד 79 רס"ן אהוד אלעד מצפון ואיתו מחצית פלוגת טנקים, עיקר הגדוד פעל בכיוון מרכז העיר, ומדרום מג"ד 82 עם מחצית גדודו.
הלחימה ארכה כשעה וחצי, תוך התגברות על כוחות פלסטינים שירו מהגגות והפעילו טנקי שרמן נושנים. קשה היה להפעיל תותחי טנקים, וכלי הלחימה העיקרי היו מקלעי הטנקים. המיסוך של השטח הבנוי הקשה גם על הקשר האלחוטי ומנע העברת פקודות. בשעה 1000 התייצבו הכוחות בכיכר המרכזית של העיר וההתנגדות פסקה. רק אז התיר מפקד האוגדה לחטיבת הצנחנים 35 לתקוף את מערך הפתחה מדרום.
העיר והשטח הבנוי גבו מחיר לא קל מהחטיבה, שכל מחשבתה הייתה לנצל את המעבר דרך השטח הפלסטיני כדי להימנע מהאש הארטילרית המצרית. 12 לוחמים נהרגו ו-15 נפצעו, 3 טנקים עלו על מוקשים ועוד 7 נעצרו בגלל תקלות טכניות.
בסיום הקרב ניצב מג"ד 79 עם פלוגות מעורבות. גדוד 82 פוצל לשנים: המג"ד עם מחצית הגדוד בח'אן יונס, יתר הגדוד, כפלוגה וחצי עם הסמח"ט ברוך הראל (פינקו) היה מדרום לח'אן יונס. בשעה 1020, בהיותו במרכז ח'אן יונס, הורה מח"ט 7 להמשיך לנוע לעבר רפיח.
הסמח"ט, לא קלט את פקודת המח"ט, אך החליט להמשיך לנוע לעבר מוצבי רפיח. ב-1100 הודיע לו קצין האג"ם יואל גונן (גורודיש), על הקורה בח'אן יונס. הסמח"ט הניע את כוחותיו ונע מערבה, שטף את מערכי הפלסטינים באום אל כלב, והגיע בדהרה לתחנת הרכבת של רפיח. ב-1140 הודיע למח"ט שהוא מצפון למחנות האו"ם.
בדירוג מה הגיע גדוד 79 בתנועה לאורך מסילת הברזל לתוך העיר רפיח. פלוגת החרמ"ש שטפה באש את הרחוב הראשי. פלוגות הטנקים שעטו מערבה (באזור זה הים התיכון נמצא מצפון). המג"ד עם חלק מהגדוד הגיע למחנות רפיח מצפון לצומת ואילו הסמג"ד ועימו כפלוגה וחצי של טנקים נע מערבה לעבר מוצב טויל אל אמיר.
השעה הייתה 1200 לערך. החטיבה הייתה מצפון למערך פתחת רפיח, למעט גדוד 9 ומחצית גדוד 82 שנעו מח'אן יונס לרפיח. במקום אמורה הייתה להיות חטיבה 16 המצרית. השטח נראה ריק וללא חפירות. כדי לאתר את קודקודו הצפוני של מערך האויב, הורה המח"ט למ"פ הסיור, סרן אוֹרי אור, לבדוק את מרחב הצומת. על צוות סיור הטיל להוביל את כוח הסמח"ט מצפון לצומת לעבר שיח' זוויד. כוחו של אור שכלל שני טנקים, 3 זחל"מים ו-4 ג'יפים, עבר את הצומת ופנה מערבה ואז התעורר לחיים מוצב מצרי מצפון לצומת, ופתח באש שכללה גם ירי מרגמות וטנקי טי-34. מ"פ הסיור נחלץ מהמצב הנחות על ידי הסתערות צפונה על המוצב, תוך מעבר בשדה מוקשים. לאחר קרב של 15 דקות שבו השמיד 3 טנקי טי-34, חזר לצומת.
המח"ט הניח עתה שמצפון לצומת מצוי גדוד מצרי. הוא הורה לפינקו ועימו 17 טנקי סנטוריון להיכנס לשטח. הכוח נתקל עד מהרה באש תותחים נ"ט 100 מ"מ שהיו חבויים תחת שיחי קיקיון. עתה נוכח המח"ט שמולו מערך חטיבתי והוא צריך לנהל קרב חטיבתי.
כוח הסמח"ט הוסג על ידי המח"ט אל מצפון לצומת, שם היה החפ"ק שלו. המח"ט ביקש מהאוגדה סיוע ארטילרי וקיבל סיוע של 2 גדודים 105 מ"מ וגדוד 155 מ"מ. לסמח"ט הורה להתייצב כ"סדן" בקרבת הצומת מול ה"פטיש" של גדוד 79 שיתקוף מערבה. הנה כי כן, התפתח הקרב בצומת מקרב התקלות של צוות הסיור לקרב חטיבתי.
טנקי הסנטוריון של גדוד 82 בפיקוד הסמח"ט התייצבו מצפון לצומת ופתחו באש. פינקו הסמח"ט ביקש להסתער אך נבלם בפקודת המח"ט. מג"ד 79 ועימו פלוגת טנקים אחת בלבד, ניתק מגע עם האויב מצפון למחנות, נע במהירות דרומה ונכנס עד מהרה לשטח נחות מול התקפת נגד של גדוד הטנקים המצרי שהיה בשלושה ריכוזים. שלושה פטונים נפגעו והמג"ד אהוד אלעד נפצע.
ללא תיאום בשל ליקויי קשר, נכנס סמג"ד 79, רס"ן חיים ארז עם פלוגה וחצי למערכה. תוך "קריאת הקרב", איגף את המצרים מצפון ופגע בשלושה טנקי טי-34. הוא המשיך אל תוך המערך המצרי, תוך דריסת כוחות בחפירות כולל תותחים נ"ט. עובד מ"פ ג', נכנס גם הוא לקרב באיגוף מערבי דרך הדיונות. הלחץ על המג"ד נחלש, ואגב השמדת שני טנקים חָבַר לסגנו.
בשעה 1300 תם הקרב בצומת. עיקר חטיבה 16 המצרית מצפון לצומת ועיקר גדוד הטנקים שלה הושמדו. אבידות חטיבה 7 היו 26 הרוגים ו-20 פצועים, ועוד נפגעו 9 טנקי סנטוריון ו-5 טנקי פטון.
נאמן להנחיות מפקד האוגדה, השאיר מח"ט 7 את מלאכת טיהור המרחב שמצפון לצומת לגדוד חרמ"ש 9 שהיה תחת פיקוד האוגדה, והתיר לסגנו לנוע לעבר שיח' זוויד. בין לבין, הגיע מג"ד 82 גבי עמיר לחפ"ק המח"ט וחבר לכוחותיו שעם הסמח"ט, לאחר שהשאיר תאג"ד שפרס בתחנת הרכבת של רפיח. החטיבה נעה לעבר שיח' זוויד בשני ראשים: גדוד הפטונים (כ-30 טנקים) בעלי יכולת עבירות טובה מהסנטוריונים, נעו לאורך מסילת הברזל, ואילו גדוד 82 (44 טנקים) כולל פלוגת חרמ"ש, נעו על הכביש.
מדרום לחטיבה 7 תקפה חטיבת צנחנים 35, שהיו לה שני גדודים על זחל"מים ושתי פלוגות טנקי פטון של גדוד 46. גדוד 50 תקף את מערך חטיבה 11 המצרית לאורך הכביש ההרוס מרפיח לניצנה, וגדוד 890 נע לעבר המערך הארטילרי המצרי. פלוגת הפטונים של עין גיל, היחידה בצה"ל שהייתה עם תותחי 105 מ"מ ומנועי דיזל (אֵם-48-אֵי-3), השמידה 10 טנקי "סטלין" שנעו לקדם את המתקפה הישראלית. במהלך הקרב, עלו שלושה פטונים על מוקש ורביעי נפגע מאש תותח נ"ט. הפלוגה המשיכה לנוע צפונה לעבר הים והמשיכה לעבר אל עריש עם חטיבה 7. פלוגת הטנקים השנייה, שנעה עם גדוד 890, הגיעה סמוך לשעה 1330 מדרום לכפר שן. 600 מטר מדרום לכביש לאל עריש, מיקמו המצרים על גבעת תל אבו-עלין מגנן נ"ט שכלל 18 טנקי טי-34 במחפורות.
מזלו הרע של המפקד המצרי, במקום שיועד להיות ציר חוסם כלפי מזרח וכלפי דרום, היה שבו זמנית הגיעה בציר הכביש גם פלוגת טנקים ה' של גדוד 82 בפיקוד שמאי קפלן, שכללה 11 טנקים. ללא תיאום בין שתי הפלוגות, שלא ידעו זו על זו, ולא היה ביניהן קשר רדיו, הושמד מערך הנט באש שתי הפלוגות. רק בעת הקרב נגלו הפלוגות הישראליות זו לזו. בקרב נפגעו לוחמים של גדוד 890, טנק פטון, טנק סנטוריון וזחל"ם.
עוד לפני הקרב חלפו שני קבוצות טנקים של פלוגת הטנקים בפיקוד אהרן טל מגדוד 82 על פני מגנן הנ"ט בכפר שן. 3 טנקים עם המ"פ חלפו ללא קרב ואילו 4 טנקים עם הסמ"פ סולומונוב, שנעו בדירוג זמן, ניהלו קרב תותחים תוך תנועה עם הטנקים שבמגנן הנ"ט. טנק אחד מאלה של סלומונוב נפגע והמשיך לנוע. מהירות התנועה של פלוגת טל גרמה לכך שמטוסים שתקפו את שיח' זוויד לקראת הקרב עליה, ירו על הטנקים הישראליים וחדלו מכך רק כשצוותי הטנקים זיהו עצמם בנרות עשן צבעוניים. פלוגתו של טל עברה גם את שיח' זוויד, מקום מפקדת דיוויזית חי"ר 7 המצרית וכך נפלה גם שיח' זוויד ללא קרב.
בשעה 1422 דיווח מח"ט 7 למפקד האוגדה, כי כבש את שיח' זוויד. באותו זמן נקלע מח"ט 35 למצוקה. לפקודת האלוף טל, חזר מח"ט 7 עם גדוד טנקים 79 לעבר צומת רפיח על מנת לסייע לחטיבה 35. על סגנו עם צוות סיור וגדוד 82, הטיל המח"ט להמשיך לעבר הג'יראדי, כדי ליצור מגע או להבקיעו.
בג'יראדי היה מערך מצרי באורך 13 ק"מ וברוחב 4 ק"מ, משני צידי הכביש לאל עריש הייתה חטיבת חי"ר מוקטנת 121 וגדוד מחטיבה 11, 2 גדודי טנקים שרמן (עם צריח של טנק אֵי-אֵם-אקס-13) וחטיבת ארטילריה מוקטנת. משני צידי המערך היו דיונות בלתי עבירות. טור הטנקים של גדוד 82, למעט פלוגה ק' שהושארה כעתודה חטיבתית בשיח' זוויד, נכנס לתוך המתחם על הכביש תוך ירי לצדדים. האויב המצרי המופתע התעורר רק בהיכנס מאסף הטור למתחם, וכך ספג צוות הסיור שהועבר לזנב הטור את מרבית אש הארטילריה. טור הטנקים הגיע לאל עריש בשעה 1630 כאשר מיכלי הדלק בטנקים כמעט ריקים.
המח"ט קיבל את הודעתו של הסמח"ט על הגעתו לאל עריש בהיותו בתנועה מערבה עם גדוד 79, לאחר שחטיבה 35 לא הייתה זקוקה לו עוד. הוא הופתע מההודעה וכמוהו מפקד האוגדה. בשעה 1720 יורט שידור מצרי כי 20 טנקים ישראליים נמצאים באל עריש.
מח"ט 7 הגיע לג'יראדי ונוכח כי המערך המצרי לא נפל. כיבוש המערך הפך לחיוני בשל מצב הדלק בטנקי גדוד 82 ממערב לג'יראדי. הוא פקד על גדוד 79 להבקיע פעם נוספת. ניסיון ראשון של מג"ד 79 לתקוף מכיוון הכביש ובאיגוף דרומי דרך החולות נכשל בשל אש נ"ט וארטילריה מצרית עזה. חוסר דלק גרם גם לעצירת 15 טנקים. תוך כדי כך נהרג מג"ד 79 סא"ל אהוד אלעד. במשך 20 דקות פקד המח"ט על הגדוד באמצעות הקמב"ץ סגן עמרם מצנע.
משהועבר הפיקוד לסמג"ד חיים ארז, נכנס הגדוד עם 19 טנקים בציר הכביש בחיפוי פלוגת הטנקים ד' מגדוד 46. בהגיעו לתחנת הרכבת בעורף המערך, נוכח המג"ד כי איתו רק 5 טנקים והמתחם פעיל. הוא ביקש לתקוף לאחור אך בינתיים הגיעו אליו יתר הטנקים. הוא המשיך לנוע מערבה לפקודת המח"ט וחבר עם גדוד 82 בפאתי אל עריש בשעה 1930.
בקרב איבד הגדוד 9 טנקים. בין ההרוגים גם המג"ד ושני מ"פים.
עם רדת החשיכה נוכח המח"ט כי המערך המצרי לא נשבר. הוא שלח את מחצית פלוגת העתודה, פלוגה ק' מגדוד 82 בפיקוד סרן עמיר יפה, וכוח זה בסיוע תאורה תפס את החלק המזרחי של המערך. מפקד האוגדה הציע לגונן להכניס את כוחות חטיבת שריון מילואים 60 שנעו מדרום לג'יראדי לעבר אל עריש, אך המח"ט העדיף לקבל את גדוד החרמ"ש 9 של החטיבה מאשר להיכנס לבעיות תיאום בתוך הלילה עם חטיבה אחרת. הסתבר גם כי גדוד האי-אם-אקס-13 של חטיבה 60 היה ללא דלק וגדודי החרמ"ש התקשו לנוע בדיונות מדרום לג'יראדי.
מכיוון שכך פקד מפקד האוגדה בשעה 1900 על גדוד 9 להפסיק את פעולתו במרחב שמצפון לרפיח ולנוע במהירות למח"ט 7. איסוף יחידות הגדוד נמשך זמן מה, משום שהיו מפוזרות ומשום שהציר היה עמוס בדרגים ויחידות סיוע. רק בשעה 2340 הגיע מג"ד 9 מקסי אביגד אל חפ"ק המח"ט. גונן צירף אליו את מחצית פלוגה ק' וכן מספר טנקים מגדוד 79 (שתודלקו מדרגים שנדחפו על ידי המפקדה העיקרית). הטור של גדוד 9 נכנס על הכביש והחל בטיהור תעלות הלחימה. משהושגה שליטה על ציר הכביש, בשעה 0100, עוד בטרם נגמר הטיהור, נע המח"ט אל כוחותיו שבאל עריש ובעקבותיו הדרגים. החטיבה נערכה בחניוני לילה בפאתי העיר, בעוד גדוד 9 מאבטח את נתיב המעבר לדרגים בג'יראדי.
בבוקר 6 ביוני הגיע חפ"ק מפקד האוגדה לאל עריש. העיר עצמה לא נכבשה והיעד הבא היה מערך ביר לחפן. בשל אבדות החטיבה ביום הקודם הורה האלוף טל על התקדמות זהירה. בחיפוי ארטילרי תקף גדוד 79 את המערך המצרי. בעקבותיו חדר למערך גדוד 82 בתנועה על הכביש. בעקבותיהם הוכנס גדוד חרמ"ש של חטיבה 60 לטיהור המתחם שננטש בינתיים על ידי המצרים. רק למחרת ב-7 ביוני תקף גדוד חרמ"ש 9 את העיר אל עריש והשלים את כיבושה, בעוד גדודי הטנקים נעים לתוך סיני. בעיר נשארו כוחות של חטיבת המשמר הלאומי המצרית 28.
בשעה 0430 נעה פלוגת חרמ"ש בפיקודו של סרן יוסי פלד ובראשה טנק סנטוריון בודד וטנק פיקוד ללא צריח לתוך העיר. הפלוגה חדרה אל מרכז העיר אך נאלצה להיחלץ לעבר כביש החוף בשל אש עזה של מגיני העיר. בשעה 1330 תקף הגדוד שנית. הפעם קדמה לחדירה הרעשה ארטילרית של מרגמות 81 ו-120 מ"מ ותותח בודד של 105 מ"מ. בינתיים הגיעו לעיר כוחות של חטיבת חי"ר 99. גדוד 9 תקף מדרום ואילו פלוגת הסיור של חטיבה 99 תקפה מצפון. ההתנגדות המצרית נשברה, כנראה בשל אש המרגמות הכבדה, ובשעות אחה"צ נכנעו נכבדי העיר. גדוד 9 המשיך לנוע לעבר כוחות החטיבה שהיו בדרכם לתעלת סואץ.
בקרב, נהרגו מ"מ וחובש ונפצעו 12 לוחמים. נהרג גם סא"ל אלכס בניה ממפקדת האוגדה שהיה על טנק הפיקוד.

קרב ההתקדמות והרדיפה 6 – 7 יוני 1967

בינתיים ב-7 ביוני המשיכו כוחות האוגדה לנוע לעבר ביר גפגפה. החטיבה נערכה לכבוש את ביר חמה ממערב לג'בל ליבני שנכבשה על ידי אוגדה 31. גדוד 79 תקף בחזית בעוד גדוד 82 תוקף באיגוף מצפון. לבד מקרב עם טנקים מצריים נסוגים לא היה קרב וביר חמה נכבשה עד השעה 0800. החטיבה המשיכה לנוע לעבר ג'בל חותמיה ואליו הגיעה בצהרים. החטיבה עצרה לתדלוק בעוד חטיבת שריון מילואים 60 ממשיכה לנוע לעבר ביר גפגפה.
כאשר הגיעה חטיבה 60 לפתח ואדי אל מליז התגלה ענן אבק גדול וידיעות לפיהן מצויה בוואדי דיוויזית שריון מצרית 4. מח"ט 7 קיבל הוראה להיכנס לקרב עם הכוחות המצריים. בשעה 1700 תקפו 7 טנקים של גדוד 79 את המליז. הצטרפו אליהם גם 11 טנקים של גדוד 46 שנספחו לחטיבה 7. שני הכוחות תקפו מצפון וממזרח ופגעו בכוחות מצריים נסוגים, אך לא של דיוויזיה 4 שלה ציפו.
בלילה, בעוד הטנקים חוזרים לעבר ג'בל חותמיה, נערכו כוחות של חטיבה 60 ממערב לביר גפגפה. לפנות בוקר תקפו טנקי טי-55 מצריים חניון לילה של טנקי אי-אם-אקס-13 מחטיבה 60 וגרמו לנפגעים רבים.
עם בוקר הורה האלוף טל על חטיבה 7 להתקדם לעבר התעלה. את החטיבה הובילה פלוגתו של סרן שמאי קפלן שכללה 8 סנטוריונים. הוא התקדם לאיטו תוך קרב עם טנקים מצריים ובמהלך ההתקדמות נהרג.
המח"ט שהגיע למקום הורה על מתקפה חטיבתית כאשר גדוד 82 עם שתי פלוגות תוקף משני צידי הכביש ופלוגה אוגפת בעומק של קילומטר אחד דרך החולות מצפון. הקרב שהתנהל בטווחים שבין 400 ל-1300 מטר נמשך 5 שעות והושמדו במהלכו כ-70 טנקים מצרים. 2 טנקים ישראליים נפגעו ונהרגו 2 לוחמים. הקרב כונה לאחר מכן "מכבש חטיבתי". בגמר הקרב עם הדמדומים, עצר גדוד 82 לתדלוק וגדוד 79 המשיך להתקדם בזהירות מערבה. עם לילה נכנסו כוחות האוגדה לחניונים.
בתוך הלילה נודע ממכשיר רדיו טרנזיסטור כי ממשלת מצרים הסכימה להפסיק את האש, ומפקד האוגדה הורה לשלוח כוח לעבר התעלה. המשימה הוטלה על פלוגת הסיור בפיקוד סרן אוֹרי אור. המ"פ קיבל 6 טנקים של גדוד 46 וסוללת תותחים מתניעים. בשעה 0030 של 9 ביוני הגיע כוח הסיור לתעלת סואץ.
המלחמה תמה. למפקדים וללוחמים בחטיבה הוענקו 5 עיטורי עוז ו-22 עיטורי מופת.

כשהסתיימה מלחמת ששת הימים, שלט צה"ל על כל סיני, עד לנהר הירדן וברמת הגולן. מלחמת ההתשה פרצה מיד עם סיום מלחמת ששת הימים. חטיבה 7 שהועלתה מיד לאחר המלחמה לרמת הגולן לקחה חלק בלחימה בחזית זו. לאחר מכן פעלו כוחות החטיבה לאורך כל גבולות המדינה, כולל בבקעת הירדן ובחזית סיני.
חטיבה 7 עדיין תחת פיקודו של אל"ם שמואל גונן (גורודיש) הסבה עצמה לחטיבת בת שני גדודי סנטוריונים – גדוד 82 הוותיק וגדוד 77 החדש שהוקם בשבטה על ידי סא"ל שמעון בן שושן, תחילה תחת המספר 211. גדוד 75 הוקם כגדוד חרמ"ש חדש. בנוסף עסקה החטיבה גם בבנייתו של גדוד חדש נוסף, גדוד 53 שהוקם על ידי סא"ל איציק בן שֹהם, על בסיסו של גדוד 63, גדוד בית הספר לשריון שלחם בקרבות אבו עגילה. עם הקמת חטיבה 188 ברמת הגולן הועבר אליה גדוד 53. גדודי החטיבה 9 ו-79 הועברו לחזית סיני והשתלבו בהקמת החטיבות החדשות 14, ו-401.
חטיבה 7, שמפקדתה הועברה למחנה שדה תימן, עסקה בעיקר באימונים, בהכשרות ובבניית מסגרות חדשות. עוד ביצעו כוחות החטיבה תפקידי ביטחון שוטף ואבטחת הגבולות החדשים בכל אחת מהחזיתות. אחת משיטות הפעולה של צה"ל, היתה פשיטות מעבר לגבול. באחת מאלה ואולי הגדולה בפשיטות, השתתפו כוחות מהחטיבה כולל מפקדתה. היה זה במבצע "תופת", ב-21 במארס 1968, בחזית הירדן.

חטיבה 7 במבצע "תופת" (כראמה), 21 מרס 1968

מבצע "רביב"

החטיבה בפיקודו של אל"ם יעקב (ג'קי) אבן שהתמנה לתפקיד בקיץ 1969, לאחר שנים בהם צמח בחטיבה בכל התפקידים האפשריים, עסקה בעיקר בבניין הכוח, ובמקביל פעלה בתעסוקה מבצעית ברמת הגולן ובבקעת הירדן. בנוסף שולבה החטיבה גם בתכניות ובתכנונים בחזית סיני. החטיבה לקחה חלק גם בהחזקת "קו ברלב" כתגבור, ככוח עיקרי מחליף, במקום ולצד הכוחות של חטיבות הקו 401 ו-14.
החטיבה, ששימשה כעתודת מטכ"ל, ומפקדה אל"ם אבן, התמקדו באימונים בשני תחומים עיקריים: ברמת המנהיגות הקרבית, מה בעצם נדרש ממפקד הטנק, ומהמפקדים שמעליו בסוג זה של מלחמת בהתשה ובאיזה סוג אימונים צריך לבצע כדי להגיע לתוצאות הטובות ביותר במלחמת ההתשה. למשימה הוכנו גדוד 82 בפיקוד אורי אור שנערך בגזרת סואץ, וגדוד 77 בפיקוד אמיר יפה ז"ל שנערך בגזרת איסמעליה ודוור-סואר. גדוד החרמ"ש 9, בפיקודו של רון דוד לא ירד עם החטיבה לחזית סיני והמשיך לעסוק בהכשרת לוחמי חרמ"ש במחנה נתן.
חטיבה 7 ירדה מרמת הגולן לסיבוב ראשון בסיני במסגרת מלחמה חדשה בתנאים אלה. במלחמת ההתשה היו בעיות שונות שנבעו מאופי הלחימה והן חייבו הקפדה ואימון מיוחד של מפקדי הטנקים, היה חשוב שמפקד הטנק שעולה לעמדת ירי ויורה לטווחי קצרים מאוד (בסביבות 200 300 מטר) ילמד לעלות לעמדת ירי מהר מאוד ולפגוע במטרה מידית כדי שלא יפגע מנ"ט קצר טווח. נושא נוסף שהעסיק את החטיבה היה איך למנוע מהמצרים להשתלט על מעוז של צה"ל. בחטיבה הפיקו לקחים שכללו תנועה מהירה לשטח ההיתקלות, עלייה לעמדות אש וירי מהיר ופגיעה באויב, במינימום נפגעים. האירועים בחזית כללו היתקלויות באזור המזח, ובדוור-סואר ו פשיטות מצריות רבות. פעילות החטיבה נועדה שלא לאפשר למצרים שום הצלחה, ובעיקר למנוע אפשרות שמצרים ישתלטו על מעוז בצד הישראלי של התעלה. האירועים כללו הפגזות מצריות בניסיון לבודד את המעוזים. החיילים בחזית פעלו תחת הפגזה ארטילרית מצרית ביום וחשש מפשיטות מצריות בלילה.
התהליך של ההפגזה המצרית חזר על עצמו פעמים רבות אבל ההישג המצרי שהיה זמני הסתיים תמיד בתבוסתם. למעורבות, לרגישות ולמנהיגות הקרבית של כל הדרגים, משר הביטחון ועד למפקדי הטנקים, היה משקל מאוד משמעותי שתרם להבנה מדוע צריך להישאר על קו המים.
מדברי המח"ט: "לילה אחד הצליחו המצרים להעביר דגל מצרי ענק לצד המזרחי של התעלה, במקום שְכוּח-אל והיה לי ברור שהם מיקשו את כל האזור סביבו וחיכו שנגיע כמובן לדגל, ואז ינחיתו עלינו אש ארטילרית ואנחנו נעלה על מוקשים. היה זה תסריט ידוע מראש. בפעולה מורכבת ומתוחכמת עם סיירת שקד וחבלנים ועם גדוד 77 בפיקוד המג"ד, ששימש ככוח טנקים שירתק את המצרים בגזרה כך שלא יוכלו להרים את הראש, הוסר הדגל. הוכחנו כחטיבה של עתודת מטה כללי, שלא נמצאת קבע בסיני, שיכולנו להתמודד עם בעיה מאוד מורכבת ומסובכת ולהשיג תוצאות מעולות כנגד פשיטות אלה עם מינימום נפגעים, ובהחלט קיבלנו על זה הערכה רבה מאוד מהרמטכ"ל בר-לב".
כוחות החטיבה בבקעת הירדן ובמבצעי פשיטות בלבנון פעלו ככוח משימה, בדרך כלל בסדר גודל פלוגתי או מחלקתי, וזה חייב מנהיגות קרבית אמיתית גם של המפקדים הזוטרים. הפעילות כללה גם לחימה בטנקי הפטון של הירדנים שהושמדו מטווחים ארוכים.
המטלות האופרטיביות של החטיבה הקיפו את כל הגזרות. אלה חייבו אימונים ייעודיים שבהם נשמר כושרה של החטיבה לשמש ככוח הכרעה משוריין מרכזי. האימונים הייעודיים כללו תרגילים מלאים ותרגילים שלדיים בשטחי האימונים שבקרבת מפקדת החטיבה בשדה תימן, ובמרחבי הנגב בקרבת המחנות הגדודיים במחנה נתן ובשבטה. בתרגילים שבהם לקחה חלק מפקדת החטיבה, הגדודים הסיירת והמערך הלוגיסטי – נבחנו נושאי התנועה והאש וכן נושאי האספקה, האחזקה והפינוי הרפואי. כל אלה התכנסו לתזמורת אחת של עוצמה משוריינת.
את ג'קי אבן כמח"ט החליף אל"ם גבי עמיר שהיה מג"ד 82 בחטיבה 7 במלחמת ששת הימים. החטיבה מנתה בתקופתו שלושה גדודי סנטוריון. עיקר עיסוקיה היו בבניית סדר הכוחות. כל שלושה חודשים הוכשרו שש פלוגות טנקים חדשות. האימונים היו צפופים ואינטנסיביים. החטיבה עסקה רבות בהשתלמויות ובפיתוח תורת הלחימה בעיקר בכל הקשור לנושאי הצליחה, ההבקעה ולחימת הלילה.
תוך כדי האימונים נתבעה החטיבה פעמיים להחליף את אחת מחטיבות הקו של אוגדה 252 בחזית סיני, כל פעם ל-5-4 שבועות. במהלך התקופה ביצעה החטיבה את תרגיל "עוז", תרגיל אוגדתי באזור סכר הרואיפה בנושא צליחת תעלת סואץ והבקעת מערכים. היה זה תרגיל רטוב בסדר כוחות מלא, שבו הפגינו יחידות החטיבה מקצועיות רבה, כולל בגרירת גשר הגלילים החדיש שנועד לאפשר צליחת סער אמיתית, וככזה להיות גורם מפתיע במלחמה העתידית. בראיון עם המח"ט דווח אל"ם עמיר כי עם סיום תפקידו מסר את החטיבה לאל"ם יאנוש בן גל כשהיא "מוכנה לקרב".

טיבה 7 היתה אמורה לפעול בסיני וצוותים שלה אומנו בגרירת גשר ה"גלילים". החטיבה הוגדרה כעתודה מטכ"לית ועסקה בתכנונים ובתרגילים בחזיתות השונות, בעיקר בסיני. משנת 1972,הכינה עצמה החטיבה גם להפעלה אפשרית בגולן בלבנון. יחידות של החטיבה הועלו מידי פעם לרמת גולן במסגרת פעילות ביטחון שוטף וכוננויות.
בערב ראש השנה תשל"ד, הועלה גדוד 77 לרמת הגולן מבסיסו שבסיני, מחשש למתקפה סורית. הגדוד שאליו צורפה פלוגה ט' המבצעית מגדוד 82, הצטייד והתמקם במחנה ירדן הסמוך לבית המכס העליון. צוותי הגדוד קיבלו טנקים של ימ"ח חטיבות 188 ו-179. המג"ד והמ"פים סיירו ולמדו בשבוע שקדם למלחמה את רמת הגולן שאותה לא הכירו. גדוד 82 שנשאר בדרום הארץ האיץ את אימוני הצמ"פ של פלוגת הנח"ל שלו.
ב-4 וב-5 באוקטובר התכוננה מפקדת החטיבה לרדת לסיני, אולם בתוך ההכנות קיבלה פקודה לעלות עם כל יחידותיה לרמת הגולן. גדוד 77 קוּדם אותו יום לצומת נפח.
ב-5 באוקטובר הוטסו צפונה הצוותים והמפקדים של גדוד 82 מבאר שבע, וגדוד 71 מבית הספר לשריון בפיקוד סא"ל משולם רטס, שבו שובצו מדריכי ביה"ס לשריון וצוותים מחטיבה 500. במחנה פילון עלו הכוחות על טנקים של חטיבת המילואים 179. גדוד 75 והנגמ"שים שלו הגיע על מובילים באותו יום. פלוגת הטירונים הוסעה למחנה פילון לסייע בהכנסת זיווד לטנקים.
בערב 5 באוקטובר ולמחרת בבוקר נעו גדודי החטיבה, שכללו עתה 107 טנקים, ונערכו כדלהלן: גדוד 77 עם 44 טנקים בצומת נפח. גדוד 82 עם 33 טנקים בסינדיאנה. גדוד 71 עם כ-30 טנקים בצומת ווסט. מפקדת גדוד 75 ופלוגת הסיור במחנה ירדן.
על החטיבה הוטל להוות עתודה פיקודית לכוחות אשר בקו הקדמי. אלה מנו שני גדודי חי"ר וצנחנים במוצבים ושני גדודי טנק "שוט קל" של חטיבת טנקים 188. כוח הארטילריה בגולן שתוגבר גם הוא כלל כ-60 קני תותחים ומרמות כבדות.

הכנת החטיבה למלחמה

מדברי מפקד החטיבה במלחמה, יאנוש בן-גל:
"כשקבלתי את הפיקוד על חטיבה 7, כשנה לפני פרוץ המלחמה, הייתה לי תחושה שהחטיבה תחת פיקודי תילחם באיזושהי מלחמה. זו הייתה תחושה אינטואיטיבית, אינסטינקטיבית, לא שכלתנית, אבל תחושתית. היות ואני מטבעי פסימיסט, אמרתי, לא יכול להיות שאני לא אכין את החטיבה למלחמה זו, ושהחטיבה תילחם בצורה הנאותה ביותר ותגיע להישגים ולניצחון, וזאת מהטעם שאסור לי לבייש את שם החטיבה למול ההיסטוריה המפוארת שרכשה במהלך השנים מאז שהוקמה.
כתוצאה ממחשבה זו, סרקתי כבר מהרגע הראשון את כל שלד הפיקוד בחטיבה והחלפתי הרבה מפקדים שמצאתי אותם לא כשירים להשתתף במלחמה. שיניתי את כל תכניות האימונים שהיו מאד סכמטיים, מאד "יבשים" ולא יצירתיים. עברתי לשיטת אימונים של תרגילי אש בכל הרמות, כולל ברמת הגדוד ועד רמת החטיבה, על מנת להרגיל את הפיקוד הזוטר והבכיר של החטיבה למלחמה, ללא הכנות מראש. עשינו מעט מאד הכנות שטחים כי לא היכרנו רבים מן השטחים שבהם ביצענו לראשונה אימונים ותרגילים. הכנו מחדש את מסלולי הטנקים הבודדים, התרגילים המחלקתיים והפלוגתיים וגם את מסלולי ה"רינגו" המיוחדים, מושג הקיים עד היום. מרבית התרגילים התבצעו באופן מפתיע וללא הכנה מראש.
המפקדים היו צריכים לאלתר נוהלי קרב מזורזים וחפוזים.
האמנתי שרק בצורה זו, באופן לא שגרתי, ניתן לחנך את המפקדים והלוחמים למלחמה אמיתית. האמנתי שרק בשיטה זו אפשר ליצור התלהבות, חדשנות וסקרנות של כל הגורמים המשתתפים. רצינו להגיע להישגים בתרגילים הדו-צדדיים וכל זאת מתוך אמונתי שבמלחמה ההצלחה נובעת ב-70% מהכנות והכרת השטח. 30% הנותרים מתחלקים בין הפיקוד והשליטה, הדוגמה האישית והמזל. האמנתי שהבסיס להצלחה היא באמת הכנת היחידות ברמה הפלוגתית, הגדודית והחטיבתית, ומכאן אפשר יהיה לצאת למלחמה.
חטיבה 7 זכתה להצלחה גם במלחמות שקדמו למלחמה יום הכיפורים, אך אין לי ספק שהצלחתנו במלחמת יום הכיפורים נובעת מההכנות המוקדמות, מאומץ הלב של כל שדרת הפיקוד, אך בעיקר מהנאמנות והלחץ הקבוצתי והחברתי של ההיסטוריה והעבר המפואר של חטיבה 7, שפיעמה בכולנו ובה היינו חדורים, שאסור לנו לעשות פחות משעשו הדורות הקודמים לנו בחטיבה.
אני כמח"ט 7 התכוונתי לעשות לא פחות מאשר המח"טים של חטיבה 7 לכל אורך ההיסטוריה. כל אלה היוו לי דוגמה ודרך לחיקוי.

ראיית המלחמה של מח"ט 7
גזרת הלחימה החטיבתית, בשלב הבלימה, השתרעה על רוחב חזית של כ-30 ק"מ, ממוצב 104 בצפון הגולן, לרגלי החרמון, ועד רכס חזיקה, מוצב 110 בדרום הגזרה.
"את שלב הבלימה של המלחמה ראיתי כהיערכות גמישה בשלושה קווים הגנתיים:
1. קו המוצבים הקדמי, מתוגבר בטנקים, כמחלקת טנקים לכל מוצב, שתפקידה היה להתריע, להעביר מודיעין ולהשהות את האויב ככל שאפשר. בקו זה ראיתי חשיבות משנית לחלוטין והאִמרה שאסור לוותר על שטח לא נתפסה על ידי כטאבו. הבנתי שזו מלחמה ולא קרב נוסף של ביטחון שוטף.

2. הקו השני היה קו ההגנה העיקרי שם ניהלתי את קרב הבלימה ובו היו ערוכים רוב כוחות החטיבה – גדודי הטנקים של חטיבה 7. תפקידם היה להכיל, להשמיד ולבלום את הכוחות הסוריים שנשאבו ל"שטחי ההריגה" בחזית ולרגלי השטחים השולטים.

3. הקו השלישי בו הייתה ערוכה העתודה החטיבתית, בסדר גודל של פלוגת טנקים ומחלקה נוספת. אלה הופעלו על ידי במקרים מיוחדים – מקרי חירום, לאותם אזורים שבהם נשקפה סכנה של קריסה והתמוטטות.

באגף הדרומי הצבתי את פלוגת "טייגר" שהייתה אחראית לאבטחת התפר שבגבול הגזרות עם חטיבה 188. פעולה זו נועדה למנוע ולחסום כל אפשרות לתקוף את חטיבה 7 מהאגף הדרומי.
באגף הצפוני, בתפר שבין חטיבה 7 לגולני, הצבתי את פלוגת הסיור החטיבתית, שביצעה משימות רבות נוספות תוך כדי הלחימה.
הייתה גם תכנית של היערכות חירום בקו השלישי, למקרה של התמוטטות מוחלטת. במקרה זה התכוונתי לקבץ את כל שרידי החטיבה וליצור מערך צפוף של מגנן טנקים בניסיון בלימה אחרון שאותו קשה יהיה להכריע.

הקרבות העיקריים של החטיבה

קרב הבלימה 8-6 באוקטובר

תגבור הכוחות ברמת הגולן ערב פרוץ המלחמה
ביום שישי, 5 באוקטובר, הוחזר גדוד טנקים 53 של חטיבה 188 ממחנה הנופש ונערך בדרום הגולן. בבוקר 6 באוקטובר היו טנקי גדוד 74 בפיקוד סא"ל יאיר נפשי (גם הוא "בוגר" חטיבה 7), פרוסים לאורך הקו. חטיבה 188 בפיקוד אל"ם יצחק בן שֹהם נערכה בשתי גזרות גדודיות, כאשר גבול הגזרות היה מדרום למוצב 110. מג"ד 74 קיבל תחת פיקודו 2 פלוגות של גדוד 53 והעביר את פלוגותיו שבקו לפיקודו של מג"ד 53 סא"ל עודד ארז.
המפקדים והלוחמים בגדוד טנקים 74 הכירו היטב את גזרתם והרבו בתרגילים לקראת ימי קרב ולקראת מלחמה מוגבלת או כוללת. גם בימי שגרה היו מחלקות טנקים במרחק קצר מהמוצבים בחניון מאורגן, כולל מבני מגורים, אפסנאות וחימוש. מחלקת הטנקים הייתה חלק ממערכת לחימה שכללה גם את מפקדי המוצבים ואת סוללות הארטילריה. לוחמים ומפקדים באותם כוחות, ידעו לכוון אש ארטילריה למשימות "אש סכנה" ולכוון מטוסים.
מול כוחותינו ברמת הגולן ניצבו 3 דיוויזיות חי"ר סוריות ולהן כ-800 טנקים טי-55, 1000 כלי ארטילריה ומערך טילי קרקע-אוויר שכיסה את כל רמת הגולן. בדרג שני היו שתי דיוויזית שריון 1 ו-3 עם טנקי טי-62, וכוח הטנקים של ריפעת אסד. בסך הכל היו לסורים בחזית כ-1000 טנקים.

מפגש מפקדים ערב המלחמה

בתדריך למפקדים בליל 6-5 באוקטובר, הודיע אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי למח"טים כי למחרת עלול לפרוץ "יום קרב" ארטילרי. או אז ישתתפו בקרב שני גדודי חטיבה 188. אפשרות נוספת שחזה היתה ניסיון סורי לבצע "מחטף" של העיר קוניטרה או לחדור דרך פתחת כודנה – רפיד לעבר תל פרס. על חטיבה 7 הוטל במקרה כזה להוות עתודה פיקודית שתופעל לפי מאמץ התקיפה הסורי בכל רחבי הגולן באמצעות מילות הפעלה "קברט" 1, 2 או 3.
בבוקר 6 באוקטובר הועבר שדר דחוף לאלוף הפיקוד כי עומדת לפרוץ מלחמה כוללת בחזית סיני ובגולן, במוצ"ש בשעה 1800. בשעה 1000 נקרא מח"ט 7 לתדריך מפקדים של אלוף הפיקוד ובו נאמר שעומדת לפרוץ מלחמה כוללת בחזית הגולן וסיני. המח"ט זימן את המג"דים לתדריך שבו הציג את שעת ה"ש", המיועדת לפתיחת המלחמה, בשעה 1800 כפי שנמסר לו על ידי אלוף הפיקוד.
המח"ט הורה למג"דים לבצע הכנות אחרונות לקראת הקרב: היחידות נפרסו והוסוו, הוכרזה כוננות נ"מ, המג"דים נקראו לקבוצת פקודות חטיבתית בנפח בשעה 1400. דקות ספורות קודם לכן פרצה המלחמה והמפקדים נקלעו להפגזה ארטילרית והפצצה אווירית סורית. המג"דים נעו לגדודיהם, תוך מתן הוראה לצאת מהחניונים ולהיערך לקרב.
לאחר הכנה אווירית והרעשה ארטילרית מסיבית תקפו דיוויזיות החי"ר הסוריות ובהן טנקים רבים את הקו הקדמי של כוחותינו לכל רוחב חזית הגולן. הסורים ביקשו לעבור את שדות המוקשים ואת תעלת הנ"ט ולהיכנס לעומק הגולן.

הערכות החטיבה והלחימה בשבת ובליל 6-7 באוק'

המלחמה פרצה בהפתעה מוחלטת. בהעדר פקודות החליט מח"ט 7 להתקדם לאזור גבעת 'הבוסטר', לצפות ולהתרשם באופן בלתי אמצעי מהמצב בשטח. הוא גם הורה לגדוד 77 לנוע לעבר פתחת קוניטרה. בשעה 1530, בהעדרו של אלוף הפיקוד שהיה בתל אביב אצל הרמטכ"ל, הורה קצין האג"ם הפיקודי לחטיבה 7 להעביר גדוד לגזרה הדרומית ולנוע לגזרה הצפונית שנראתה לו במצב קשה יותר. גדוד 82 הופנה על ידי המח"ט לדרום, לחבירה עם מח"ט 188, ויתר החטיבה, שכללה כ-70 טנקים, נעה למרחב שבין מורדות החרמון למוצב 110 שבמרכז הרמה.
בגזרה זו היה ערוך גדוד 74 של חטיבה 188 בפיקוד סא"ל יאיר נפשי שעבר תחת פיקודה של חטיבה 7. הגדוד היה פרוס בריכוזים מחלקתיים ופלוגתיים בעורף המוצבים 104, 105, 107 ו-109 וכלל 36 טנקים.
לאחר הערכת מצב ראשונית שבוצעה בחפ"ק 7, ולאחר קבלת הדיווחים הראשונים מגדוד 74 על מאמצי הכוחות הסוריים, החליט מח"ט 7 להיערך להגנה על בסיס השטחים השולטים והרמפות השולטות על שטחי ההריגה ממערב לתעלת הנ"ט ובעומק השטח.
גדוד 77 בפיקוד סא"ל אביגדור קהלני, שנע כזכור לפתחת קוניטרה, נערך בגבעת הבוסטר. מג"ד 75 סא"ל יוס אלדר, קיבל את פלוגה ח' בפיקוד סגן אמי פלנט מגדוד 77 ונערך מדרום לחרמונית ברמפות, עד לאזור תל ג'ית. גדוד 71 בפיקודו של סא"ל משולם רטס, נע לגזרה הצפונית ונערך בגזרה שממערב לבוקעתה ולחרמונית. פלוגה ב' מגדוד 74 נערכה בעורף מוצב 105 על הציר לבוקעתה, ופלוגה א' מגדוד 74 נערכה בעורף מוצב 109 מדרום לקוניטרה.
בשעות הערב של מוצאי השבת, בנה המח"ט כוח חטיבתי נוסף בפיקוד סמג"ד 77, סרן איתן קאולי, ובתוספת פלוגת 'טייגר' בפיקוד סרן מאיר זמיר. כוח זה נערך מדרום לקוניטרה – מוצב 110, כדי לאבטח את האגף הדרומי של החטיבה.
בשעה 1800 חילק אלוף הפיקוד את הגולן לגזרות אחריות בין החטיבות 188 בדרום רמת הגולן וחטיבה 7 למרכז וצפון רמת הגולן.

ההתקפה הסורית

ההבקעה הסורית שהחלה כאמור בסביבות השעה 1500 כללה שלוש חטיבות חי"ר סוריות וחטיבה מרוקאית שתקפו בצפון הרמה. חטיבה 85, חטיבה 68 והחטיבה המרוקאית של דיוויזיה 7 תקפו באזור המוצבים 104 -107. חטיבה 52 מדיוויזיה 9 תקפה במרחב קוניטרה ומוצב 109. ההתקפות נעשו בחיפוי ארטילרי כבד.
ההבקעה הסורית בוצעה בשני גלי תקיפה כשלכל חטיבת חי"ר היה גדוד טנקים מוגבר. מערך ההגנה של כוחותינו כלל את מוצבי הקו, תעלת הנ"ט ורמפות הטנקים בחזית ובעומק שטחנו. לאור נתוני השטח והערכת המצב, תיעלו עצמם הסורים ל-4 אזורי מעברים עיקריים: מעבר עמק הבכא במרכז הגזרה, אזורי מסעדה ובוקעתה בגזרה הצפונית ומדרום לקוניטרה באזור מוצב 109. הסורים הצליחו לגשר ולחצות את תעלת הנ"ט בכל אזורי הפריצה.
המאמצים ההתקפיים הסוריים התנהלו בעקשנות רבה בארבעת ימי קרב ההגנה שניהלו כוחות חטיבה 7 באותם אזורים שהוזכרו לעיל. המאמץ הסורי העיקרי היה במרכז העמק שזכה לכינוי "עמק הבכא".
הסורים שהצליחו לגשר ולהתקדם לשטחנו, נבלמו על ידי מחלקות הטנקים של גדוד 74 ברמפות הטנקים שלצד מוצבי החי"ר בקו הראשון. כוחות סוריים אחרים שחדרו בין המוצבים נבלמו בהמשך על ידי פלוגות הטנקים וגדודי חטיבה 7 שנערכו בעומק הקו הראשון.
הסורים המשיכו לתקוף בלילה, תוך ניצול יתרונם באמצעי תאורת לילה. לעומתם, לטנקים שלנו היו רק זרקורי "קסנון" שהיוו מטרה לאש האויב. הארטילריה הישראלית סיפקה כמות קטנה בלבד של פגזי תאורה. טנקים סוריים איתרו את הטנקים הישראלים ממרחק ואף הצליחו לחדור בין היחידות של החטיבה, לרבות בליווי נגמ"שים נושאי חי"ר המצויד בנשק נ"ט.
עיקר הלחימה בלילה הוטלה על טנקי גדוד 74 בקו הקדמי, ושלושת הגדודים של חטיבה 7 שבלמו את הסורים שהצליחו לחדור בין המוצבים.
כבר בשעות אחה"צ והערב המוקדמות, הגיעו טנקים סוריים לקרבת תל החרמונית ותל ג'ית ונכנסו לקרבות עם כוחות חטיבה 7. הטנקים הסוריים זוהו בשל פנסי הא"א (אינפרה-אדום) שלהם. כמה טנקים הגיעו למגע קרוב ביותר לטנקי החטיבה. לטנקים הסוריים היה יתרון בזרקורי א"א שלא היו בידי התותחנים של הטנקים הישראליים. הדרך היחידה לזהות את הטנקים, היה בהארתם על ידי זרקור של טנק אחד וירי עליהם מטנק שני. כך הושמדו כמה טנקים שהגיעו עד לטווחים של כ-50 מטר מהטנק של מג"ד 77.
בשעות הלילה המאוחרות פנה מג"ד 77 קהלני "והתחנן" בפני קצין הקישור הארטילרי לירות פגזי תאורה וארטילריה על מעבר התעלה ועל הטנקים הסוריים. ההפגזה היתה מדויקת אך פגזי התאורה אזלו לאחר זמן קצר.
בקרבות הלילה נפצעו מאש ארטילריה והטנקים הסוריים מג"ד 75 סא"ל יוס אלדר בעמק הבכא, ומ"פ ז' סרן מנחם אלברט ממערב לקוניטרה ושניהם פונו לטיפול רפואי. את מקומו של יוס תפס מג"ד 77 סא"ל קהלני, ואת הפיקוד על הפלוגה לקח הסמג"ד איתן קאולי. סמוך לחצות פסקה אש הארטילריה הסורית וחודשה עם שחר. האש כוונה על ידי קציני ארטילריה סוריים ממוצב החרמון שנכבש קודם לכן.

מארב פלוגת טייגר

בשעות הלילה המאוחרות, אור ליום א', נשלחה פלוגת "טייגר" בפיקוד סרן מאיר זמיר לצומת ציר 'רשת-טרויה' מצפון-מערב למוצב 111. הפלוגה, כזכור, שימשה כאבטחת האגף הדרומי של חטיבה 7. משימת הפלוגה הייתה לבלום כוח סורי בעוצמה של חטיבת טנקים שחדר בציר זה, במגמה לתקוף מדרום לקוניטרה. הייתה זאת חטיבה משוריינת 43 של דיוויזית חי"ר 9, שכללה כ-100 טנקים טי-55 וכ-40 נגמ"שים. החטיבה הסורית נבלמה, במארב טנקים של פלוגת טייגר. חוד החטיבה הושמד ויתרת החטיבה נסוגה לעומק השטח הסורי.

7 באוקטובר

8 באוקטובר

ב-8 באוקטובר החלה מתקפת הנגד של אוגדה 146 בדרום הגולן. חטיבה 7 המשיכה באותו יום לבלום במקומה. בבוקר משנוצרה רגיעה כלשהי, הורה מח"ט 7 למג"ד 77 לתקוף לעומק "עמק הבכא" מזרחה, במטרה להחזיר את המצב לקדמותו (הייתה זו פקודה של תא"ל רפאל איתן, מפקד אוגדה 36), ולנסות ולהתקדם לעבר הגבול. חפ"ק המח"ט היה באותו בוקר על גבעת ה"בוסטר" וצפה על האירועים בשטח. מג"ד 77 בחיפוי פלוגה ח' שנותרה ברמפות, תקף עם פלוגה של סגן אמנון לביא מצפון לציר 'קרטון'.
עד מהרה הצטרפה אליהם פלוגה ח' בפיקוד סגן אמי פלנט. הסורים הפעילו כנגד הכוח התוקף ארטילריה וטילים נ"ט מנגמ"שים. כאשר נראה היה בגדוד ובחטיבה שהפעולה תגרום לנפגעים מיותרים ולשחיקת הגדוד, החליט המח"ט לעצור את המשך המתקפה ולחזור לעמדות השולטות על עמק הבכא.
בשעות אחה"צ חזר סא"ל יוס מבית החולים וקיבל שוב את הפיקוד על קו המגע בעמק הבכא. מג"ד 77 נע לאחור לתדלוק, חימוש ומנוחה. בתוך כך נוצר מצב חדש באזור מוצב 109. הגיעו ידיעות על כוח סורי העומד לתקוף מדרום לקוניטרה. גדוד 77 הוזנק לקדם את ההתקפה הסורית מדרום לקוניטרה, אך משהגיע למקום הסתבר כי אין כל התקפה סורית באזור זה, והגדוד הוחזר לחניון לילה בצומת 'קירטון-יקיר'.
בלילה נוצר לחץ כבד על עמדות הבלימה של גדוד 75. הסוריים עשו כל מאמץ לקדם טנקים ונגמ"שים ולכבוש את השטחים השולטים על עמק הבכא. כסיוע לגדוד 75 נשלחו אליו פלוגת טייגר וכוח סמג"ד 77 קאולי. על עמק הבכא באותו לילה הגן מג"ד 75 עם כוח בעוצמה של כ-20 טנקים בלבד. מצפון לו ניהל גדוד 71 קרב קשה ביותר עם כוחות קומנדו סוריים שהציבו מארבי נ"ט בשטח שמדרום למוצב 105 ופגעו בכ-7 טנקים של כוחותינו. במקום נהרג באותו לילה סמג"ד 71, רס"ן גדעון ויילר.

קרב ההכרעה – 9 באוקטובר

בוקר היום הרביעי ללחימה לא בישר טובות או רגיעה להתרחשויות האינטנסיביות, שנמשכו ללא הפוגה מחצות הלילה., כזכור, יום קודם לכן החדירו הסורים את הכוח האחרון שנותר לדיוויזית חי"ר 7. הייתה זו החטיבה הממוכנת 121 שתוגברה בטנקים ששרדו את ימי הלחימה הקודמים והתקבצו לסייע למאמץ האחרון של דיוויזיה 7.
התקפה בלילה ובשחר יום ג' הייתה למעשה התקפה מקדימה לקרב ההכרעה שאותו תכננו הסורים לבוקר יום ג'. בהתקפה זו הפעילו הסורים את חטיבה משוריינת 81 מדיוויזיה 3 וכוחות נוספים.
בבוקר יום ג' נפרסה חטיבה 7 ברוחב חזית של כ-12 ק"מ, כשכל כוח מרותק למשימתו והעתודות החטיבתיות מתגברות וסותמות פרצות או מעבות את הגזרות המותקפות. בגזרת מוצב 104 והכפר מסעדה נערכה חטיבת גולני.
לרשות החטיבה עמדו באותה עת בין 50 ל-54 טנקים כשירים. לפחות 30% מתוכם עם בטן תחמושת כמעט ריקה. היערכות היחידות ועוצמתן היו כדלהלן:
* גדוד 75 מתוגבר בכוחות שונים – 22-20 טנקים בעמדות עמק הבכא.

* גדוד 71 עם כ-12 טנקים ממזרח לחרמונית על ציר 'טרזן'.

* גדוד 77 בצומת 'קרטון-יקיר' – 8-7 טנקים.

* גדוד 74 ברכס הבוסטר – 4 טנקים.

* עתודת המח"ט בפיקוד סגן אבינועם ברוכין מצפון ל'סגול 446' – 3 טנקים.

* פלוגת 'אס' מגדוד 74 באזור מוצב 109 צומת 'פלג-רשת' – 6 טנקים.

* חפ"ק מח"ט 7 מצפון ל'סגול 446'.

* פלוגת הסיור החטיבתית: מחציתה המפוצלת לצוותים (בשליטת הסמח"ט) הועסקה בדחיפת תחמושת ודלק לעורף עמדות הלחימה, ומחציתה בפיקוד המ"פ, באזור בוקעתה, בציר העולה לחרמונית.

במהלך הלילה צרכו הכוחות שבמגע תחמושת רבה מכל הסוגים. בשעות הבוקר החלו לזרום דיווחים מהטנקים שהם בקצה 'ניצול התחמושת' ודיווח על 'בטנים ריקים' וחייבים ב'מלא מחדש'.

על אשר ארע באותו זמן ניתן ללמוד מרשת הקשר:
0520 – מג"ד 71 למח"ט 7, דו"ח מצב: "במגע עם שתי שיירות של אויב, עד עכשיו השמדתי כ-10 מטרות". המח"ט שואל? "האם טנקים?" והמג"ד משיב: "רק"ם מעורב ואני ממשיך את הלחימה גם עכשיו".

0530 – המח"ט לפלוגת טייגר: "אני רוצה שתחפה על האגף הדרומי של גדוד 75, תוודא שלא עוקפים אותו מכיוון מוצב 107".

0610 – כ-15 טנקים נצפו בתנועה לכיוון מערב מצפון למוצב 109.0800 – חטיבה 7 מופגזת על ידי ארטילריה צפופה ביותר לכל רוחב חזית ההיערכות של הכוחות, ממוצב 109 בדרום ועד מוצב 105 בצפון. קו ארטילריה רצוף 'מסך אש' המתקדם ממזרח למערב. הטנקים של החטיבה נסוגים לעמדות אחוריות.

0820 – סמג"ד 77 למג"ד 75: "הרבה כלים בתנועה לעבר העמדות שלי. אני זקוק לתגבורת"!

0830 – חטיבה 7 תחת הפגזה כבדה. החטיבה משפרת עמדות לאחור.

0835 – מח"ט 7 למג"ד 75: "תחזיר את הכלים שלך לעמדות מקדימה, שיראו מה שיש שם. פלוגת 'טייגר' נמצאת בעמדות באזור ציר 'קרטון 22', אך זקוקה לתחמושת".

0845 – מח"ט 7 פוקד על מג"ד 77 לנוע במהירות ולקבל פיקוד על הכוחות בעמק הבכא.

0850 – מח"ט 7 פוקד על מג"ד 71 לעזוב את היערכותו באזור הצירים 'פידל חדש', 'טרזן' (מצפון-מזרח לחרמונית) ולתגבר את מג"ד

77.08:50 – עתודת המח"ט – 3 טנקים בפיקוד אבינועם ברוכין נשלחת על ידי המח"ט לסייע מצפון לציר 'קרטון 22'.

0900 – פלוגת 'טייגר' נלחצת באזור ציר 'קרטון 22' על ידי כוח אויב בעוצמה של כ-30 טנקים. המח"ט מורה למג"ד 77 לסייע לו.

0915 – מח"ט 6 למ"פ 'טייגר': "תישאר עוד 15 דקות בלבד. מיד אני שולח תגבורת".

קרב עמק הבכא

היו אלה הרגעים הקריטיים של לחימת חטיבה 7 בקרבות הבלימה. כל העתודות והכוחות שעמדו לרשות החטיבה הופנו על ידי המח"ט לגזרת עמק הבכא. מפקדים שהיו 'קצרים בתחמושת' או ללא תחמושת כלל, ביקשו נואשות אישור לסגת, לנוע לאחור, לשפר עמדות לאחור, לצאת מהתופת. חלקם עשו זאת ללא אישור וירדו מהעמדות. כולם היו מפקדים נועזים ואמיצים אך טנק ללא תחמושת הוא גוף מפלדה שאינו "נושם", אינו מועיל והלוחמים לא יכלו להרשות לעצמם להיוותר בשטח במצב זה.
המח"ט סרב לאשר נסיגה מעמדות הלחימה: "ידעתי, כאשר מ"פ מודיע שאזלה לו התחמושת, סימן שיש לו פגזים אחדים. הפעם החלטתי לנצל גם את הפגזים האחרונים האלה. אבל יאנוש המח"ט וגם זמיר המ"פ ידעו שזו פתרון לדקות אחדות בלבד.

המח"ט מתאר את הרגעים הקריטיים

מח"ט 7, יאנוש בן גל, מתאר את הרגעים הקריטיים בבוקר יום ג' 9 באוקטובר:"הערכתי אז שאנחנו הולכים ומתמוטטים, מפסיקים להיות יחידה חטיבתית, מאורגנת, לוחמת. למפקדים לא הייתה שליטה על פקודיהם. הטנקים שלנו, אפילו אם יחזיקו מעמד – יילחמו כבודדים. היו עשרים או שלושים דקות שלא הייתה שליטה, לא של מ"פ, לא של מג"ד, לא של מח"ט. כל אחד נלחם את מלחמתו האישית. מפקדים נהרגו, לא כולם הצליחו לעבור לרשת קשר, שהיו צריכים לעבור. זה יצר אצלי תמונה שהולכת להיות התמוטטות. איבדתי שליטה. ביצעו רק חלק מן הפקודות שנתתי, חלק לא שמעו כי מפקדי הטנקים לא נמצאו ברשת חטיבתית ולא היה מי שיעביר להם את הפקודות. היו גם מקרים, מעטים מאד אמנם, של נסיגה. במקרה אחד היו שני טנקים שלנו שלקחו "ויברח". ראיתי שנסעו מהר מדי. שאלתי – לאן? אמרו: לתחמש ולתדלק. הבנתי שזו "בהלת-קרב". עצרתי אותם והחזרת אותם לעמדות. דברים כאלה קורים בכל מלחמה ולא צריך להתרגש. השאלה היא, האם משתלטים עליהם או לא"."בייחוד הטרידה אותי הסכנה שכוח סורי ניכר יבקיע דרך קו-הבלימה ויגיע לכביש קוניטרה מסעדה. אין זה משנה אם הפריצה תבוא דרך קהלני, דרך רטס או דרך זמיר. אם האויב יגיע לציר אסטרטגי זה, מערך הבלימה שלי יתמוטט.
במקרה כזה, אפילו אם תתפקד כהלכה, תכותר החטיבה מארבעת עבריה. אם, אכן, כאלה הם פני הדברים, מה שנותר הוא – להורות לסגת מהרכסים השולטים על עמק הבכא לרכס שמאחורי הכביש, ושם לארגן בחיפזון קו הגנה נוסף"."נטלתי את מכשיר הקשר והתכוננתי להורות לקהלני ולשאר הכוחות להתקפל. בתוך תוכי התחוללה התמודדות, לבסוף אמרתי לעצמי: נחכה עוד קצת. התקשרתי לרפול, מפקד אוגדה 36, ואמרתי לו שהמצב חמור ואיננו יכולים להחזיק מעמד. רפול הפציר שנחזיק מעמד עוד דקות אחדות, שכן יוסי בן-חנן עם כוח חדש כבר בדרך אלי. כמה דקות אלה ארכו רבע שעה. לפתע הגיעו אלי 13 טנקים. באותם רגעים כשכל החטיבה מנתה פחות מ-43 טנקים, 13 היה מספר עצום, מספר מזל". בסופו של דבר, יוסי הגיע עם 11 טנקים, שניים נוספים הצטרפו מאוחר יותר לאחר שתוקנו.
ב-15 דקות אלה עזר קהלני עוז ושיפר את המצב בגזרה המרכזית ובגזרת הוואדי ללא היכר. עם בן-חנן ורטס, מג"ד 71 בצפון עמק הבכא, יכולתי לסתום את הפרצה שנוצרה בגזרת הכביש, בציר 'קרטון', עתה ידעתי: הסורים יישברו שוב מול חומת הבלימה האנושית שלנו, ומן המכה הזאת לא יוכלולהתאושש".

0938- מג"ד 77 למח"ט, דוח מצב: "כרגע אני שולט במצב, אני רואה כלים חדשים שמצטרפים אלי (גדוד 71 – 8 טנקים בפיקוד סא"ל משולם רטס). אני שמח מאד, הארטילריה נפסקה, בקיצור אנחנו שולטים בכל.
המח"ט למג"ד 77: "הכל בזכותך, כל הכבוד לך, כל הכבוד לך ול-5 שלך (הכוונה לסרן איתן קאולי הסמג"ד). אני רוצה שתודיע לי כמה הושמדו".
המג"ד למח"ט: "בהערכה גסה בין 60 ל-70".
המח"ט: "יש לנצל את ההצלחה ולהשמיד אותם, אסור להרפות כרגע".

הייתה זו שמחה מוקדמת מדי. הקרב היה בעיצומו. מג"ד 77 עדיין לא הצליח לתפוס באופן מלא את העמדות השולטות על העמק. גם הטנקים של גדוד 71 עדיין לא תפסו את עמדותיהם. הכוחות הסוריים המשיכו להתקדם ולעלות מערבה.

0945 – המח"ט למג"ד 71: "האם אתה עומד מימין ל'סגול 426'? המג"ד משיב שהוא נמצא באזור.
המח"ט: "תתפרס קדימה. המג"ד: "אני עומד בעמדות שלפנים. לפני עומדים כלים שלנו". המח"ט: "רות. תיכנס ביניהם". המג"ד: "רות, בסדר".0950 – מג"ד 77 למג"ד 71: "אני כרגע עומד משמאלך. בכל הפתחה הזו יש אויב. שמור עליה ואני על הרכס משמאלך".
באותה דקה נפגע טנק מג"ד 71 והמג"ד, סא"ל משולם רטס, נהרג. הידיעה על נפילתו של מג"ד 71 היתה קשה ביותר, היה זה רגע קריטי בקרב ההכרעה, המח"ט ומטה החטיבה עשו באותן דקות כל שניתן, כדי להכניס את הכוחות לעמק הבכא, לתאם ביניהם ולשלב אותם ביחד עם הטנקים שהיו שם בפיקודו של מג"ד 77.

קרב הגבורה של לוחמי ומפקדי גדוד 77

העתודה האחרונה "הגעתו של כוח בן-חנן"

המצב הלך והחמיר ועמד לצאת מכלל שליטה. באותן דקות ציפה מח"ט 7 בכיליון עיניים לתגבורת שהייתה בדרכה לאזור הלחימה של חטיבה 7. לאחר דין ודברים – מי התגבורת ומה עוצמתה – התברר שמדובר בכוח טנקים בפיקודו של סא"ל יוסי בן-חנן שחזר מחו"ל וזכה לכינוי "התעמלות הבוקר".
תא"ל רפול, מפקד אוגדה 36, הורה לכוח בן-חנן ברשת הקשר האוגדתית, לנוע מהר ולתגבר את חטיבה 7. כדי לזהות מי הכוח המדובר, נאמר בקשר: כוח בפיקודו של "התעמלות הבוקר" (ע"ש אביו של יוסי, מיכאל בן חנן, שהיה משדר מדי בוקר, שנים קודם לכן, בתחנת הרדיו "קול ישראל", את התעמלות הבוקר וכולם הכירוהו). ואכן "התעמלות הבוקר" חבר למטה חטיבה 7 בסביבות השעה 1000. יוסי תודרך על ידי המח"ט ומטה החטיבה ביחס לתמונת המצב. הוטלה עליו המשימה לנוע בציר 'קרטון' ולסגור את "החור" שנוצר בצומת 'קרטון 22', ציר 'טרזן' ובאזור תל ג'ית. יוסי נע במהירות למשימתו, בהתאם לתדרוך המח"ט.
בכוח היו מספר קצינים, ביניהם רס"ן שמוליק אסקרוב שהיה הסמג"ד של יוסי כששימש כמג"ד 53. שמוליק נפצע באזור מוצב 111, פונה לבית-החולים בצפת, אך ביום ב' ברח מביה"ח עם מג"ד 75 יוס אלדר והצטרף לשרידי חטיבה 188 בפיקודו של יוסי בן-חנן.
להגעתו של יוסי ושרידי חטיבה 188 שהתקבצו סביבו (13 טנקים) הייתה השפעה מורלית חשובה ביותר על מטה חטיבה 7 וגם על הכוחות הלוחמים שהיו ברגעים הקריטיים של הלחימה בשטח. הגעתו של יוסי הייתה בנקודת הזמן של "להישבר או לנצח".

1018 – מח"ט 7 למפקד אוג' 36: "גמרתי לתת פקודות להתעמלות הבוקר. אני מכניס אותו לסייע ליחידה שלי. אני חייב להוריד כלים היות ואנחנו קצרים בכל.
מפקד האוגדה למח"ט: "לא צריך להגיד את זה. בסדר, תכניס אותו".

1022 – מ"פ טייגר למח"ט 7: "דוח מצב: אויב מאגף אותי, בקושי מחזיק".

1028 – מג"ד 77 למח"ט: אני נמצא כרגע 600 מ' אחורה. נאלצתי ללכת אחורה. ברגע שעולים שלושה, ארבעה כלים למעלה הם חוטפים. אני לא יכול לזהות את עוצמת הכוח. אני נמצא ב'פלטה'. בכל פעם שהם עולים אנחנו מכניסים להם".
המח"ט ל'אמפא' (אלי גבע): תעביר את הכלים שלך לרשת של מג"ד 77".
המ"פ: "לשם מה? עבור".
המח"ט: "טעות. כולם לתדר שלך ואתה לתדר של מג"ד 77".
המ"פ: "היישר".1032 – יוסי בן חנן למח"ט 7: "קשה לי לזהות מה לנו ומה להם. אני מבין שבחזית שלי יש גם כוחות שלנו?" נכון. פלוגת טייגר וכוח ברוכין.

1038 – התקשורת בין פלוגת 'טייגר' לבין כוח בן-חנן קשה ביותר. הם לא מצליחים ליצור שפה משותפת.

1040 – מפקד האוגדה למח"ט 7: "דוח מצב".
המח"ט משיב: "אני עדיין מחזיק את הרכס. לחץ כבד מאד".
מפקד האוגדה שואל: "באיזה ציר הלחץ הכבד? והמח"ט משיב: "בציר 'קרטון' וגם בציר 'קזוארינה', צומת 'טרזן'".
מפקד האוגדה שואל: "האם "התעמלות הבוקר" במגע ומקבל תשובה? חיובי".

1101 – מגיעה תגבורת נוספת המכונה 'פצירה'. הייתה זו פלוגת טנקים נוספת, [שנייה] מסוג 'שרמן' של גדוד השריון הפיקודי. הפלוגה הופנתה לתפוס את גבעת הבוסטר 'סגולים 432, 435'. הכוח תודרך ע"י מג"ד 74 ועלה למשימתו.

ריכוז הארטילריה של כוחותינו כמכפיל כוח בשלב הקריטי

באותם שלבים קריטיים הופעלה על הכוחות הסוריים ארטילריה כבדה, הפעם של כוחותינו. בין השעות 0830-1130 התבצע ירי של 21 סוללות, בסיוע לכוחותינו בעמק הבכא. הירי כוון לנקודות המוצא ב'סגול 425, 431, 430, 493'. כל הארטילריה שהייתה בטווח הירי, הועמדה בשלב זה לרשותו של מפקד הסיוע החטיבתי, סא"ל אריה מזרחי. המס"ח (מפקד סיוע חטיבתי) והחפ"ק (חבורת פיקוד קדמי) שלצידו היו מצויים בתמונת המצב החטיבתית והפעילו את כל שעמד לרשותם באמצעות הקש"אים (קציני קישור ארטילריים) שהיו בגדודים ובאמצעות מג"ד 74, סא"ל יאיר נפשי. זה האחרון סייע בכל שלבי הלחימה להפעלת הארטילריה על כוחות האויב. השפעת הארטילריה על הכוחות הסוריים הייתה מאד אפקטיבית, ובמספר לא מבוטל של הפגזות נטשו הכוחות הסוריים את הכלים ונסוגו רגלית. היה זה מכפיל כוח שהופעל ביעילות ובתבונה רבה על שדרות הטנקים הסוריים בשלב הקריטי של הלחימה.

1108 – המס"ח, סא"ל אריה מזרחי למח"ט 7: "נודע לי שיש ריכוז רציני של טנקים מעבר לציר 'יבשה'. תנו לי את נקודת הציון, אני רוצה ל"דפוק" את זה. לרשותי מספר יחידות אש".

1146 – המח"ט למג"ד 77: "אל תרוץ קדימה מדי, תזהר לא להיכנס למארב".
המג"ד למח"ט: "אם לא נפגעתי ביום הראשון, לא אפגע גם עכשיו".

1147 – המח"ט למג"ד 77: "דוח מצב"!
המג"ד משיב: "אנחנו שולטים פה בכל הכלים. גמרנו למעשה להשמיד את כל המטרות.
כל השטח בשליטתנו".
המח"ט שואל: "כמה כלים השמדת?
המג"ד משיב: "כל מספר שאני אגיד ייראה כדמיון מזרחי. נראה לי שהושמדו בין 80 ל-90".
המח"ט: "קשה להאמין, אבל נספור אחר כך".

1154 – המח"ט למג"ד 74: "מה שלומך? רות"."החלפתי שני כלים. הכל בסדר"."האם אתה עובד עם השכן שלך? אתה יודע למי אני מתכוון? להתעמלות הבוקר…
אין תשובה".

1155 – יוסי בן-חנן למח"ט: "נפצעתי בראש. לא נורא, אני יכול להמשיך".
הקרב בגזרה זו נמשך עוד כחצי שעה, כאשר יוסי מתקדם עם עשרת הטנקים שלו מזרחה, עד שיצר מגע עם כוחות האויב שהיו באזור מוצב 107 שבחזית ועם הכוח של סא"ל יאיר נפשי שהיה מדרום לו, בעמדות על רכס הבוסטר.1200 – בסביבות שעה זו נקלטו ידיעות מודיעין, שיחות היסטריות בין המג"דים הסוריים למפקד חט' 81: "צוותים רבים נוטשים את הטנקים ובורחים. אנחנו לא יכולים להחזיר אותם לטנקים. המצב קשה. אנחנו נלחצים על ידי האויב. הרבה טנקים שלנו בוערים.

ידיעה חשובה זו לא הגיעה לחטיבה 7, היא נקלטה ועוכבה אי שם בפיקוד או במטכ"ל".

המח"ט מסכם את הלחימה

לחימת פלוגת הסיור החטיבתית

פלס"ר (פלוגת הסיור) 7 הייתה כפופה בזמן רגיעה לגדוד 75 שהיה ממוקם במחנה 'נתן' שמדרום לעיר באר-שבע. הסיירת הגיעה עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים לאחר תקופת אימון מרוכזת של כ-15 חדשים. היו אלה לוחמים שהתנדבו ועשו כל מאמץ להתקבל לסיירת השריון שנודעה בהווי המיוחד של אימונים קשים שהביאו לגיבוש ומורל מיוחד. לוחמי הסיירת היו בשלבים האחרונים של קורס מש"קי הסיור ולקראת פיזור ליחידות השונות.
הסיירת כללה 11 נגמ"שים של לוחמים, 11 צוותים מוקטנים של 7-6 לוחמים ומפקדים בכל נגמ"ש, כולל נגמ"ש המ"פ והסמ"פ. פלוגת הסיור, כיתר החטיבה, הייתה בכוננות למלחמה החל מערב ראש השנה, והיא הייתה מצוידת ועם תחמושת כנדרש. ביום ו' (יום לפני יום הכיפורים) עלתה הפלוגה על מובילים לרמת הגולן.
ביום שבת בשעה 0500 בבוקר התמקמה הפלוגה במחנה 'ירדן'. לקראת השעה 0700 בבוקר נעשו ההכנות לתנועה. הנגמ"שים זוודו בכלי נשק, והציוד האישי נקשר סביב הנגמ"ש כנדרש. החיילים הדתיים התארגנו לתפילת יום הכיפורים שלאחריה החלה הפלוגה לנוע מזרחה לשטחי היערכות החטיבה באזור נאפח. בשעה 1030 נקרא מפקד הפלס"ר לתדריך אצל המח"ט שלאחריו החלו הכנות מואצות למלחמה.

משימת הדלקת חביות עשן כסימון כיוון להתקפת חיל האוויר
בשעות הבוקר המאוחרות, התקבלה פקודה מאג"ם פיקוד הצפון שסיירת חטיבה 7 תפעיל חביות עשן כסימון למטוסים בצמתי דרכים שנקבעו בדרום רמת הגולן. כוונת המטכ"ל הייתה להפעיל את חיל האוויר במשימה של התקפת נגד מקדימה על שדרות התעופה בעומק סוריה. סמוך לשעה 1200 נמסר למפקד חיל האוויר שהמכה המקדימה לא תבוצע. ארבעה נגמ"שים בפיקודו של הסמ"פ סרן יצחק מבורך יצאו לבצע את המשימה. הם הגיעו לצמתי הצירים שנקבעו והמתינו לפקודת הפעל. (פקודה לביטול המשימה לא הורדה לדרג החטיבה) הלוחמים נותרו בשטח כשהחלה ההפגזה הארטילרית הכבדה שהייתה מכוונת לאותם צמתים בדרום רמת הגולן, כמו גם למקומות אחרים.
רק לקראת חשיכה קיבל הסמ"פ פקודה "להתקפל" ולחזור לשטח הכינוס של הפלוגה בצומת ווסט. הרמה כולה בערה מאש שדות הקוצים היבשים.

כוח הסיירת בלחימה

תוך כדי תנועת הנגמ"שים צפונה, נתקל הסמ"פ בשלושה טנקים סוריים טי-55 ששעטו לעברו. הפתעתו של איציק מבורך הייתה גדולה ביותר, להיתקל בטנקים של האויב בשטחנו? איציק עם נהג הנגמ"ש ניסה לרדת מהכביש והנגמ"ש נכנס לתוך תעלה לצד הכביש ונתקע. אחד מהטנקים הסוריים נפגע מפגז סורי ונעצר. הנגמ"ש השני ירד אף הוא מהכביש, אגף את הטנק הפגוע וניסה לנגוח את נגמ"ש הסמ"פ. איציק ירה על הטנק במקלע המפקד והמשיך גם לזרוק רימונים. לפתע נפל מפקד הטנק הסורי לתוך הצריח והטנק נעצר. הטנק השלישי פנה לאחור וברח. היה זה הקרב הראשון של הסיירת. במוצ"ש התכנסה הפלוגה לחניון לילה במורדות הצפוניים של החרמונית, כדי לאבטח את ציר הכביש בוקעתה ואת העלייה בציר הכביש לחרמונית.
ביום א' בסביבות השעה 0900 פקד המח"ט על מ"פ הסיור לעלות על החרמונית ולאבטח את המוצב מפני התקפות חי"ר. החל מאותו בוקר הופעלה פלוגת הסיור גם למשימות שונות אחרות. חלק מהמשימות תאמו את רצונות המפקדים, שהרגישו בשלבים רבים של קרב הבלימה שהם נמצאים מחוץ ובשולי מוקד הלחימה.
המשימות הפחות "רציניות" היו חשובות לחטיבה ולגדודים הלוחמים באופן משמעותי ביותר. צוותים של הפלס"ר ניווטו והובילו את הדרגים למדרונות האחוריים של מוקדי הלחימה. לצורך כך הפעילו הסמח"ט, סא"ל ג'קי חזקיה ולצדו קצין התחזוקה החטיבתי, רס"ן ארתור, את יחידות ההספקה במשך כל הלחימה.
ראוי לציין את העבודה המסורה והמדויקת של צוותי הסיירת, שלא רק עסקו בניווט הדרגים אלא ממש קיבצו אותם, תדרכו אותם והובילו אותם באופן מסודר ביותר לנקודות שבהן בוצע "מלא מחדש" בכל נקודה שכזו. לוחמי הסיירת אבטחו את הדרגים ואת הטנקים שהיו ב"מלא מחדש" ועל ידי זה שחררו את הטנקיסטים לעסוק (נטו) בעצמם ובצרכיהם האישיים בכל התהליכים של "המלא מחדש". בחפ"ק החטיבה נוכחו לדעת שכל משימה שהוטלה על הסיירת התבצעה בחום רב ובדייקנות מעוררת ביטחון.
הסמח"ט "שניצח" על משימת "המלא מחדש" היה גאה בכל שלבי המלחמה בשיתוף הפעולה שזכה לה מהסיירת.
קרב הסיירת שהתחולל מצפון לחרמונית ב-9 באוקטובר, היה המשכו של קרב הבלימה שהתרחש בעמק הבכא. היה זה גם המאמץ התומך הסורי של ההתקפה שהתנהלה בפתחת קוניטרה הצפונית והדרומית. הסורים הפעילו באגף הצפוני גדוד חי"ר שחדר לשטחנו באין מפריע. לאחר שהשטח שמצפון לחרמונית התפנה מכוח השריון של גדוד 71 שנאלץ לתמוך בקשיים שהתעוררו בעמק הבכא, שלוש שעות קודם לכן.
הסיירת שהייתה הכוח הפנוי היחידי שנותר לחטיבה 7, הופנתה לגזרה זו מבלי שבחטיבה היה ידוע על המאמץ התומך הסורי. בנוסף לכך למטֵה חטיבה 7 לא היה ידוע על הקרב הקשה שהתנהל שעה אחת קודם לכן באותו תא שטח על ידי גדוד 12 מחטיבת גולני.

הקרב הראשון

הפניית הסיירת למשימה מצפון לחרמונית הייתה כדי לחלץ את צוות הטנק הפגוע שנותר על ציר 'פידל חדש' שדיווח על חי"ר סורי המקיף אותו, ושאין הוא יכול לנוע בכוחות עצמו (צוות הטנק הצליח לבודד את עצמו באש היקפית). היה ידוע שבשטח מצויות חוליות קומנדו, שהונחתו על ידי המסוקים או שחדרו לשטחנו רגלית מהאזור שמדרום למוצב 105. הסיירת בפיקודו של סרן אורי כרשני, הייתה חדורה במוטיבציה יתרה לבצע משימות קרביות. ואכן, לאחר תדרוך קצר של המח"ט למ"פ וציוות כוחות, יצאה הסיירת למשימתה בשעה 1145.
הכוח נע במהירות וחצה את הכפר בוקעתה לכיוון מזרח. בצומת ממזרח לכפר נראו שלושה כלים פגועים ולידם מספר חיילים שסימנו להם להמשיך לכיוון האויב. בשטח נראו עשרות חיילים ישראלים שנצמדו לקרקע, וביניהם הרבה נפגעים. השטח כולו היה נתון תחת אש, בעיקר של נשק קל. הכוח הסורי היה פרוס בשדה שממזרח לכפר, בין הטרסות ותלוליות עפר. חלק מן החיילים הסוריים נראו פגועים, פצועים והרוגים, וחלקם המשיכו לנהל אש עם כוחותינו, מאחורי המסתור. כוח הסיירת ירד מהכביש ונפרס בקו, תוך שהוא מתקדם לעומק השטח וסורק באש צפופה ביותר את כל השטח שלפניו. הקרב היה קצר יחסית, הלוחמים המיומנים והנגמ"שים עשו את מלאכתם במהירות וביעילות רבה.
החיילים הסוריים הבודדים שנותרו בחיים נסו מזרחה לעבר השטח הסורי. באותם רגעים החלה הפגזה ארטילרית שבודדה בין קו הנגמ"שים של הסיירת, המתקדמים מזרחה, לבין הסורים הנמלטים. הפגזים נפלו בצפיפות רבה והיו מטווחים היטב.
המ"פ, אורי כרשני החליט לעצור את הרדיפה ולסייע בחילוץ הנפגעים של חיילי גדוד 12. הסיירת נפרסה בקו סריקה לאחור, במגמת "ניקוי" אחרון של השטח. החללים הסוריים הרבים שנראו בשטח היו מצוידים באקדחים. הייתה זו יחידה סורית מצוידת היטב שנראתה, לדברי לוחמי הסיירת, כיחידת קומנדו.
באותו הקרב נפגע הנגמ"ש של יואב הרמתי. אבי מנצור שנפגע באותו קרב היה אחד המא"גיסטים (מפעילי מא"ג) בצוות והוא מספר: "בהתחלה לא ראינו כלום. הייתה אש חזקה מסביב. פתאום כאשר היינו כבר בתוך השטח, ראיתי סורים בורחים, כמאתיים מטר לפנינו. התחלנו לירות לעברם, אז הופיעו חיילים שלהם לפנינו, ממש על-ידנו. ירינו לעברם, תוך כדי כך התקרבנו למעין טראסה, מין ערימה גדולה של אבנים. ברגע שהתקרבנו, הבחנתי בהבהקי אש מערימת הסלעים. סובבתי את המ"ג אל עבר הנקודה, יריתי שני כדורים ופתאום מעצור. זו הייתה מריטת עצבים נוראה. ראיתי את החייל הסורי כורע על הברכיים ויורה בנו. ניסיתי שוב להפעיל את המא"ג והוא לא ירה. פתאום הבחנתי שיואב כבר לא נמצא למעלה. עוד לא ידעתי מה קרה לו. הייתי לבדי למעלה. רציתי לתפוס את המקלעון. קפצתי פנימה, תפסתי רומ"ט ושוב עליתי למעלה, אך באותו רגע נפגעתי מכדור ביד. התחלתי 'לדפוק' כל מי שראיתי בשטח. מה שבטוח – גמרתי עם השלושה שם". הנגמ"ש הפגוע התפנה לאחור תוך כדי אש ובו שלושה פצועים והחלל הראשון של הפלס"ר, סגן שלמה מני.

הקרב השני

בסביבות השעה 1240 חזר כוח המ"פ לזירת הקרב כדי לטהר את הציר הראשי 'יקיר' מחוליות סוריות שהתפרסו לאורכו ומצידו המזרחי, מדרום לכפר בוקעתה. חוליית נ"ט שהתמקמה על ציר 'יקיר' הייתה הפיתוי של המארב הסורי שמשך את כוח המ"פ על שלושת הנגמ"שים לעומק השטח בין הטרסות. נגמ"שי המ"פ נפגעו במכת האש הראשונה. יתרת הנגמ"שים של הסיירת נקראו על ידי המ"פ לסייע ו"דהרו" לשטח ללא תשומת לב מספקת וחשש ממארבי אויב.
מספר אדמונד מלכה, לוחם בסיירת: "לפתע שמענו שריקה חדה ואחריה עוד שריקה, בהפרש זמן קצר מאד. תיארנו לעצמנו שאלה פגזי בזוקה. ידענו כי בשטח התמקם כוח סורי. באותן דקות השיקול העיקרי היה להעביר את הפצועים במהירות ובביטחון לטיפול מידי ולא לעצור ולהמשיך את הלחימה.
יוסקה גרוף מפקד הנגמ"ש השני דיווח למ"פ על ההיתקלות. אורי נע באותו זמן עם שלושה נגמ"שים לכיוון צומת 'יקיר קירטון'. ברצוננו היה לדווח למח"ט על תוצאות הלחימה, או להמתין במקום עד הצטרפותם של חמשת הנגמ"שים האחרים שהיו אמורים להוריד את הנפגעים, להצטייד בתחמושת ולהיות מוכנים להמשך הלחימה. כשעיכל אורי כרשני את פרטי הדיווח הוא עצר במקום והורה לנגמ"ש הראשון בפיקודו של סג"ם עופר גן לחזור על עקבותיו לכיוון בוקעתה. הנגמ"ש השלישי בשדרה, בפיקודו של סג"ם עופר זיונץ החל כבר ליצור מגע עם הכוח הסורי שפגע בכוח. אורי יצר קשר עם המח"ט ברשת החטיבתית ודיווח לו על ההיתקלות. הוא ביקש את הסכמתו להיכנס "ולנקות" את השטח וקיבל את אישורו של המח"ט באמצעות קצין הקשר החטיבתי".
לדברי לוחמי הסיירת: "המ"פ היה "צמא" לפעולה ורצה שהסיירת תיקח חלק יותר פעיל בלחימה. הוא ראה הזדמנות בלתי חוזרת להתמודד עם הקומנדו הסורי לנקות את השטח ולשמור שציר הרוחב העיקרי של רמת הגולן יישאר פתוח.
מנקודת תצפיתו של המ"פ הוא ראה את משימתו כקלה ביותר: להיכנס לשטח ולטהר אותו תוך כדי לחימה קצרה. זו גם הסיבה שלא המתין לכוח העיקרי של הפלס"ר שהיה עדיין במשימה של פינוי הנפגעים בצומת ווסט.
התכנית המיידית שאותה תכנן וביצע המ"פ הייתה שהוא והנגמ"ש של עופר גן יכנסו לשטח בתנועה מהירה תוך כדי פריסה במקביל, בעוד הנגמ"ש השלישי של אריה זיונץ ייסע על הכביש, "ימשוך" אליו את האש כדי לזהות את הסורים. פעולת הנגמ"שים החלה בהתאם לתוכנית, ושני הנגמ"שים נעו מזרחה כשהם סורקים את השטח במקביל. היות והשטח היה טרשי וקשה לתנועה, לא נשמר קו התנועה והחיפוי ההדדי בין שני הנגמ"שים. המרחק ביניהם גדל. כל נגמ"ש פעל עצמאית וייתכן שזו הסיבה להיפגעותם הקשה ולתוצאות הקרב".
הכוחות הסוריים שהיו חבויים במסתור הטרסות ובתעלות קשר של מוצב סורי ישן, נצרו את האש ונתנו לנגמ"שים להיכנס לעומק השטח ולעומק המארב שהכינו. רק לאחר מכן הם פתחו באש יעילה ממספר כיוונים ופגעו אנושות בשני הנגמ"שים. הנגמ"ש של עופר גן נע ראשון וספג את הפגיעה הראשונה. נגמ"ש המ"פ נפגע מיד אחריו. הפגיעה השנייה בנגמ"ש המ"פ הייתה גם הקטלנית ביותר. המ"פ, ושלושה לוחמים נהרגו במקום. חמשת האחרים נפצעו.
מספר עופר קיטייביץ: "בתוך הנגמ"ש היה חם וריח של שריפה ומוות עמד בחלל. אבי לוי מיהר לסגור את ברז הדלק. יצרתי קשר עם הסמ"פ, סרן איציק מבורך שחש כנראה שמשהו אינו כשורה. הוא שאל אם 'קודקוד' מדבר. רציתי לומר לו שהמ"פ נהרג, אבל צביקה עצר בעדי. הוא לא רצה שידעו שהמ"פ נהרג. השבתי לאיציק שנפגענו ותיארתי לו היכן אנחנו נמצאים". "אל תדאגו, אנחנו באים" אמר איציק וירד מהקשר.
בהמשך נשמע קולו של יוסקה גרוף, אחד מקציני היחידה. הוא רצה לדעת את מקומו המדויק של הכלי הפגוע. יוסקה הבין היטב שהמ"פ נפגע והוא הודיע לצוות שהם יגיעו מיד."עליתי לנקודת תצפית בנגמ"ש הפגוע", סיפר עופר קיטייביץ: "הסורים חשבו כנראה שהנגמ"ש שלנו מחוסל. הם היו עסוקים בנגמ"ש שהיה מאחורינו. גם הנגמ"ש השלישי בפיקודו של אריה זיונץ שפטרל על הכביש, בהוראות המ"פ, נכנס לשטח לבדו. צוות הנגמ"ש צפה בקרב שניהלו שני הנגמ"שים האחרים. הם הבינו שמקומם אינו על הכביש. מהר מאוד הם נכנסו ללוע המארב". גם שני נגמ"שי אבטחה של חפ"ק החטיבה שמעו ברשת הקשר הפנימית של הפלס"ר על היפגעות המ"פ והנגמ"שים שאיתו. מפקדיהם, סגן אמיר אבנור וסגן אורי מור-יוסף לא היססו דקה, קפצו על הנגמ"שים, ארגנו את הצוותים תוך כדי תנועתם הקריאה של "בואו להציל אותנו" השפיעה באופן דרמטי על כל לוחמי הסיירת. בנוסף להם נזעקו לקרב עוד חמשת הנגמ"שים האחרים שפינו קודם לכן את הנפגעים של גדוד 12 לצומת ווסט.
מספר סגן יוסקה גרוף: "אני זוכר שזה זעזע אותי. ממש נתקע במוחי. הוא אמר "להציל" לא "לחוץ". הקריאה בואו להציל אותנו לא הניחה לנו לחשוב על שום דבר אחר.
לחימת הסיירת ושאיבתה לעומק המארב הסורי נמשכה בשלושה שלבים:* שלושת הנגמ"שים בפיקוד המ"פ אורי כרשני.* שני הנגמ"שים שאצו לשטח, על דעת עצמם, לאחר שהיו במשימת אבטחה של חפ"ק המח"ט.* חמשת הנגמ"שים בפיקוד הסמ"פ סרן איציק מבורך.
הסמ"פ איציק מבורך פיקד על חמשת הנגמ"שים וגם כוונתו הייתה דומה לזו של המ"פ. הוא תדרך את המפקדים לפרוס את הכוח בקו רצוף ולסרוק את השטח תוך ניהול אש לחזית. חמשת הנגמ"שים נכנסו לשטח באופן מסודר ביותר. אך השטח הקשה, המכשולים הרבים ולחץ המפקדים לחבור ולהציל את הנפגעים, גרם מהר מאוד, לאובדן השליטה. לא כל הכלים התקדמו באותה מהירות וכך "התפרקה" החבורה וכל נגמ"ש עשה למעשה את דרכו לבדו. האפקט של הסתערות בקו לא יצא לפועל.
במאה הדקות של הלחימה האינטנסיבית והמרה של הסיירת באותו יום, באו למיצוי עליון הערכים שצה"ל מחנך לאורם את אנשיו: לחימה עיקשת, קשה ככל שתהיה, עד להשלמת המשימה ובעיקר הנכונות לעשות הכל ללא פשרות למען החברים. שוב ושוב נכנסו לוחמי היחידה לתוך האש כדי לסייע לנפגעים ולחלצם. כלל הברזל של צה"ל ש"אין משאירים אדם בשטח", שיש לעשות הכל למען חבר, קבע למעשה את דמותו של קרב הסיירת.
הקרב הסתיים. הפלוגה נפגע הקשות. לא היה כמעט צוות שלא איבד מישהו. חלק מהכלים היו הרוסים והאנשים, אלה שנשארו בחיים, היו מדוכאים. בקרב קצר אחד הם איבדו את טובי חבריהם ומפקדיהם. עד רדת החשיכה באותו יום ישבו הנותרים בחיים ליד התאג"ד ודיברו על חבריהם שנפגעו בקרב הנורא.

גדוד 82 בקרבות ההגנה

גדוד טנקים 82 בפיקודו של רס"ן חיים ברק וסגנו רס"נ דני פסח, הועבר עם פרוץ המלחמה, לחטיבה 188 ופעל במרכז רמת הגולן. הגדוד התמקם בסינדיאנה, ממערב למחנה נפח. חיים ברק קיבל את הפיקוד על גדוד 82 כחודש לפני פרוץ המלחמה. עיקר עיסוקו של הגדוד היה באימון שתי פלוגות צמ"פ של לוחמים מוסבים מהנח"ל, תרגילי שיתוף פעולה עם חטיבת הצנחנים ותרגולי גרירת גשר הגלילים בסיני.
מפקדת גדוד 82 ושתי פלוגות הצמ"פ שלו עלו בטיסה ממחנה נתן ליד באר שבע לצפון ביום שישי, יום לפני פרוץ המלחמה. הגדוד קיבל טנקים, ציוד ותחמושת בימ"ח מחנה פילון ועלה על זחלים לרמת הגולן. טנקים אחרונים הגיעו לשטח הכינוס בסינדיאנה כשעתיים לפני הפתיחה באש.
פלוגה ג' בפיקודו של סרן מאיר זמיר עלתה לרמה"ג כשבועיים קודם לכן והוכפפה תחת פיקוד גדוד 77. פלוגה א' בפיקודו של סגן אלי גבע עלתה לרמת הגולן שבוע קודם לכן וחברה לגדוד 82 עם הגעתו לרמה.
הגדוד כלל 36 צוותי טנקי 'שוט קל' במסגרת של 3 פלוגות: פלוגה א' בפיקוד סגן אלי גבע, הייתה פלוגה מבצעית. פלוגה ב' בפיקוד סגן יעקב צ'סנר ופלוגה ד' בפיקודו של סרן דני לוין היו ברבע הראשון של אימון צמ"פ נח"ל ובעלי ניסיון מועט בירי תותחים.
בתום תדריך קצר שניתן על ידי מח"ט 7 בשבת בבוקר בצומת נפח, נמסר על כוונות הסורים לפתוח באש בשעה 1800. נקבעה קבוצת פקודות חטיבתית לשעה 1400 במחנה גדוד 74 ליד נפח. מג"ד 82 והמ"פים יצאו לסיור בהדרכתו של סרן מאיר זמיר שהכיר היטב את הגזרה. הפלוגות בפיקוד הסגנים עסקו בהשלמת תדלוק, מילוי תחמושת ותיאום כוונות. התקפת מטוסים סורית על מחנה גדוד 74 בעת התכנסות מפקדי הגדודים וקציני המטה של חטיבה 7 קטעה את קבוצת הפקודות החטיבתית ובישרה על תחילת המלחמה.
בשעה 1500 הורה מח"ט 7 למג"ד 82 לנוע דרומה לאזור חושניה. הגדוד נע בלווי ירי ארטילרי סורי ופרס מדרום לחושניה, ממתין לפקודות שלא אחרו לבוא.
לאחר השעה 1600 הורה מח"ט 7 למג"ד 82 לעבור תחת פיקוד חטיבה 188. בשלב זה הגדוד מנה שתי פלוגות בלבד. קודם לכן הורה קצין אג"ם של הפיקוד להעביר פלוגה ת"פ גדוד 53. ופלוגה ב' בפיקודו של צ'סנר הועברה לגדוד 53. החבירה בוצעה באזור תל פרס. מג"ד 53 השאיר אצלו מחלקה ואת יתר הפלוגה שלח למוצב 111 מצפון לצומת רפיד. בשעה 1650 הורה מח"ט 188 לשלוח פלוגת טנקים לעבר תל-סאקי ומוצב 116, עקב הצלחה סורית לפרוץ את קו העמדות והמוצבים הקדמי.
בשעה 1654 נע המג"ד עם פלוגה א' בפקודת קצין האג"ם הפיקודי לעבר תל פרס כדי לבלום שריון סורי. בהגיעו לשם ניהל המג"ד קרב עם גדוד טנקים סורי מחטיבה 33 של דיוויזית חי"ר 9. כוחותיו פגעו בכ-30 טנקים. לפלוגה א' נפגע טנק אחד.
בשעה 1930 פתחו הסורים מדרום לג'וחדר באש על פלוגה ד' ועל סמג"ד 82 שהיו בתנועה לעבר תל סאקי. 8 טנקים הושמדו וטנק אחד נע צפונה. 4 הטנקים הנותרים חברו למוצב בתל א-סאקי. אליהם הצטרפו 2 טנקים מחטיבה 188. בקרבות הלילה נפגעו יתרת הטנקים. הסמג"ד נסוג עם הטנק שלו וחבר בבוקר למח"ט 188 באזור מחנה ירדן. מ"פ ד', סגן דני לוין, נסוג עם צוותו ברגל לאחר שהטנק שלו התדרדר ויצא מכלל פעולה. באזור הכפר חיספין נפל עם צוותו בשבי הסורי. הסמג"ד ארגן לעצמו כוח פלוגתי מהכוחות הסדירים של חטיבה 188 ומצוותי מילואים שהתארגנו במחנה ירדן. כוח זה בפיקודו של הסמג"ד סרן דני פסח, לחם לצד מח"ט 188 באזור ציר הנפט. בצהרי יום א' נהרג הסמג"ד מדרום-מערב לנפח.
למעשה פקד מג"ד 82 רק על פלוגה א'. בשעה 2100 נע מג"ד 82, לפקודת מח"ט 188, לעבר פתחת 'כודנה', כדי לחסום חדירה בציר 'טרויה'. הגדוד עם 13 טנקים, הגיע למקום, התמקם ממערב לצומת ולא זיהה אויב. מצפון לו הייתה נתונה פלוגה ג' של מאיר זמיר בקרב עם חטיבת שריון סורית 43, אך על כך לא ידע המג"ד מאחר ולא האזין לרשת חטיבה 7.
לקראת בוקר ביקש המג"ד מסמח"ט 188 לקבל דלק ותחמושת, כי נותרו עם כ-10 פגזים בכל טנק. לא ניתן היה לשלוח דרגים אליו ולכן הורה לו סמח"ט 188 להשאיר מחלקת טנקים בצומת 'רשת – טרויה', ולנוע עם יתר הטנקים לתל יוסיפון למילוי בטנים. פלוגה ב' חברה בלילה עם מוצב 111, לאחר שהתקשתה להגיע. הכוח נערך על הרמפות משני צידי המוצב והדף ניסיונות טנקים וחי"ר סורי לכבוש את המוצב.
החל מאור ראשון, פגעה פלוגה ב' בטנקים ונגמ"שים סוריים. משקיבל אישור לפינוי המוצב, נטל המ"פ את אנשיו ושני טנקים מגדוד 53 ונע עם 9 טנקים לתל יוסיפון, שם קיבל דלק ותחמושת רק לחלק מהטנקים.
בשעה 0800 הורה מח"ט 188 למג"ד 82 לנוע לעבר סינדיאנה ולבלום כוח סורי שנע על ציר 'פלא' לנפח. יחד עם 3 טנקים מחטיבת מילואים 179 נערך המג"ד עם 14 טנקים מצפון לסינדיאנה.
בשעה 1100 נע מג"ד 82 בפקודת מח"ט 188 לתל רמת'ניה. הוא נע בחיפוי הדדי וכשהגיע ל'סגול 162' גילה כ-100 טנקים מחטיבה סורית משוריינת 91 של דיוויזיה משוריינת 1, שחדרו למרחב חושניה.
בצהרי יום א' נערכו הסורים למתקפה לעבר נפח. טנקי מג"ד 82 בלמו את הכוחות הסוריים ופתחו באש מטווח 2,000 מ'. במהלך קרב זה נפגע טנק המג"ד, הקמב"ץ נהרג והמג"ד נפצע ופונה. הפיקוד עבר למ"פ א' סגן אלי גבע.
בסביבות השעה 14:00 החל על הכוח לחץ חזק של השריון הסורי, שהתקרב כדי עשרות מטרים. אלי שהיה עם 17 טנקים בצומת 'קטקומבה-יבשה', צפונית-מזרחית לנפח, ניסה להקים קשר עם מח"ט 188 ולא נענה, כיוון שהמח"ט וסגנו, שהיו על ציר הנפט מדרום לנפח, נהרגו. הוא יצר קשר עם מח"ט 7 שלא ידע על מה שקורה באזור נפח וזה הורה לו לסגת לצומת וסט לתדלוק וחימוש.
גדוד 82 נכנס למלחמה ברמת מוכנות נמוכה מאוד. פלוגה מבצעית אחת, 2 פלוגות צמ"פ בתחילת אימון, מג"ד חדש והכרת שטח ירודה של רוב מפקדי הגדוד. הגדוד הופעל בגזרה רחבה ל"סתימת חורים" בגזרת האחריות של גדוד 53 מחטיבה 188.
בגזרה הדרומית הרחבה והשטוחה יחסית, הוצבו שני גדודי טנקים תחת פיקוד גזרתי לא אחוד. הכוח בפיקוד חטיבה 188 התקשה לייצב את הקו מול הסורים. הסורים הצליחו להשתלט על דרום הרמה ומרכזה. רק שתי אוגדות מילואים שינו את המצב והצליחו להדוף את הסורים ולכבוש את כל שטח דרום רמת הגולן ולהדוף את הסורים אל מעבר לקו ההתחלה של הלחימה.
הפלוגות של גדוד 82 המשיכו בלחימתן. פלוגות א' ו-ג' במסגרת חטיבה 7. פלוגה ב' שפעלה בחטיבה 679, השתתפה בהדיפת הסורים מנפח ובהתקפת הנגד בציר קוניטרה לתוך המובלעת הסורית. פלוגה ד' נפגעה ברובה במרחב ג'וחדר-תל סאקי וחדלה לפעול.

28 לוחמים נהרגו בקרב הבלימה בגדוד 82 ונפצעו 33.

קרב ההבקעה – 11 באוקטובר

ב -10 באוקטובר התארגנה החטיבה לקראת העברת המלחמה לשטח האויב. באותו יום פסקו ההתקפות הסוריות וכוחות החטיבה רוכזו בחניונים גדודיים לאורך, בעורף השטחים השולטים ובשליטה על תעלת הנ.ט. לחטיבה נוסף כוח עמוס כ"ץ שכלל 36 טנקים עם צוותים ומפקדים של אנשי מילואים שהגיעו מחו"ל. מספר הטנקים בחטיבה חזר להיות כ-100 טנקים.
החטיבה שנבנתה ב – 5 גדודים מוקטנים תוכננה להבקיע תחת פיקוד אוגדה 36 בין מוצב 104 למוצב 105 . התכנית היתה שמאמץ צפוני שיכלול את גדוד 77 וכוח עמוס כ"ץ (שכונה בהמשך גדוד 71) – יבקיע מדרום למוצב 104, ישתלט על מרחב ח'דר וינוע למזרעת בית ג'אן. מאמץ דרומי שיכלול את כוח בן חנן וגדוד 75 יבקיע מערבית לג'ובתא אל חשב יכבוש את הכפר ואת תל שמס. גדוד 74 תוכנן לחיפוי וככוח עתודה חטיבתי. קדמה להבקעה הפצצה אוירית וריכוך ארטילרי של שלוש שעות.
מול אוגדה 36 עמדה דיביזית חי"ר 7 הסורית שהוכתה קשות. מרבית הטנקים שלה הושמדו ותפקוד הכוחות שלה לקה ביותר. הכוחות נסוגו למערכי ההגנה המקוריים של הדיביזיה.
הבעיה המרכזית בשלב ההבקעה היתה הפריצה דרך שדות המוקשים. אלה לא אותרו במדויק וכמה טנקים בכוח הצפוני עלו על מוקשים. לפני הכוח התגלגל מסך אש של ארטילריה וחיל אויר שכה חסרו בקרב ההגנה.
הכוח הפורץ הצפוני הגיע לצומת חדר ונע בהמשך לעבר מזרעת בית ג'אן. כוח טנקים סורי שמנה כ – 10 טנקים ניסה לבלום את המתקפה אך נפגע והושמד. טנקים, נ.ט. וקומנדו סוריים תיגברו את אזור מזרעת בית-ג'אן. נוצר מגע אש שנמשך במשך שעות אחה"צ. עם חשיכה הגיעו הגדודים 77 ו-71 ונערכו ממערב ומדרום למזרעת בית ג'אן, ונכנסו לחניוני לילה.
הכוח הדרומי ועימו חטיבת גולני , פרץ מול ג'ובתא אל חשב ותל דהור. בטרנג'ה החל קרב עם כוח שריון סורי שנגמר בהתקפה דו גדודית של כוח בן חנן וגדוד 75. בלילה תקפו הסורים עם יחידות שריון וחי"ר את כוחות חטיבה 7 ונהדפו בסיוע כוח חי"ר מסיירת מטכ"ל שאיבטחו את חניוני הלילה של גדודי החטיבה.
בדרוג מה להתקפת אוגדה 36, ולקראת שעות אחר הצהרים תקפה אוגדה 210 את מערכי הסורים לאורך ציר קוניטרה-דמשק.
למחרת בבוקר, נערכה החטיבה לשני קרבות חטיבתיים בשתי גזרות נפרדות. הכוח הצפוני בפיקודו של סא"ל עמוס כץ, כבש את מזרעת בית-ג'אן בחיפוי גדוד 77. מג"ד 71 נפצע תוך כדי הלחימה והוחלף ע"י הקמב"ץ סרן עמוס לוריא. כעבור כשעתיים חזר המג"ד לתפקוד והמשיך לפקד על הגדוד שהשלים את כיבוש הכפר. כוחות הטנקים של החטיבה יחד עם גדוד 12 של גולני עמדו במהלך הימים הבאים מול סדרה של התקפות נגד סוריות לעבר מזרעת בית ג'אן.
המאמץ החטיבתי הדרומי התקשה בכיבוש תל א-שמס. הסורים, בהכירם את חשיבות התל ושליטתו על הציר לדמשק ועל כל סביבתו, הגנו על התל בכוח מתוגבר של טנקים, טילי נ.ט. ניידים, ארטילריה ומטוסים. השטח היה מגנן מבוצר ומוגן היטב, סגור ע"י שדות מוקשים ומכשולים אחרים. התקפת כוח בן-חנן לאורך ציר 'אמריקה' בחיפוי הגדודים 75 ו-74 לא הצליחה. הכוח נעצר בתוך שטח "ההריגה" של התל. גדוד בן-חנן נחלץ לאחור.
החטיבה התארגנה מחדש. נמצא ציר אלטרנטיבי בתוך 'הלג'ה הקטנה' לתקיפת התל מכיוון בלתי צפוי. הכוח בפיקודו של יוסי בן-חנן ניצל את הציר הבלתי צפוי והצליח לעלות על התל מכיוון צפון-מערב, אך בהתקפת טילי נ.ט. נפגעו ארבעה טנקים והמג"ד יוסי בן-חנן נפצע קשה. יוסי נותר פצוע בשטח ורק בפעולה נועזת של סיירת מטכ"ל, בחיפוי ובסיוע של כל גורמי האש שהועמדו לרשות החטיבה, חולץ יוסי והועבר במסוק לבית החולים.
בימים שלאחר מכן 14-19 באוק' הגנה החטיבה על תל א-שמס, לאחר שתוגברה בכוחות חי"ר מיחידות הצנחנים וגולני. הסורים תקפו את התל במשנה מרץ אך כל התקפותיהם נהדפו.
בימים הללו של ההתקפות הסוריות, נהרגו 18 מלוחמי החטיבה, רבים נפצעו ופונו, ביניהם מג"ד 75 ומחליפו. כמו כן נפגעו 15 – 20 טנקים.
בכך הושלם כיבוש השטחים במובלעת. כוחות החטיבה נערכו להגנה בקוויה החיצונים של המובלעת. במקביל החלו במאמצי שיקום והתארגנות מחדש. לאחר שהושלם כיבוש שטחי המובלעת נשארו כוחות חטיבה 7 פרוסים בקווי החזית החדשים לכל רוחבם. הכוחות עמדו אל מול התקפות הנגד של כוחות סורים אליהם הצטרפו גם כוחות ירדנים ועיראקים. כוחות החטיבה פרסו בעיקר בחלקה הצפוני של "המובלעת" כאן שהו עד לסיומה של המלחמה.
בתקופה הראשונה שלאחר המלחמה, נותרה החטיבה ברוב הזמן בתוך "המובלעת" שבעומק השטח הסורי. יחידותיה ששוקמו בינתים לקחו חלק במספר רב של "ימי קרב" אל מול הסורים. הטנקים פרסו ברוב הזמן בעמדות קבועות מהם ירו תחת אש ארטילרית כבדה, לעבר מתקנים, כוחות סורים וכוחות משלוח ערביים אחרים ובהם כוחות מעיראק מסעודיה. בין שאר התפקידים תפסה פלוגת הסיור עם כוחות החרמ"ש שלה מוצבים באזור החרמון. מחלקת טנקים שהוצבה בשיא החרמון הותקפה על ידי כוח קומנדו ואחד ממפקדי הטנקים שלה גם נפל בשבי. הפגזות ארטילריות היו לחם חוקם של הכוחות ב"מובלעת" ובחרמון.
משנחתמו ההסכמים שלאחר המלחמה, התבססה החטיבה בדרומה של רמת הגולן. כאן בנתה מחנות גדודיים, מחנה למפקדת החטיבה ומתקנים שאיפשרו שמירה על יכולת מבצעית גבוהה. החטיבה קיימה שגרה של אימונים ובמקביל שמרה על כוננות מבצעית גבוהה.

קבוצת הפקודות החטיבתית בלילה שקדם להבקעה – דברי המח"ט

"כל מילה שאמרתי בקבוצת הפקודות, האמנתי בה, ומזה 32 שנים אחריה, אני אומר וזוכר את אותם המילים: חטיבה 7 במתקפה הייתה מורכבת מכוחות חטיבה 7 ומשרידי חטיבה 188. עמדתי בפני המפקדים ואמרתי: אנחנו יוצאים מחר למתקפה נגד הסורים בגזרה הצפונית של רמת-הגולן. עד היום הגענו להשגים מפתיעים שייזכרו בהיסטוריה הישראלית והצלנו את מדינת ישראל. אנחנו הולכים "לנקום" בסורים על מה שהם עוללו לנו ולחטיבה 188. אנחנו הולכים להלחם מול אויב אכזר, עיקש, שיודע להלחם ואנחנו הולכים לבצע את מה שהוטל עלינו בכל מחיר, ותזכרו את החטיבה, האחות שלנו, 188, ועל בסיס הזכרון הזה נאסוף את תעצומות הנפש ואת העוצמה הפיסית על מנת להכות בסורים".
בתוכנית המתקפה רציתי להנציח את שיתוף הפעולה בין שתי החטיבות. בציר הצפוני הוביל סא"ל קהלני, מג"ד 77 כנציג חטיבה 7, הגדוד הראשון של החטיבה. את הציר הדרומי של ההבקעה החטיבתית הוביל סא"ל יוסי בן-חנן כנציג חטיבת האחות 188. החלטה זו לא הייתה אקראית. חשבתי שצריך להביא לידי ביטוי את העובדה שאנחנו פועלים כנציגי שתי החטיבות.
הגורמים, המניעים לפעמים מפקדים ביצירת תוכנית ובהוצאתה לפועל, יש בהם מניעים הנובעים גם מאידיאולוגיה ומאמוציות. לעיתים הם מובלים ע"י תחושה האבירית וערבות הדדית של נסיון מר וקשה, פועל יוצא משלב הלחימה הקודם של המגננה."

לחימת החטיבה לכיבוש תל-שמס ועצירת ההתקדמות לדמשק

מדבריו של המח"ט לסיכום פרק הלחימה"בתדריך שקבלתי לפני המתקפה ממפקד האוגדה, תא"ל רפול, ומאלוף הפיקוד, אלוף חופי, היה להוביל את הכוח שבפיקודי לפאתי דמשק. היה זה היעד המערכתי שהוטל על החטיבה. באותו מעמד הסתכלתי עליהם במבט תימהוני וחשבתי:
א. למה אנחנו צריכים לעשות את זה? לא מספיק את מה שעשינו עד עכשיו.
ב. המפקדים הללו לא מבינים על מה הם מדברים, כיצד אפשר להגיע לדמשק בעייפות הפיזית שבה היינו נתונים ועם כמות כזו קטנה של טנקים שעמדו לרשות הכוח?
ג. צריך לזכור שגדוד, זו הייתה פלוגה מוגדלת. ופלוגה, זו הייתה מחלקה מוגדלת. אמנם השמות נשארו ברשתות הקשר ודיברנו על פלוגות וגדודים או על חטיבות, אבל למעשה לא כך היו פני הדברים.
הצלחת חטיבה 7 בשלב ההבקעה הייתה מדהימה. הופתעתי מהקלות של החדירה, הכיבוש והרדיפה אחרי הסורים. אלה היו שחוקים ומותשים לחלוטין. הבקעה זו בוצעה על ידי שתי אוגדות: אוגדת רפול בצפון, כלומר חטיבה 7 ואחריה חטיבת גולני, ואוגדת האלוף דן לנר 210 מדרום לאוגדת רפול. לפי דעתי, אוגדת דן לנר הייתה צריכה לנוע בעקבות ההבקעה של אוגדת רפול ולא לפרוץ בגזרה נוספת רחבה יותר. אוגדת רפול הייתה צריכה לקבל חטיבת טנקים נוספת, משום שאנחנו בחטיבה 7 הגענו למצב שלא ניתן היה להמשיך להתקדם כיוון שהגענו ביום ו' 12 באוקטובר לשטח המפתח בדמותו של תל שמס. תל שמס בעיני הסורים נתפס כמתחם הגנה בעל חשיבות אסטרטגית ששלט על הציר העיקרי שבין קוניטרה לדמשק. הסורים השקיעו כוחות רבים בהגנה על התל שהתבססו על שדות מוקשים וביצורים בשטחים שולטים, על כל דרכי הגישה לכיבוש התל.
החטיבה נבלמה חזיתית ולא יכלה לפרוץ את ציר 'אמריקה' ולכבוש את תל שמס. במצב קשה זה הגיתי את הרעיון בשיתוף עם קמ"ן החטיבה אילן סהר, שחשף וגילה ציר עוקף בתוך הלג'ה הקטנה שהייתה מוגדרת כשטח בלתי עביר. חשבתי שדרכו אולי יהיה ניתן להעביר כוח טנקים ולתקוף את תל שמס בהפתעה מהאגף ומאחור, מכיוונים בלתי צפויים, ובכך להכריע את המתקפה.
משימה זו הוטלה על יוסי בן-חנן. יוסי ביצע אותה בהתלהבות רבה ומתוך מוטיבציה אדירה לכבוש את תל שמס לאחר שהכיר בחשיבותו. במהלך ההתקפה, כשהצליח הכוח בפיקודו שליוסי לעלות על התל, הוא הותקף על ידי טילים נ"ט ניידים מהאגפים ומטווחים רחוקים. ההתקפה נעצרה וחלקו הגדול של כוח יוסי הושמד.
אנחנו, שהיינו במוצב הפיקוד הקדמי (החפ"ק), צפינו וראינו את כל ההתקדמות ואת ההתקפה של כוח יוסי, וגם צפינו בהשמדת הטנקים של יוסי בן-חנן. התקפה זו נכשלה ויוסי והכוח שאיתו חולץ בלילה לאחור, בפעולה נועזת של כוח מסיירת מטכ"ל, בפיקודו של רס"ן יוני נתניהו. הכוחות הסורים שהיו בתל נטשו וברחו לאחר המתקפה של כוח בן-חנן. למחרת בלילה נכבש תל שמס על ידי כוח מחטיבת צנחנים 317 בפיקודו של המח"ט אל"ם חיים נדל, והמג"ד, סא"ל אלישע שלם.
החטיבה יכלה להמשיך להילחם בקרבות מרים ועם הרבה אבידות, אם היינו מקבלים פקודה להמשיך צפונה לעבר דמשק. בשלבים האלה של המלחמה החליט המטכ"ל להגיע למצב שאת עיקר המתקפה הצה"לית יש להעביר לסיני, כדי להשמיד את הצבא המצרי, ולכן בגזרה הצפונית של רמת הגולן, החל מ-15 באוקטובר התקבלה החלטה להיות מאד טקטיים, מאד מקומיים, ללא שום הישגים אסטרטגיים של ניסיונות לכבוש את פאתי דמשק. צה"ל של אותם ימים, לאחר ההפתעה של פרוץ מלחמת יום הכיפורים, לא היה בנוי ולא הייתה לו יכולת לשחיקה נוספת של כוח אדם וכלי מלחמה כדי להוביל מתקפה בשתי החזיתות במקביל.

החזית הצפונית שבה לחמה החטיבה, הגיעה להישגים מרשימים של הדיפת הכוח הסורי התוקף אל מעבר לגבול וכן כיבוש המובלעת הסורית ופתיחת אפשרות לזנק לדמשק."

לאחר מלחמת יום הכיפורים תקעה החטיבה יתד ברמת הגולן, שהפכה להיות החזית העיקרית ברגישותה של ישראל אל מול מדינות ערב. בתקופה הראשונה שלאחר המלחמה, נותרה החטיבה ברוב הזמן בתוך "המובלעת" שבעומק השטח הסורי.
משנחתמו ההסכמים שלאחר המלחמה, התבססה החטיבה בדרומה של רמת הגולן. כאן בנתה מחנות גדודיים, מחנה למפקדת החטיבה ומתקנים שאפשרו שמירה על יכולת מבצעית גבוהה. כאן קיימה שגרה של אימונים וחזרה לכשירות ובמקביל שמרה על כוננות מבצעית גבוהה. בנוסף קלטו היחידות אמצעים חדשים שנועדו לשפר את יכולות הטנק ביום ובלילה.
החטיבה שהייתה מאותה עת יחידה קבועה בתוך אוגדה 36, האוגדה הסדירה של רמת הגולן, שקדה על בנין הכוח שנבנה על בסיס שלושה גדודי טנקים. גם גדוד 75 בפיקודו של יוסי מלמד, גדוד החרמ"ש במלחמת יום הכיפורים, הפך בסוף שנת 1973 להיות גדוד טנקים לכל דבר. כדי לאמן את צוותי הטנקים בצד הפעילות המבצעית בנתה החטיבה מעין גדוד חדש, גדוד 302, שעסק בהכשרת צוותים ובאימוני צמ"פ בשטחים שמדרום לבאר שבע.
כמח"ט התמנה בשנת 1974 אל"ם אורי אור שהוחלף עם קידומו ב-1975, על ידי אל"ם אביגדור קהלני.
המשימה העיקרית של החטיבה שנותרה בדרום רמת הגולן הייתה שקידה על בנין הכוח. החטיבה שמנתה שוב שלושה גדודי סנטוריון, התאמנה ללא לאות. מפקדים שהיו חדורים בלקחי מלחמת יום הכיפורים התאמצו להשיג עוד תחמושת ועוד תרגילים לגדודים ולפלוגות. מחנות מיוחדים נבנו לפלוגות הצמ"פ שהפכו ל"עצמאיות".
כל אותה עת לקחה החטיבה גם חלק באבטחת הביטחון השוטף בקו החזית ברמת הגולן. הכוחות הרבו באימונים מבצעיים. כל יחידה עד רמת הטנק הבודד למדה את יעדיה ותרגלה אותם פעמים רבות.בנוסף החלה החטיבה לקחת חלק גם בפעילות המבצעית על ה"קו הסגול" בגבול הלבנון. מחלקות נשלחו לקו והשתתפו בפעילות להגנת יישובי הצפון.
ברמת הגולן נמשך השקט שאפשר המשך פעילות אימונים נרחבת, והכנות למקרה שתפרוץ שוב מלחמה. בחטיבה התפנו עתה גם למשימות נוספות כמו הקמת חדר מורשת, הוספת בית להמנון החטיבתי, תחרויות בין הגדודים בימי ספורט, בניווטים ובידיעת הארץ ופעילות רבה ומגוונת בכל הקשור לשיפור התנאים.
בשנת 1977 התמנה למח"ט אל"ם יוסי בן חנן. יוסי שנפצע במלחמת יום הכיפורים, עת לחם בשורות החטיבה בקרב עמק הבכא ובקרב ההבקעה החלים מפציעתו ויצא לקורס שריון מתקדם בארה"ב. במקביל שמש גם כקצין קישור לצוות מקומי להפקת לקחים ממלחמת יום הכיפורים. בשנים 1975 -1977 היה ראש מחלקת תורת חיל השריון שם עסק בישום הלקחים ובפיתוח תורת התותחנות. המח"ט החדש העדיף להמתין בתפקידו הקודם, ולסיים העבודה המאומצת לסיכום "שיפורים בצי הטנקים בראייה רב-שנתית" ולעכב מינויו כמח"ט סדיר, רק כדי לזכות ולפקד על החטיבה שבה החל את שירותו כמ"מ בשנת 1964.
יוסי, שקיבל את החטיבה, במצב מצוין שקד על פעילות מרכזית בשלושה תחומים שהעיקרי שבהם היה לקלוט את האמצעים והמערכות החדשות שפותחו בעקבות מלחמת יום הכיפורים ולפתח את התורה והטכניקה הקרבית הנגזרת מאמצעים אלה ומלקחיו במלחמות העבר. המח"ט ראה בחטיבה מעין "מעבדה מרכזית" לבחינה ולהטמעת לקחי המלחמה. במהלך התקופה הצטיידו טנקי החטיבה במרגמה, במקלע טען קשר, במדי טווח לייזר, ששולבו מאוחר יותר במערכות בקרת האש, ובאמצעי ראית לילה למפקד ואחר כך גם לנהג, אמצעים שאפשרו נווט ותנועה גם בשעות החשיכה. במקביל תורגלו הצוותים בנושאים תורתיים טקטיים, בלחימה ובירי בצמד ובמחלקה, בירי לטווחים ארוכים ובשהייה קצרה בעמדה והיחשפות מינימלית לפרקי זמן קצרים. התרגולות שונו והצוותים חויבו לתאם את כוונות הטנק בעזרת מכשור מתאים שלוש פעמים ביום כדי לשפר את סיכויי הפגיעה.
בחטיבה שקדו כל אותה עת על ההכנות לקליטת הטנק החדש – מרכבה סימן 1. המח"ט קבע כי הגדוד הראשון שיצטייד יהיה הגדוד הוותיק בחטיבה , גדוד 82 שהיה הראשון גם בקליטת טנקי הסנטוריון. הניסויים לקליטת הטנק נמשכו עדין בצאלים, אך החטיבה כבר צרפה את אנשיה – מפקדים , לוחמים ואנשי המערך הטכני המלווה – למערך הניסויים כחלק מההכנות לקליטה.
יעד מרכזי נוסף של החטיבה היה העיסוק האינטנסיבי במאמצים לבנות סגל חדש של קציני שריון ולמלא בכך את החוסר בשדרת הפיקוד שנוצר בעקבות אובדן מפקדים במלחמה. החטיבה פעלה כמעין "מגנט" לאיתור והשארת מפקדים במערך הלוחם של השריון. מפקדים זוטרים טובים שוכנעו להמשיך. קציני מילואים כולל קציני חי"ר שוכנעו להתגייס ולהשתלב בסגל הפיקוד במפקדת החטיבה, בגדודים ובסיירת. בין המצטרפים ניתן למצוא רבים ממפקדי ההווה והעבר של חיל השריון.
החטיבה לקחה חלק בתרגילים ובאימונים רבים בעיקר במתווי לחימה ברמת הגולן. באביב 1978, לראשונה בתולדותיה, הוקפצה החטיבה לתרגיל פתע. שר הביטחון עזר ויצמן ויאנוש בן גל אלוף פיקוד הצפון, שליוו את התרגיל, הפעילו את החטיבה ממצב רגיעה ליציאה מידית לקרב. חיילים ומפקדים הוזעקו מכל עבר, טנקים הצטיידו ויצאו מהמחנות. אחרים עלו על מובילים ונעו בהיסע מבצעי לשטחי כינוס בדרום הרמה. המח"ט גם הוא הגיע מביתו ופקד על החטיבה כולה לצאת לקרב שנמשך מספר שעות.
תרגילים רבים עסקו בשיתוף פעולה עם חטיבות אחרות ביניהן חטיבת האחות 188 וחטיבות החי"ר "גולני" והצנחנים. מערכת האימונים והפעילות המשותפת יצרו "הרמוניה מופלאה" שקיבלה ביטוי גם באירועי תרבות ומסיבות משותפות. לשיא הגיעה החטיבה באירוע משותף שנערך באולמות האבירים במצודה הצלבנית קלעת נמרוד. הציוד והתקרובת הגיעו למקום גם על גבי חמורים. שירי ארץ ישראל מפיו של גבי ברלין וצליליה של רביעייה קאמרית השלימו את התפאורה באירוע המוצלח.
המח"ט שעבר מסלול תפקידים נרחב בחטיבה וחונך ברוח המשמעת ששררה בה, פעל רבות לצמצום תאונות מבצעיות ותאונות דרכים, כמו גם בתחומי המשמעת האחרים כולל אבדני ציוד. כל אלה צומצמו למינימום אפסי. רכבים שהוחרמו בעקבות עבירות תנועה הרתיעו את המפקדים ונהגים והביאו לרמה גבוהה של משמעת גם בתחומים אחרים.
בצד הרגיעה ששררה כל אותה עת ברמת הגולן השתלבו גדוד 82, פלוגת הסיור וכוח נוסף מגדוד 77 גם בלחימה במבצע ליטני, בעוד שמפקדת החטיבה ויתרת הכוח נשארו להגן על רמת הגולן.

מבצע "ליטני"

קליטת "המרכבה"

חטיבה 7 במלחמת שלום הגליל, הייתה בפיקודו של אל"ם איתן קינן (קאולי). שלושת גדודי החטיבה – 82 בפיקודו של רס"ן דור מוסל, 77 בפיקודו של רס"ן דוביק רוזנטל ו-75 בפיקודו של סא"ל זיו הלוי – היו גדודי טנק מרכבה סימן 2. חטיבה 7 לא היתה אמורה להשתתף בלחימה. החטיבה היתה מיועדת לפעול במסגרת כוח העתודה להגנת רמת גולן, למעט גדוד 77 שהועבר תחת פיקוד חטיבה 769. רק לחץ של המח"ט קינן על אלוף הפיקוד גרם לכך שהחטיבה לא "פספסה" את המלחמה.
במערכה בלבנון פעלה חטיבה 7 המוקטנת במסגרת אוגדת סיני בפיקודו של תא"ל עמנואל סקל, בבקעא באגף המזרחי. גדוד 77 פעל באגף המערבי של הבקעא. בשלב הראשון עם חטיבה 769, שלחמה כחלק מאוגדה 36, ואחר כך הועבר לכוח ורדי וכוח יוסי פלד שפעל באזור אגם קרעון.
חטיבה 7 תכננה בין השאר, לפני המלחמה, לפתוח את ציר הכפרים בדרום לבנון, מחצביא לעין-עטא וכן לנוע מכיוון צומת דהר-אל -אמר לעבר בית לחיא ובכיפא. חטיבה 7 נכנסה לשטח לבנון דרך שער "פטמה" ביום שני 7 ביוני. בשטחי הכינוס מצפון לאל-מרי, בהם שהתה החטיבה מיום 7 ועד 9 ביוני נערכו ציוותים בין גדודי החטיבה לגדוד צנחני מילואים, ונערך תרגיל על מודל לכוח החוד.
על חטיבה 7 הוטל להתקדם באגף המזרחי של האוגדה שכבר פעלה שלושה ימים ברצועת הביטחון. בעקבות חטיבה 401 שכבשה בימים 7-6 יוני את השטח מקו הגבול ועד כפר זית. חטיבה 7 היתה אמורה לנוע בציר הכפרים ההררי לעבר חצביא – ינטא ולאבטח את אגפה המזרחי של האוגדה שפעלה בעמק.
ביום ד' 9 ביוני בצהרים החלה חטיבה 7 לנוע צפונה בסדר תנועה חטיבתי, כשגדוד 75 מוביל. סדר הכוחות של החטיבה, שחסרה את גדוד 77, מנה בנוסף את חפ"ק החטיבה, את גדוד 82, את גדוד הצנחנים ואת הכוח המאולתר "נומרט". התנועה הייתה איטית כי היו על הציר כלים רבים. הפלס"ר פינה לחטיבה את הכביש. הכוח נע לחצביא. באותו יום קיבל מח"ט 7 פקודה להעביר את גדוד הצנחנים לחטיבה 401 והגדוד ערך איגוף רגלי לתפיסת רכס כפר-א-זית.
גדוד 75 כלל את פלוגות הטנקים מ' ("מחץ"), כ' ("כפיר") ול' ("לביא"). לגדוד הייתה פלוגת חרמ"ש מילואים – פלוגה נ'. הפלוגה והנגמ"שים שלה, גויסה למלחמה וזו היתה ההיכרות הראשונה של המג"ד עימה. לבד מפלוגת החרמ"ש שגויסה, קיבל המג"ד לקראת הכניסה ללבנון מחלקת מרגמות 81 מ"מ על נגמ"שים (נרמ"שים), מחלקת הנדסה על נגמ"שים מגדוד הנדסה 601 וטנק דחפור (טד"ח) פטון עם צוות מילואים.

הכניסה ללבנון

על גדוד 75 הוטל להיות המוביל של טור החטיבה. המג"ד ומטהו שקדו על לימוד הנתיב ההררי לפי תצ"א (תצלומי אוויר), לרבות ניתוח קווי ראייה. על האויב מולם ידעו שעד לכפר זית יש לוחמים פלסטינאים מחטיבת כראמה בבסיסים בטבע ולהם גם כלי נ"ט. מעבר להם, החל מבית להיא, היו מערכי השהיה של טנקים סוריים מחטיבה 61 (טי-62). הייתה הערכה כי העוצמה הסורית במרחב כוללת: פלוגת טנקים, פלוגת חה"ן, פלוגת נ"ט, לפחות פלוגת קומנדו ומסוקי נ"ט.
כיוון שגדוד 77 פעל ממערב לבקעא, הקים המח"ט כוח גדודי נוסף כוח "נומראט" שכלל שתי פלוגות טנקים, בהם פלוגה מ' – הפלוגה המבצעית הותיקה של גדוד 75, ופלוגה מגדוד 82. למפקד הכוח מונה סא"ל ניצן סלע וסגנו היה גרשון הכהן.
בשעה 1700 נכנס החוד הגדודי שכלל שלושה טנקים וארבעה נגמ"שים לחצביא, והופצץ במקום על ידי מטוסינו.שמונה חיילים ביניהם המג"ד נפצעו ואחד מהם נפטר מפצעיו. בינתיים ירד הערב והחטיבה נכנסה לחניון לילה על ציר הכביש כשהחוד של גדוד 75 הגיע אל מדרום לכפר א-זית. בצהרי אותו יום כבשו לוחמי גדוד הצנחנים בפיקוד נודלמן את מימס, בסיוע ארטילרי. הצנחנים המשיכו וכבשו בו בלילה את כפר א-זית כדי לאפשר לחטיבה 7 להמשיך לנוע עם בוקר.
בבוקר יום חמישי 10 ביוני, נעה חטיבה 7 באיטיות בעקבות חטיבה 401 דרך כפר א-זית, מאובטחת על ידי הצנחנים באגפים. גדוד 46 קיבל הוראה לפנות את הציר לכוחות חטיבה 7. באזור מימס ועל הציר נוצרה צפיפות רק"ם רבה. התברר שטנקי המרכבה רחבים יותר מטנקי המגח, והמעבר היה עדין צר על אף ההרחבה. טנק "נוכרי" שהוביל את הגדוד עלה על שלושה מוקשים.
מעין עטה וצפונה נעו הכוחות בכוננות למגע עם טנקים סוריים. פלוגת הסיור שהובילה, מיקמה תצפיות. גדוד 75 הפך להיות הכוח הקדומני באוגדה כולה. תוך כדי תנועה נתקל הכוח במחבלים וכמה מהם נהרגו. כקילומטר ומחצה מערבית לבית להיה עלה שוב טנק "נוכרי" על מוקש בניסיון לעקוף גשר מפוצץ. כיתת הנדסה פתחה נתיב בשדה ומספר טנקים החלו לעקוף. אז נגלו הטנקים הישראליים לכוח טנקים טי-62 סורי שהיה ברמפות מוכנות ממערב לבית להיה, ואלה פתחו באש מטווח 6 ק"מ. מ"מ הטנקים ומ"מ החרמ"ש חשבו שההבהקים מהחזית והנפילות לידם היו של אש ארטילרית. המג"ד הפעיל את המרגמות 81 מ"מ לעבר מקורות הירי ונע עם מחלקת טנקים לגבעה ממערב לכפר עין חורשה. טנק סורי נע מעמדתו לרכס הקדמי והושמד בכדור ח"ש מטווח של כ-3 ק"מ.
כוח החוד המשיך להתקדם עד לעיקול הכביש, כ-2.5 ק"מ ממערב לבית להיה. שם עצר בגלל גשרון שפוצץ כדי לעכב את הכוח הישראלי. המג"ד התקדם לעמדת תצפית 400 מטר מהגשר והורה לחרמ"ש לאבטח את כוח ההנדסה. מ"מ ההנדסה איתר מוקש ופינה אותו והחל מכוון את הטד"ח (טנק דחפור) לעבר הגשרון, ואז התפוצץ מוקש נוסף מתחת לטנק. לא נפגע לא הטנק ולא המ"מ. מ"מ מפלוגה ל' איתר מעבר עוקף בדרך עפר שהיתה מסומנת על המפה, מעבר שהיה עביר לטנקים בלבד. בעקבותיו נעו הטנקים של פלוגה ל' עם הסמ"פ וחפ"ק המח"ט. העיכוב הכניס את כל המפקדות ללחץ רב. מפקד הגיס ינוש בן-גל אף הפטיר בקשר כלפי קאולי: "אתה כל כך לחצת שהמרכבות ישתתפו ועכשיו כשאתה מוביל, אתה מתעכב?"
בסביבות השעה 1330 פרס המג"ד עם טנקי פלוגה ל' מדרום לוואדי א-דילב שממערב לבית להיה. לא היה קו ראייה לעמדות הטנקים הסוריים שדילגו צפונה לרמפות ממערב לבכיפא. באותו זמן נפתח ציר הכביש, לאחר שמחלקת ההנדסה תיקנה את המעבר המפוצץ. החזרה לנתיב הכביש משמעה היה לגלות את הטנקים לכוח הסורי. המג"ד גם חשש מכוח סורי שיתפוס מערך נ"ט מוכן ליד תנורה שמדרום לבית להיה. המורד לוואדי היה בשיפוע של למעלה מ-30 מעלות ובתוך הוואדי היה סבך של עצים. מתוך אמונה בכושר העבירות של טנק המרכבה, פקד המג"ד על הכוח שאיתו לרדת לוואדי ולהעפיל לרכס שמעבר לו. לבד מטנק אחד שאיבד את בלמיו וב"טיסתו" לנחל, "גילח" את כנף שמאל של טנק המג"ד, הצליחו 7 טנקים, כולם בפיקוד קצינים, לבצע את התמרון הקשה.
בעלותם לעמדות גילו מפקדי הטנקים מולם פלוגת טנקים סורית ממערב לבכיפא. בעודו נערך לקרב עם טנקים אלה מטווח של למעלה משני ק"מ, הורה קאולי למג"ד 75 לעבור לרשת הקשר של ממפקד אוגדה 90 תא"ל גיורא לב, שהיה על ציר "מיכה", הכביש הראשי של הבקעא, ולסייע לו כנגד טנקים סוריים היורים עליו מבכיפא וקנעבה. המג"ד קרא אליו את פלוגה כ'. זו נעה בציר הכביש שנפתח. או אז נפתחה אש מרגמות ונק"ל ממזרח ואש תותחי נ"מ בכינון ישיר ממזרח. את פלוגה כ' הוצנחנים הפעיל המג"ד כלפי תנורה שסבר כי ממנה נורתה האש.
בתוך הקרב עם הטנקים הסוריים בחזית, נפגעו שלושה טנקים באגפי טנק המג"ד מטילים נ"ט מסוג "הוט" שנורו ממסוקי "גאזל" סוריים. המג"ד ולוחמיו לא הבחינו במסוקים ולא ידעו מהו מקור הירי, אולם שמו לב לעובדה שטנקים נפגעו בדרכם לעמדה, לפני שניגלו בעמדות צריח לטנקים הסוריים. על אף הפגיעה, הצליחו הצוותים להיחלץ מהטנקים.
לקראת הערב בשעה 1600 לערך, הורה המח"ט קאולי על מתקפה חטיבתית לעבר בכיפא, שהייתה חלק מהמערך העיקרי של דיוויזית השריון הסורית מספר 1, בגזה המזרחית של לבנון. גדוד 75 תוכנן לחפות מעמדותיו ואילו גדוד 82, כוח "נומראט" והצנחנים כבשו את רכס בכיפא. הטור התוקף עבר על הכביש ממזרח לעמדות גדוד 75. תיאומים לא טובים גרמו לירי מקלעים מטנקי גדוד 75 על כוח צנחנים שכבש את הרכס וזוהה בטעות ככוח מחבלים. עד שהמח"ט הורה "חדל!" נהרגו ונפצעו מ"פ, מ"מ ולוחמים.
עם לילה ולאחר סיום הלחימה בדרג הראשון של רצועת ההגנה הסורית, נכנסה החטיבה לחניון לילה לאורך ציר הכביש. חוד החטיבה היה מדרום לכפר דהר אל אחמר. הכוחות הסורים בגזרה שהתבססו בעיקרם על חטיבה משוריינת 91 החלו באותה עת במהלכי נסיגה בכוונה לעכב את הכוח הצה"לי עד להיערכותם להגנה בגזרת "המעברים".
עתה החל שלב של "מלא מחדש". בעיקר היה גדוד 75 "קצר" בתחמושת. הדרגים הלוגיסטיים התקשו לעבור בציר שלא פונה כיאות על ידי כלי הרק"ם. גם בלילה זה, לא אובטחו כוחות השריון באגפים. הפעולות הלוגיסטיות נעשו ללא משמעת האפלה, ובתוך כך נפתחה על הטור אש טילים נ"ט מסוג "מילאן" מרכס דהר אל אחמר. הלקח נלמד מהר. הופעלה האפלה מלאה, כוחות חרמ"ש הופעלו באבטחה, הוצבו תצפיות והופעלה אש מונעת למקום הירי.
בשעה 0200 של 11 ביוני, נפגשו המג"דים לראשונה לקבלת תדריך קצר מהמח"ט. גם אחר כך הורדו משימות בקשר. משימתו של הגיס היה להשמיד את המערך הסורי ולהגיע לכביש בירות – דמשק. מפקד אוגדת סיני תא"ל עמנואל סקל, רצה לכבוש את כפר קוק כדי להגיע לינטא הסמוכה לכביש. כבר במהלך הלילה עברה חטיבה 401 את רשיא אל ואדי מזרחה. על חטיבה 7 הוטל לנוע בדרך עפר מדהר אל אחמר לעבר סהל, אל כניסה שמצפון לכפר קוק שחטיבה 401 ניסתה לכבוש בלילה, ולהתמקם לחסימה מדרום לינטא.
החטיבה השתהתה עד לפנות שחר. משחר 11 ביוני הוביל גדוד 82 ואחריו יתר כוחות החטיבה שהשתהו בכוונה כדי להתמלא בדלק ובתחמושת. הגדוד שכלל שתי פלוגות מוקטנות ופלוגת חי"ר, נע על דרך עפר המובילה לינטא. בהגיעם לפתחת סהל, כניסה שרחבה בין 3 ל-4 ק"מ, החלו טנקי פלוגה מ' שעם כוח "נומראט" להיפגע ממסוקים נ"ט. גדוד 75 פרס למול רכס נ"ג 1445 שעליו היה בסיס טק"א (טילי קרקע-אוויר) סורי. על הרכס היו טנקים מדיוויזיה 1 הסורית. קשה היה לפרוס כוחות בשטח והיה חשש כבד מהמסוקים נ"ט. ולשטח הוזנקו מסוקים נ"ט ישראליים שכמעט ונורו על ידי צוותי הטנקים. טיל נ"ט סורי פגע בטנק "מרכבה" בחיבור התובה לצריח ומהסילון של הטיל נהרגו הטען והתותחן. מט"ק בטנק אחר נפגע מרסיסים.
הלחץ של הימים האחרונים של כל המפקדות להתקדם, פסק אותו יום לאחר הסתבכות כוח טנקים בסולטן יעקוב וקרב בעין זחלתא. באותו יום נכנסה הפסקת האש לתוקפה.
בכל ימי הקרבות נהרגו 3 לוחמים בגדוד 75 ונפגעו 7 טנקים. גדוד 75 השמיד 14 טנקי טי-62 סוריים.

גדוד "מרכבות" 77 בלחימה ממערב לליטני

עוד לפני המלחמה הורה הפיקוד למח"ט 7 להעביר את גדוד 77 תחת פיקוד חטיבה מרחבית 769 המופקדת על גבול הלבנון, בפיקוד אל"ם שאול מופז, שנועד לפעול לאורך נהר הליטני לעבר רכס נבטיה, במגמת הטעיה, כאשר המאמץ העיקרי יהיה בציר החוף.
גדוד 77 היה בפיקוד רס"ן דוביק רוזנטל שמונה באוגוסט 1981 למג"ד 77. בגדוד היו שתי פלוגות מבצעיות ופלוגה בסיום צמ"פ. פלוגת החרמ"ש של הגדוד הייתה פלוגת מילואים. כיוון שהנגמ"שים שלה נלקחו לחטיבת "גולני", היא הצטרפה לגדוד רק בתום הלחימה. במקומה קיבל הגדוד פלוגת חי"ר מבצעית על נגמ"שים של חטיבת "גולני". כן צוותו לגדוד שתי מחלקת הנדסה בפיקוד המ"פ אפי כהן וסמג"ד 605. לגדוד היתה גם מחלקת מרגמות 81 מ"מ (דגם ג') על זחל"מים בפיקוד גבי גוזלן. הקש"א (קצין הקישור הארטילרי) של הגדוד היה עידו ברגמן שהתאמן עם הגדוד בחצי השנה שקדמה למלחמה.
בחודשיים שקדמו למלחמה, נערכו תכנונים למלחמה ו"משחקי מלחמה". הגדוד התאמן עם הכוחות שחברו אליו ברמת הגולן כולל בטיפוס על מדרגת הר באזור גונן. מפקדים ואפילו תותחני טנקים צפו על מרחב הלחימה ממרג' עיון שבלבנון. נתוני המודיעין היו במלואם, למעט מה שנתגלה במלחמה כקריטי: הערכה שנתגלתה כשגויה לפיה ציר ההתקדמות (ציר צינור הנפט) "חשוד במיקוש" בלבד.
בשבועיים שקדמו למלחמה היה הגדוד בבית הילל. כל אותו זמן התקיים נוהל קרב מסודר. ביום שישי 4 ביוני 1982, הייתה פלוגה ו' בחושניה כפלוגת קו, פלוגה ז' במחנה הגדוד באימוני צמ"פ, והצוותים של פלוגה ח' בדרך לחופשת שבת.
בצהרים, לאחר ההתנקשות בחייו של שגריר ישראל בבריטניה, קיבל המג"ד הוראה לכנס את הגדוד אליו. הופעלה רשת קריאה מהירה. פלוגה ו' נעה בלילה לקליעה להשתתף ב"יום קרב" עם חטיבה 188. בבוקר יום השבת חבר המג"ד למח"ט 188 מאיר דגן בקליעה. במהלך אותו יום השתתפה פלוגה ו' בירי לעבר מטרות מצפון לקליעה. בגמר "יום הקרב" נשארה הפלוגה מדרום לקליעה.
תכנית הקרב למחרת היתה להגיע לנבטיה עד יום ראשון 6 ביוני בלילה בשני צירים משני עברי נהר הליטני: כוח המג"ד ינוע מציר ה"דגלונים" המוביל ממרג' עיון לדרך הנפט עד לאל ג'רמק, וכוח הסמג"ד דרך מעברה ליד גשר החרדלה ומשם לעבר כפר ג'רמק ממערב לליטני, שם יחבור עם המג"ד, וכל הגדוד ינוע לעבר כפר רומן ורמת נבטיה. זמן משוער לביצוע המשימה היה כ-12 שעות, עד ללילה. אויב צפוי בגזרה זו היו לוחמים פלסטינים מחטיבת ה"קסטל" ולהם נשק נ"ט ומרגמות.
ציוות הכוחות היה כך: כוח המג"ד כלל את פלוגות הטנקים ו' וח', מחלקת ההנדסה עם המ"פ אפי כהן, מחלקת חי"ר ושתי מרגמות וכן טנק "שוט" עם ערכת "נכרי" לפיצוץ מוקשים. המג"ד אמור היה לקבל 3 טנקי "נוכרי" ודחפור די-9 מחטיבה 188, אך קיבל לבסוף רק "נוכרי" אחד. לרשות כוחות ההנדסה היו דְקָרים בלבד מאחר וכל המגמ"קים (מגלי מוקשים) יצאו מפעולה בפעילות ביטחון שוטף לפני המלחמה והיו בתיקון.
כוח הסמג"ד כלל את פלוגת טנקים ז', מחלקת חי"ר ומחלקת חה"ן ועימה סמג"ד גדוד חה"נ 605.
בשעה 0230 של 6 ביוני נעו הכוחות מבית הלל עד למרגלות קלֵיעה. כוח הסמג"ד עלה לעמדות ליד בית החולים בקליעה. בחיפוי שלו נכנסו פלוגות ו' ו-ח' לעמדות ממערב למרג' עיון. שלושת הפלוגות פגעו במטרות ממול: פלוגה ו' מהבופור ועד תיבנית; פלוגה ח' מרכס ג'בל טהרה ממזרח לנהר הליטני ועד אל ג'רמק; ופלוגה ז' לעבר אזור אל ג'רמק והסרפנטינות שלידה. אש הנגד היתה אש מרגמות דלילה. בשעה 1000 לערך ירד כוח הסמג"ד (משה לבקוביץ) לעבר מעברת החרדלה, ולאחר שהכשיר אותה לנוכח אש דלילה, עלה על ציר הכביש לכיוון צפון.
פלוגה ח' נשארה ככוח חיפוי בעמדות ואילו כוח המג"ד עבר את מעברת הליטני מדרום למזרעת תמרה ועלה על דרך צינור הנפט שהיתה דרך עפר, ופה חיכתה לו הפתעה. הטור כלל טנק "נוכרי", טנק מ"פ ו' ושני טנקים וטנק מג"ד. זחל"ם מרגמה היה הראשון שעלה על מוקש. הטור המשיך לנוע. היה חשש שוואדי אבו מכנס לא עביר. מ"פ החי"ר נמרוד נשלח לבדוק. טנק ה"נוכרי" הוביל ואז הוא עלה על מוקש. בתנועה לאחור הוא עלה על עוד שני מוקשים ויצא מכלל שימוש. מ"פ החי"ר ומ"פ ההנדסה בדקו את הדרך לאורך 500 מטר קדימה וגילו מקבץ של 30 מוקשים נ"ט ומוקשים נ"א. מ"מ ההנדסה נפצע ממוקש נ"א ופונה רק לאחר שעה כי הרופא לא יכול היה להיכנס לשטח הממוקש.
כשעה לפני חשיכה החליט המג"ד בעצה אחת עם מ"פ ההנדסה, לא להמשיך לנוע על ציר הנפט אלא לאגוף ממזרח, דרך שתי חורשות (500 מטר מציר "אפליקציה" 33). מ"פ ההנדסה הוביל ואחריו נע טנק המג"ד. גם לאחר מעבר טנק המג"ד עלו שני טנקים אחרים שנעו ב"קוליס" על מוקשים.
בינתיים ירדה החשיכה והטור נעצר ונערך להגנה. תוך כדי כך חיפה הגדוד על כוח סמח"ט 1 שנע לרכס נבטיה. החיפוי היה יעיל חלקית כי רק חלק מהמוצבים היו גלויים לכוח המחפה.
עם שחר של 7 ביוני, המשיך מ"פ ההנדסה לאתר מוקשים. אחריו במרחק 100 – 200 מטר נע טנק המג"ד ואחריו נגמ"ש הנדסה ומחלקת חי"ר, למקרה של התקלות. מחלקת טנקים נשארה כל אותה עת בחיפוי. התנועה עד לדמשקיה הייתה ללא בעיות ואז החלה הפגזת מרגמות דלילה. מצפון לדמשקיה שוב נתקל הטור במוקשים: 4 ,8, 4, 4 ועוד 2 מוקשים. המוקשים שהתגלו פוצצו. אז התגלה עוד מקבץ של 15 מוקשים נ"א בוואדי פטם אל-יהודי. בשלב פינוי המוקשים נ"א נפגע מ"פ ההנדסה אפי כהן ופונה. כוח ההנדסה נשאר ללא קצינים.
המג"ד החליט ל"חתוך" לכביש ולא להתעסק עם המוקשים נ"א. בחיבור הדרך עם הוואדי גילו אנשי ההנדסה מוקשים נ"א ופוצצו אותם. מאחורי טנק המג"ד ונגמ"שי ההנדסה עלה נגמ"ש חי"ר על מוקש. אחריו עלה עוד טנק על מוקש סנדוויץ'. טנק שגרר אותו עלה גם הוא על מוקש. בלילה היה הטור על הכביש מדרום לאל ג'רמק ושם חבר אליו הסמג"ד בחצות הלילה. הגיע גם סמג"ד ההנדסה עם דחפור די-9. הגיעו גם מגמ"קים שכה חסרו לכוח ההנדסה.
בסביבות השעה 0400 ב-8 ביוני החל עבודת פינוי המוקשים ואז עלה הדחפור על מוקש. על הכביש הוכן משטח עבודה לטיפול בכלים שנפגעו מהמוקשים ובתקלות טכניות. הגדוד נע לכיוון כפר רומן ושם נפגש המג"ד עם המח"ט אל"ם מופז לקראת כיבוש הכפר אל עישיה שמצפון לאל ג'רמק.
התכנון חפוז נעשה על פי צילום מוגדל של הכפר. הכוח לתקיפה כלל את פלוגת טנקים ו', מחלקת טנקים עם סמ"פ ח' ומ"פ החי"ר. את הפקודה לכוחות נתן המג"ד בקשר תוך תנועה מפני שהיה זה ממש לפני שקיעה. עד למשטח העבודה נע הטור עם אורות ואז כיבה אותם. לקראת המתקפה חברו לטור פלוגת טנקים ח' ופלוגת הנדסה.
לקראת הכניסה לכפר הפציצו מטוסי חיל האוויר את הכפר ונורתה עליו ארטילריה. זו המשיכה לסייע בפגזי תאורה. לקראת הכניסה ירו טנקי פלוגה ו' על מבואות הכפר. הם נשארו לחיפוי ויתר הכוח נכנס בשעה 2100 ב"ארגז אש" לכפר כאשר טנק מג"ד מוביל. לבד משני טילי אר-פי-ג'י שנורו משני בתים במבואות הכפר וירי נק"ל ומעט מרגמות – לא היתה התנגדות משמעותית ולקראת חצות נכבש הכפר. הגדוד נכנס לחניון לילה.
לקראת השעה 03.30 של 9 ביוני הורה המח"ט מופז למג"ד 77 לכבוש את הכפר ריחן. המג"ד למד את פרטי היעד והכין תכנית בעודו בתא התותחן בטנק. התכנית אושרה על ידי מופז שהגיע למג"ד 77. בריחן אמורים היו להיות מחבלים ומחלקת טנקים סוריים, שכן כאן החל קו ההגנה הראשון הסורי. בשעה 0430 החלה התנועה להתקפה. פלוגת טנקים ח' הובילה ונשארה לחיפוי עם הקש"א במזרעת קרון כ-2 ק"מ מדרום לריחן. לכפר נכנסו פלוגת טנקים ז' ומחלקת חי"ר, והכפר שלא היו בו טנקים נכבש בקלות. מעבר לכפר התגלו מרגמות 120 מ"מ שננטשו וכן מחנה הטנקים הסורים. הסימנים היו של כוח שנסוג לא מזמן.
הטור לא עצר אלא המשיך לעבר הכפר ערמתא. על בתי הכפר היו דגלים לבנים ולא הייתה כל התנגדות. בכך נפתח הציר, וחטיבת הנ"ט 409 עברה צפונה דרך גדוד 77. הגדוד עצמו חזר לריחן וביצע "מלא מחדש". בשעות אחר הצהרים, הועבר הגדוד תחת פיקוד רמ"ט הגייס תא"ל מצנע.
קצין האג"ם של הגייס הורה למג"ד 77 להיות מוכן לתנועה בשעה 2000. בשעה 1900 הורה לו קצין האג"ם לקחת עימו תאג"ד ומספר טנקים ולנוע במהירות לעבר עין-א-טינה, שם היו לחטיבה 460 נפגעים רבים מהיתקלות בין כוחותינו. כוח החילוץ הרפואי של המג"ד הגיע לעין א-טינה ולקח על עצמו את מלאכת חילוץ הנפגעים במסוקים.
ב-10 ביוני בשעה 0400 הגיעו במסוק למג"ד 77 תא"ל יוסי פלד ואלוף אהוד ברק סגן מפקד הגייס. גדוד 77 קיבל אז הוראה לכבוש את עין א-טינה. הוא ביקש לחכות לכל הגדוד שלו ובינתיים הצטרף עם 4 הטנקים שלו להתקפה של גדוד 198 מחטיבה 460 על הכפר. הכפר נמצא נטוש.
בשלב זה הועבר גדוד 77 לפיקוד יוסי פלד. "כוח יוסי" כלל גם גדוד צנחנים מהחטיבה בפיקוד נחמיה תמרי. היעד הראשון של "כוח יוסי" היה הכפר משע'רא. 4 טנקים מגדוד 77 חברו לפי הוראת יוסי פלד לגדוד הצנחנים.
משע'רא הייתה ברצועת ההגנה הראשונה של הצבא הסורי כלפי דרום. בכפר היו אמורים להיות כפלוגת טנקים סוריים וגדוד חי"ר סורי. תכניתו של יוסי פלד הייתה לרכך את הכפר בתקיפת חיל האוויר וארטילריה ואז לתקוף אותו במקביל על ידי גדוד הצנחנים באיגוף ממערב, ועל ידי גדוד 77 עם גדוד ההנדסה וחי"ר מכיוון הכביש, בחיפוי גדוד טנקים 198 מחטיבה 460. באש הטנקים המכינה נפגעו מספר טנקים סוריים. גדוד 77 נכנס לכפר בסדר התנועה הבא: טנק מ"פ ז', טנק מג"ד, מחלקת טנקים, הנדסה, ויתר הטנקים.
הכניסה היתה בשעה 0800 לערך. ממש בכניסה הושמדו שני טנקים סוריים מאש טנקים או טילי "דרגון" של הצנחנים והכיבוש שנמשך כשעה היה מהיר יחסית וללא אבדות. זמן מה לאחר כיבוש משע'רא הורה יוסי פלד למג"ד 77 להעביר כוח שיכלול פלוגת טנקים בפיקוד הסמג"ד לחטיבת צנחנים שבפיקוד נחמיה תמרי, שנע במקביל מזרחית לאגם קרעון. עם הסמג"ד נשלחה פלוגה ח'.
יתר הגדוד המשיך להוביל צפונה, בכביש שממזרח לאגם קרעון. גם עתה נמצא המג"ד בטנק השני לאחר טנק מ"פ ז'. ההתקדמות היתה מאובטחת כאשר כל הכפרים בדרך הניפו דגלים לבנים. בצומת המובילה לכפריא שאליו הגיע חוד הגדוד בשעה 100 לערך, התגלו בבקעא מצפון לג'וב ג'נין מספר נגמ"שי בִּי-אֵם-פִּי בטווח של למעלה מ-5 ק"מ (טווח שנחשב לחריג לירי). למרות הטווח הגדול פגעו תותחנים "צלפים" בכ-6 נגמ"שים סוריים. הגדוד המשיך עוד כ-2 ק"מ מזרחה לכיוון ג'וב ג'נין ונערך לחניון לילה ולמניעת תנועת כוחות סוריים אל מעבר לליטני מערבה.
חטיבת הצנחנים של נחמיה תמרי ועימה כוח סמג"ד 77, נעה ב-11 ביוני במקביל ל"כוח יוסי" לעבר ג'ב ג'נין. התנועה לתקיפה החלה בשעה 0330 כאשר פלוגת טנקי מרכבה מובילה ואחריה פלוגת סיור ופלוגת הנדסה שהועברה עם כוח סמג"ד 77 לחטיבת הצנחנים. כל הדרך הונחתה ארטילריה לאזורים בהם היו צפויים ציידי טנקים. בשעה 0600 נכנסו פלוגת המרכבות ופלוגת ההנדסה לכפר, ותוך חצי שעה חצו את הכפר באש. ניסיון של גדוד 77 ממקומו לסייע באש טנקים לכיבוש הכפר לא צלח בשל עשן פגזי הארטילריה שהסתירו את הטנקים הסוריים שנצפו ב-9 ביוני בכפר.
פלוגת הטנקים ח' התמקמה בצפון הכפר. בשעה 0830 לערך אוכנו טנקים ושריוניות סוריים בסולטן יעקוב, במרחק של למעלה מ-5 ק"מ. למרות המרחק הגדול, פגעו תותחני כוח הסמג"ד בכ-14 טנקים סוריים טי-62 של חטיבת שריון 76 הסורית בטווח של כ-5500 מטר. מג"ד 77 סייע ממקומו באיתור מקורות ירי של "סאגרים". ממקומו זיהה המג"ד טנקים סוריים בבקעא מטווח של כ-8 ק"מ. למרות אי הסבירות של פגיעה בהם, הורה לירות עליהם ולוּ על מנת להטרידם ולחייבם להחליף עמדות.

בשעה 1200 נכנסה הפסקת האש לתוקפה.

החטיבה שרוכזה במהלך מלחמת שלום הגליל המשיכה בפעילות בגזרה המזרחית של דרום לבנון. החטיבה שנשארה ברובה בגזרה המזרחית של לבנון, לקחה חלק בימי הקרב שלאחר המלחמה ועסקה בפעילות מבצעית של החזקת קו וסיוע למוצבים בעומק השטח הלבנוני. ב-10 בספטמבר עלה כוח מגדוד 77 על מארב מחבלים באזור ג'בל ברוך. במארב נפגעו ונהרגו שלושה לוחמים. באותו חודש החליף אל"ם מאיר זמיר – מפקד כוח "טיגר" במלחמת יום הכיפורים את אל"ם קאולי כמח"ט.
כוחות החטיבה לקחו חלק בפעילות הבט"ש לצד כוחות של חטיבת "גולני" ויחידות אחרות, בהחזקת מוצבים ואף בימי קרב אל מול הכוחות הסורים וארגוני המחבלים בלבנון. הפעילות כללה סיורים ארוכים עם טנקים שנקראו "טרסות". היו אלה סיורים להפגנת נוכחות אל מול פח"ע (פעילות חבלנית עוינת) של קבוצות התנגדות שונות מקרב האוכלוסייה המקומית. הסיורים נועדו גם לחצוץ בין הפלגים היריבים השונים במקום. טנקים שימשו ככוח לפתיחת צירים, למארבים ולהחזקת מוצבים. בכל הפעילות לא היו לכוחות החטיבה נפגעים.
כוחות החטיבה נשארו בשטחי לבנון עוד זמן רב. רק פלוגות הצמ"פ התאמנו ברמת הגולן. יחד עם זאת הקפיד המח"ט לצאת מדי שנה להתארגנות ולאימון חטיבתי ברמת הגולן. הפיצול בין הכוחות המבצעים של הגדודים בלבנון לבין הכוחות העורפיים, כולל בנות הגדודים שנותרו ברובן במחנות הקבע ברמת הגולן, יצר לא מעט בעיות. נושא שמירת הקשר עם משפחות החיילים היה העיקרי במשימת הכוחות העורפיים. מטה החטיבה נותר אמנם במחנה גשור ברמת הגולן אך המפקדה עצמה התפצלה גם ללבנון.
משהתמנה אל"ם רפי נוי למח"ט, המשיכו כוחות צה"ל לשבת בלבנון, על קו האוואלי. כוחות חטיבה 7 החזיקו את הבקעא המזרחית במשך זמן רב. במשך כחצי שנה הייתה השגרה היום יומית מלווה בקרבות אש עם הטנקים והכוחות הסורים שישבו ממול.
באותה עת החלה החטיבה לקלוט את טנקי המרכבה החדשים – סימן 2. הייתה זו פעם ראשונה שטנק היה מסוגל לבצע לחימת לילה עם מערכות תצפית מתקדמות ומערכות בקרת אש מעולות.
המח"ט קבע סדר אתגרי לפעילות החטיבה:
הראשון בתחום של כוח אדם – שיפור באיכות הפיקוד של החטיבה שהשלד המרכזי בו הוא המ"פ. אחת לשלושה חודשים היה מתקיים כנס מ"פים שעסק בשלושה דברים מרכזים, דיווח מפקדי הפלוגות לפי מדדים שנקבעו מראש, שכל פלוגה הייתה צריכה לעמוד בהם והיו מורכבים מיכולות בתחום המקצועיות, המשמעת ואחזקת הטנקים; הרמה המבצעית; ומספר הקורסים שחיילים יצאו אליהם. חלקו השני של הכנס כלל הרצאה של בנושאים שונים ומגוונים.
שני האתגרים האחרים היו בתחום המקצועי של הלחימה, של לחימת השריון והראשון שבהם הוא לחימת לילה, הושם דגש יוצא דופן על לחימת לילה. 60 אחוז מהזמן ומהאמצעים של הפלוגות המבצעיות הוקדש ללחימת לילה ורק 40 אחוז ללחימת יום. הדבר השני זה היה נושא התותחנות לטווחים ארוכים וזאת בזכות מערכות בקרת אש המשוכללות ומחשבי הירי של טנקי המרכבה 2 ב'. לנושא הוקדשו אימונים רבים.
על נושא זה סיפר המח"ט: "באחת התקריות ברכס הררי סמוך לסולטן יעקוב, ישבנו שם בתוך מוצבים עם הטנקים ומולנו היו ערוכים מספר חיילים סורים. בשלב מסוים הטריד צוות של צלפים סורים את המוצב שישב מולו בטווחים של 350-300 מטר. בכל פעם שהטנקיסטים היו עולים לעמדות תצפית הסורים היו מנסים באמצעות רובי צלפים לפגוע בנו, דבר שמאוד הטריד אותנו. אנחנו זיהינו נקודה בטווח שלושה וחצי ק"מ שנמצאת ממערב לאזור, ממנה אפשר לראות את עמדת הצלפים הסורים. אלה לא התייחסו לנקודה ברצינות כי היא שכנה בטווח של שלושה וחצי ק"מ, מעמדותיהם. עלינו לנקודה עם שני טנקים בלילה והסווינו אותם. חיכינו להם שלושה ימים שיגיעו לעמדות עם תצפית מלווה ואכן ביום השלישי הם עלו והתכוננו לירי על המוצב שלנו. כשהם נערכו והתכוננו לפתוח בירי על המוצב, הם לא נזהרו. ובאמצעות 4 פגזי ח"ש שנורו ע"י שני טנקים מטווח של שלושה וחצי ק"מ הרגנו את שני הצלפים הסורים."
אפיזודה מעניינת אחרת אותה מציין רפי נוי הייתה כאשר מומחה זר לשריון רצה באותה תקופה לעשות כתבה על ארבעת סוגי הטנקים המובילים בעולם וביניהם טנק המרכבה הישראלית. האלוף ישראל טל לא רצה להיכנס לתחרות הזאת ואמר שאנחנו לא רוצים להראות את המרכבה, כי יש בה יותר מדי סודות צבאיים שאנחנו לא מוכנים לחשוף אותם. אותו ממוחה עשה כתבה על שלושת סוגי הטנקים ופרסם אותה בעיתונות המקצועית. כשטליק ראה את הכתבה הוא החליט שאנחנו מסוגלים עם טנק המרכבה לצאת להתמודד מול הטנקים שתוארו. הוא הזמין את הכתב לארץ ואנחנו עשינו לו תצוגת יכולות של המרכבה שכללה כושר תמרון ויכולות נסיעה בשטחים מוגבלים, כושר טיפוס מדרגה, ומעבר מכשול."אני הצעתי גם שנציג את יכולות המרכבה בירי לטווח רחוק, טליק אישר את זה כי לא היה לו ברור על מה אנחנו מדברים. הצבנו שם שני טנקים ולפני התרגיל כ-4 ימים עשינו חזרות בכדי להבטיח את ההצלחה והצבנו את המטרות בטווח של 4750 מטר. כשהצגנו את הדבר טליק בא אלי ואמר לי עצור, לאן אתה יורה ואמרתי לו לשם. הוא אמר מה אתה השתגעת אני לא מוכן חשבתי שאתה מדבר על 3000, 3200 מטר, אתה תעשה לי פה בזיון גדול. אמרתי לו טליק חכה, ובעוד אנחנו מדברים נתתי פקודת אש ובמטרה הראשונה פגענו בפגז שני ובשנייה בפגז ראשון. טליק כמובן נשם לרווחה ועם הרבה גאווה אמר לעיתונאי, זה לא בעיה, זה דבר יומיומי. טליק ביקש מהכתב שלא לפרסם את הנתונים המדויקים ואכן לאחר כשלושה חודשים התפרסמה הכתבה והכתב אמר שם "ראיתי טנק מרכבה משמיד מטרות בטווחים בלתי מתקבלים על הדעת". טליק חזר אלי עם המומחה והיה באמת שמח וגאה".
והוסיף המח"ט "עשינו שם תרגילים מבחינת כושר עבירות של הטנק במקומות שנראו ממש בלתי אפשריים למצבים קיצוניים. באחת התצוגות הדגמנו יכולות. צביקה גנדלמן, מג"ד 75, טיפס עם הטנק על תל השיפון ישר עד למעלה, דבר שנחשב אז לפלא. התכנון היה שיסתובב וירד וכאשר הוא התחיל לרדת מול במת הצופים שם ישבו 400 קצינים של צה"ל, שמתי לב שהטנק נכנס למהירות רבה מדי וכי הוא עתיד לחלוף אחרי הבמה. שאלתי את צביקה מה קורה? והוא ענה לי שהוא איבד שליטה על הטנק. הוא עבר את הבמה במהירות של 60 קמ"ש והמשיך כ-800 מטר נוספים עם התנופה. הקהל שלא ידע מה קרה, קם ומחא כפיים".
תקופתו של אל"ם אמי פלנט כמח"ט התאפיינה בשקט ברמת הגולן, שקט שאפשר השלמת הקליטה של טנקי המרכבה סימן 2 וכן מערך מסודר של אימונים חטיבתיים, גדודיים ופלוגתיים. אלה כללו גם שיתופי פעולה עם יחידות רגלים כולל ובעיקר עם חטיבת "גבעתי" שהוקמה באותו זמן.
באותה עת הוקמה מחדש פלוגת הסיור החטיבתית שנסגרה לאחר מלחמת יום הכיפורים. המח"ט שהתעקש שהמ"פ יהיה איש טנקים מהמ"פים הטובים ביותר. הפלוגה הייחודית הוקמה על ידי אלון וולף בראיה כי תפקידה העיקרי הוא לסייע ליחידות השריון.
לראשונה הופעלה באותו זמן טנקי מרכבה סימן 2 בקו החדש ב"רצועת הביטחון" בדרום לבנון. הטנקים סייעו במאמצים למנוע ניסיונות חדירה של החיזבאללה וארגוני המחבלים האחרים לתקיפת מוצבים וכוחות במרחב. החטיבה החזיקה בכל עת בגדוד טנקים בלבנון. זה פוצל לשתי פלוגות מבצעיות שפעלו במקביל בגזרה המזרחית ובגזרה המערבית של אזור הביטחון. הטנקים החדישים בעזרת האמצעים המודרניים שעליהם, סייעו רבות לפגוע במחבלים ביום ובלילה. באחת התעסוקות בלבנון של כוח מגדוד 82 השמיד המ"מ אמנון אסולין (לימים המח"ט), בין 15 ל-20 מחבלים. הפעילות האינטנסיבית חייבה פיתוח תורת לחימה לפעולה יעילה בשטח ההררי, תורה שאפשרה הפעלה מיטבית של הטנק, תותחו ותחמושתו.
עם מינויו של אפרים לאור למח"ט נשמרו סדרי העדיפות של החטיבה. אלה שהתבססו על לקחי מלחמת יום הכיפורים, כללו שגרה אינטנסיבית של פעילות אימונים המח"ט שלקח חלק במלחמת יום הכיפורים, בהתבסס על ניסיונו האישי, רדף אחר כל מי שהיה מוכן להתאמן וניצל לשם כך את כל המקורות האפשריים כולל קורס מג"דים, מ"פים ותרגילי כוננות. בתרגילים חטיבתיים ותרגילים גדודים התאמנה החטיבה יותר מהחטיבות האחרות. במקביל החזיקה החטיבה כמעט בכל הזמן כגדוד טנקים בגזרה המזרחית של לבנון. הגדוד לקח חלק בתקריות השונות במרחב.
המקרים סוכלו פיגועים ובחלקם נהרגו המחבלים. כוחות החטיבה נאלצו להתמודד עם מטענים, עם ירי של צליפה מרחוק, ועם חוליות נ"ט. החטיבה קיימה בכל אחת מהתקופות סדרה של מבצעים יזומים בהם שולבו גם אנשי השב"כ, המת"ק (מפקדת התיאום והקישור) ודובר צה"ל. כל הפעולות בוצעו על פי נוהלי קרב סדורים שכללו שלבים של הערכת מצב ומתן פקודות, וכן פיקוד ישיר על הנעשה בשטח. בתקופה זו נפצע מכדור סמ"פ של החטיבה וחזר במהרה לפעילות. במרחב החטיבה נפצע חקלאי אחד מפגיעה של פצצת מרגמה.

האינתיפדה הראשונה 1987 – 1988

גדודי החטיבה שפעלו בשטחי יהודה ושומרון ללא טנקים, ביצעו פעילות חי"ר מגוונת מול ההתנגדות של "זורקי האבנים", הבקבוקים וחפצים שונים אחרים. זה כלל סיורים, מארבים ומעצרים על פי הנחיות השב"כ. מפעם לפעם הופעלו הגדודים בתעסוקה לטיפול באירועים של מטענים. על אף הפעילות המגוונת נותרה כל העת גם זמן לאימונים כדי לשמור על כשירות מבצעית.
הכוחות שהו באזור יהודה ושומרון, בערים המרכזיות וגם בכפרים באזורי שכם וגוש עציון. גדוד 82 בפיקודו של בני פרץ פעל במרחבה של חטיבת אפרים כולל באזור טול כרם. המשימה היתה שמירת הסדר, במקום שיש מפגינים או שיש ניסיון לפרוע סדר. הכוחות לא השתמשו בטנקים אלא ברכבים ובפעילות רגלית שאותה טיפח המח"ט. כללי הפעולה לא נקבעו בשטח. המח"ט הקפיד לא להשאיר את ההחלטה של איך לנהוג בכל הקשור להפעלת הכוח ולפתיחה באש, על החיילים ומפקדי המשנה. יחד עם זאת התאפשר למפקדים להיות היוזמים, ועצמאיים ככל שניתן. הכוחות בגזרות הפריסה היו בסדרי כוח של פלוגות או מחלקות. היו אלה חמישה חודשים של תקופה שוחקת. המח"ט פעל רבות בקרב מפקדי החטיבות במרחב כדי למנוע את פיצול הכוח ולשמור על המתכונת הגדודית או הפלוגתית האחודה.

מבצע "חוק וסדר"

ב- 3 במאי 1988 יזם צה"ל מבצע שנקרא "חוק וסדר". המבצע בפיקוד חטיבת הצנחנים ומפקדה אל"ם מופז, נערך לאחר שרבו ניסיונות החדירה של המחבלים בגזרת הר דוב – ואדי שבעא וגבר גל הפיגועים נגד אזור הביטחון, שבוצעו על ידי אנשי החיזבאללה שהתבססו בכפר מיידון ובסביבתו. במבצע שנערך בשני שלבים, הופעלו כוחות חי"ר, כוחות שריון ובהם גדוד 77 של החטיבה, (גדוד 75 נותר ככוח חילוץ באזור שער "עגל"), וכן יחידות ארטילריה ומטוסי חיל אוויר:
בשלב הראשון בוצעו סריקות בוואדי שבעא ובכפרים שבעא, מימס, כפר א-זית ועין עטא להשמדת מחבלים ואמצעי לחימה. כמו כן פוזרו כרוזים המזהירים את תושבי הכפרים משיתוף פעולה עם המחבלים.
בשלב השני ב-4 במאי נכבש הכפר מיידון, כפר שננטש על ידי תושביו והפך להיות בסיס מחבלים. פלוגה ו' מגדוד 77 חדרה לעומק שטח האויב עד לאזור הכפר עצמו. בלחימה בכפר שבוצר נהרגו שלושה מחיילי הצנחנים ונפצעו 17. למחבלים היו כ-30 הרוגים. בגמר הכיבוש פוצצו בתי הכפר על ידי כוח של גדוד 605 שאובטח על ידי טנקים מגדוד 75. ביום שלמחרת הושלמו הסריקות ופוצצו המתקנים הנותרים.
והוסיף גרשון הכהן, מג"ד 75: "בבוקר אני עומד על קלעת ג'בור ומגיע מפקד יק"ל, אגמון, עם גנרל לאחד. וגנרל לאחד אומר בתחושת החמצה קלה, וואלה ראחט מיידון, ראחט מיידון, כלומר הלכה מיידון. זו היתה תקופה עם המון פעילות."

בטחון שוטף

בתקופתו של דוביק רוזנטל כמח"ט, בשנים 1988 – 1990, התפצלו גדודי החטיבה בין משימות שונות. גדוד נותר ברמת הגולן במשימות של אימונים וכוננות. גדוד אחר שולב בכוחות שפעלו בדרום לבנון ולאורך הגבול הצפוני. גדוד שלישי פעל מתוך בסיסו במחנה "ברקן" במשימות של ביטחון שוטף ככוח חי"ר, בשטחי יהודה ושומרון.
הגדוד שפעל בדרום לבנון פוצל למחלקות ולצוותים בודדים החטיבה ומפקדת הגדוד שקדו על המטרה לפיה יכנס הגדוד לתעסוקה מבצעית כשהוא מלוכד ומאוחד. משימותיו שכללו בין השאר מארבי לילה רבים חייבו הקפדה על ערנות, על משמעת ועל רמת ביצועים גבוהה. מרבית פעולות הפח"ע בלבנון בוצעו על ידי התארגנות של מחבלים פלסטינים. הטרור של גורמים שיעים היה רק בראשיתו.
המבחן המרכזי של מפקדת החטיבה הייתה להמשיך בבנין הכוח ולשמור על המסגרת החטיבתית. מפקד החטיבה ומטהו שקדו על מאמצי האימונים. החטיבה שהתחרתה בחטיבת האחות 188, שולבה בתרגילים רבים כולל בקורסי המ"פים והמג"דים ובתצוגות אש שונות. קצינים נשלחו להכשרות ולפרויקטים שנועדו להקנות להם יתר עצמאות. מאמץ נוסף עסק בהכשרת פלוגת הסיור אליה הופנו באותה עת לוחמי חי"ר מחטיבת גולני.
הפריסה היו בסדרי כוח של פלוגות או מחלקות. המח"ט פעל רבות בקרב מפקדי החטיבות במרחב כדי למנוע את פיצול הכוח ולשמור על המתכונת הגדודית או הפלוגתית האחודה.
השגרה נמשכה גם משהתמנה צביקה גנדלמן למח"ט. צביקה גדל בחטיבה והיה בה טנקיסט, מ"פ מפקדה סמח"ט קצין אג"ם ומח"ט, לפקד על החטיבה לדבריו היה בהחלט סגירת מעגל די ייחודית. התקופה בין השנים 90 ל-92 התאפיינה בפעילות מבצעית בגזרה המזרחית ברצועת הביטחון בדרום הלבנון, ופעילות לשמירת הביטחון והסדר בשטחים. הפעילות ביהודה ושומרון התרכזה בערים המרכזיות, שכם, ג'נין, טול כרם. היא כללה סיורים מארבים בעיקר פעולות חי"ריות אם כי במספר הזדמנויות נכנסו גם טנקים לפעילות בתקופות קצרות. הפעילות בדרום הלבנון עסקה ביטחון שוטף ובאבטחות מוצבים, כל הנושא של מארבי הטנקים קיבל תנופה רבה.
ברוב הזמן פוצלו גדודי החטיבה בין המשימות השונות: באיו"ש החזקנו את ברקן, בלבנון את רכס עלי טהר והבופור פרוסים גדוד אחד נשאר כל העת ברמת הגולן. פלוגת הסיור המחודשת תפסה חלק גדל בפעילות המבצעית. מעמד בקרב היחידות המיוחדות בצבא השתפר, ובהחלט היה ביקוש רב מאוד לגיוס אליה.
החטיבה המשיכה לעסוק בנושא התכוננות למלחמה, להגנה ברמת הגולן. זה כלל, אימונים בכל הרמות. בתקופה זו ירדה החטיבה בפעם הראשונה מזה זמן רב לתרגיל חטיבתי בצאלים. ומוסיף המח"ט צביקה: "בחטיבה הייתה אווירה ייחודית. השבתות היו מאוד מיוחדות עם האוכל של כחלון וטיבי, הטבחים הבלעדיים שליוו את החטיבה הרבה שנים ועם המאכל המפורסם החטיבתי המפרומה, שֵם דבר בארוחות הערב של יום שישי ".
יצחק (חקי) הראל היה המח"ט בין 1992 לסוף 1993. באותה עת שמשה החטיבה ככוח הטנקים המרכזי שפעל בשטחי לבנון בהם החזיק צה"ל. חטיבה 188 עסקה בעיקר בפעילות אימונים בשל הסבתה לטנק החדש, מרכבה סימן 3. את החטיבות האחרות שלהן טנקי "פטון", מיעטו לשלב בפעילות בלבנון והעומס ברובו נפל על חטיבה 7. הפעילות נחלקה למחזורים של 17-17, כלומר 17 שבועות של תעסוקה מבצעית בלבנון ו-17 שבועות של אימונים אינטנסיביים מחוץ לרצועת הביטחון.
טנקי החטיבה הופעלו בעיקר בגזרה המזרחית של "רצועת הביטחון" כולל במרחב הקדמי של ריחן ועיישיה. הייתה זו תקופה של פעילות מבצעית מורכבת וקשה, שכללה מספר גבוה של אירועים והיתקלויות. באין ספור אירועים לחמו הטנקים מול פעילות מחבלים בגזרת רכס עלי ט'אהר, בבופור ובמוצב "דלעת" ובאזורי הר דב והחרמון. לקחי האירועים נלמדו במהירות והביאו אף לשיפורים טכניים בטנק עצמו. הלחימה המיוחדת חייבה גם שינויים בטכניקות קרביות שנלמדו והוטמעו לפני כל כניסה חדשה לקו. גם פלוגת הסיור החטיבתית שולבה בלחימה בלבנון ככוח חי"ר מעולה. היא לקחה חלק במבצעים ובפעילות הרצופה של תצפיות ומארבים במהלכם פגעה במספר רב של מחבלים. ביום ו' 12 ביוני, לדוגמה, נתקל כוח מהפלס"ר ששכב במארב בוואדי עיון בחולית חיזבאללה. במהלך ההיתקלות נהרגו שני מחבלים וככל הנראה מחבל פצוע ברח מעבר לקו האדום, גבולה של רצועת הביטחון.
רבים מהלוחמים של החטיבה ומאמצעי הלחימה נפגעו במהלך הפעילות השוחקת. השגרה המבצעית בלבנון כללה גם את השיירות באמצעותן יצאו הלוחמים לביתם פעם בשבועיים שלושה. רבות מהשיירות הותקפו בדרכן אל הקו הקדמי וממנו. האימונים של יחידות החטיבה היו ברובם בשטחי רמת הגולן. כאן ארחו יחידות החטיבה את קורסי המ"פים והמג"דים. יחד אתם ביצעו תרגילים במהלכם שובו גם מטוסי חיל האוויר שסייעו לכוחות אך סבלו לעיתים מקשיי זיהוי ותקפו גם את כוחותינו.
הפעילות בלבנון התעצמה וכללה גם התמודדות אינטנסיבית עם טילים נ"ט, פצצות מרגמה ומטל"רים שנורו לעבר העמדות והמוצבים ומטענים שהונחו על ידי מחבלי החיזבאללה והארגונים הפלסטינים. גדודי החטיבה ששהו בלבנון תקופות ארוכות שהגיעו לפעמים עד לחמישה חודשים רצופים פיקדו על גזרות לחימה כמו למשל על המרחב שבין מטולה להר דוב תחת פיקוד החטיבה המזרחית של יק"ל. גזרת הפעולה כללה גם את השטח החיוני של הבופור ומוצב "דלעת הגדודים בתעסוקה פיקדו בגזרתם על כוחות ואמצעים רבים כולל כוחות חי"ר , ארטילריה, ומטוסים. במספר תקריות הפעיל הגדוד גם תצפיות, גששים ומסוקי קרב.
את התקופה תאר המח"ט גרשון הכהן שהתמנה לתפקיד ב- 1993: "היתה תקופה ארוכה של כישלונות קטנים שהצטברו וגרמו לתחושה שהטנקיסטים שלנו לא פועלים נכון, מה שהיה חסר להם זה יוזמה ברמות הנמוכות. הרוח היתה רוח הנכונה אך חסר הידע. בגדוד 77 יואב סובול בריחן הדף התקפה על ריחן עם טנק, כשאף אחד לא יכול להגיע לעמדות, רק הוא היה בטנק מחוץ למוצב ואלמלא הוא עמד בעמדה ולא זז הם היו מצליחים לעבור אותו ולכבוש את המוצב, 4 טילי סאגר נורו עליו והוא לא זז. בג' באב נהרג לנו יוסי ויינשטוק מגדוד 77 בעמדת "צרצר 19" בין עישייה לריחן מטיל סאגר והתותחן שחילץ את הטנק כי גם המ"מ נפצע. המ"פ עופר לקח אותו חזרה לפעילות באותו יום איתו בטנק, והבחור הפך להיות חייל מצטיין".
מאמץ מיוחד הוקדש בחטיבה לאימונים אל מול איומים אלה. ובהם לחימה כנגד גרילה. בחטיבה פותחו מאפיינים של מסלולי צוות והושם דגש על פעולות של צמדי טנקים במסלולים השונים. תשומת לב הוקדשה למאמצים למנוע היפגעות של חיילים. הכוחות שמרו על עצמם גם באמצעות טכניקות של "חתימה נמוכה". כוחות החטיבה ששולבו במארבים ובפעילות אחרת הצליחו לזהות חוליות של משגרי טילים ומטל"רים ולפגוע במספר מחבלים.
את תפיסת ההפעלה הפיקוד והשליטה באותה עת תאר המח"ט: " הבעיה היתה איך לפתח את היוזמה ברמת הפיקוד הזוטר. רק אז הבנו עד כמה כאשר הטנקים פועלים באופן בודד דרוש פיקוד מסוג אחר. פלוגת הטנקים במלחמה עובדת כמסגרת שלמה. בלחימה בלבנון טנק פועל עצמאית וקבלת ההחלטות היא של מפקד הטנק הבודד. זה לא משנה אם הוא סמל או סרן. וכשהבנו את זה הבנו שיש להכין אחרת את המפקדים, בין היתר באופן שמבזר סמכויות. קשה מאוד להצביע על קשר סיבתי בין תפיסת פיקוד לבין תפנית כזו. אחד הדברים שעשינו בכדי ללמוד את השוני הגדול זה תרגיל מודל שהסרטנו אותו, ואז ראינו שתרגולות יסוד שטנקיסט מבין אותם ופועל לפיהם, לא מתאימות. כשטנק מותקף בעמדה כאשר הוא מחפה על פתיחת ציר לחי"ר ע"י מחבלים וחוטף סאגרים, ע"פ התרגולות הטנק צריך לנסוע לאחור בכדי להתחמק מהטילים. קרו לנו מקרים כאלה בדיוק וחלק מהטנקים דלגו לאחור, לא בגלל שהם "שפנים" אלה בגלל שהם מקצוענים שחתרו למקצועיות שאינה מתאימה למצב הלחימה הזה. וכך דרך תרגילי סימולציה עם פירוטכניקה וניתוח התגובות של הטנקיסטים, ראינו כיצד האינסטינקטים מוטבעים בהם לכיוונים של מלחמה מסוג אחר. מששינינו את הכיוון בהחלט התחילו להיות הצלחות.""אחת מנקודות התפנית שאפשר לציין היתה בדצמבר 93 בבופור, אירוע שבו פעלו גם מ"פ ג' איציק רונן וגם סמג"ד 82 שי שילה. שניהם הובילו לתפנית בלחימה במחבלים. היתה היתקלות של שיירה ובה מח"ט 769, עמוס בן אברהם. שי שילה שהיה במקרה במוצב רץ לטנק היחיד שהיה שם וטס איתו להסתער. המ"פ שזה היה הטנק שלו ראה שאין לו טנק, עלה על נ"נ ורץ רגלית להסתער. הטנק של שי שילה נסע בשטח סלעים ענק, שבר את הטנק. הם הגיעו אל המחבלים מהצד השני של הגבעה, חסמו את דרך הבריחה שלהם ואחר כך חיסלו אותם. תפנית זו הביאה אחרי זה לשרשרת של הצלחות. המג"ד באותו מקום בני פרץ מג"ד 82 תרם רבות לשינוי. לאחר מכן הוסיפו לתרומה גם המג"דים האחרים, מג"ד 75 אייל זמיר ומג"ד 77 עופר סגל ואחריו מוטי כידור ומג"ד 82 גיל בן חיים, שעשו כולם עבודה מצוינת"."אני זוכר לדוגמה שהייתי דורש מכל מט"ק שיצייר את אזור העמדה שלו ויתלה את הציור מעל העמדה. הבנתי שמה שאתה מצייר אתה לומד. הרוח היתה מאוד עניינית בלי פוזה, בלי דיסטנס מיותר המ"פים הרגישו מאוד בעלי מרחב החלטה והשפעה וזה השפיע עליהם גם לחתום קבע".
פעילות נוספת של גדודי החטיבה הייתה באזורי יהודה ושומרון. גדוד 75 לדוגמה, שהה, בעקבות הרצח במערת המכפלה שבוצע על ידי ברוך גולדשטיין, באזור חברון במשך כחמישה חודשים. הגדוד הפעיל שתי פלוגות מבצעיות ופלוגת חי"ר. עיקר הפעילות הייתה בכפרים וביניהם אל מול השלכת אבנים ובקבוקי תבערה. בנוסף פעולו הכוחות עם השב"כ במבצעים ללכידת מבוקשים בפשיטות ובסגרים על כפרים שלמים.
בצד הפעילות האינטנסיבית נמשכו המאמצים לשמור ולשפר את רוח החטיבה, את הגאווה של ההשתייכות, את ההזדהות עם החטיבה. באותם ימים נפתח אתר הנצחה חטיבתי, והתקיימה בסיוע ראש העמותה של החטיבה, יוחנן פלץ, עצרת גדולה ומרשימה.
באוגוסט 1995 התמנה אל"ם דני ביטון למח"ט. החטיבה המשיכה לעסוק בבנין הכוח, בהכשרת טנקיסטים באימוני צמ"פ ובפעילות אימונים וכוננות אל מול הסורים ברמת הגולן. במקביל לקחו יחידות החטיבה חלק בפעילות המבצעית בדרום לבנון וכן בפעילות הביטחון המשותף בשטחי יהודה ושומרון.
יחידות החטיבה והמפקדה עסקו בסדרה של השתלמויות שהוטלו על ידי מפקדת האוגדה, בתרגילי הגדודים והחטיבה. תוצאות האימונים קצרו פירות. פעמים קיבלה החטיבה את פרס הצמ"פ המצטיין ותעודת הערכה מהרמטכ"ל על היותה חטיבה מצטיינת. בתוך היחידות הוקדשה תשומת לב לנושאי חינוך ומורשת. בחטיבה עסקו רבות בנושאי הפרט ושמו דגש על נושא החיילים הבודדים.
גדוד 75 נטל חלק במבצע דין וחשבון. הגדוד עלה ללבנון, במטרה לפעול בעומק השטח אך פעולתו בוטלה משהתברר שאין בה צורך. משהתמנה אמנון אסולין (אשל) למג"ד שפעל הגדוד בלבנון בתעסוקה שארכה- 4 חודשים. בינואר 1966 נטל הגדוד חלק במבצע "ענבי זעם", אך כיוון שלא הופעלו כוחות מתמרנים בתוך שטח לבנון פקד הגדוד על העיר קרית שמונה. המג"ד כמפקד העיר היה אחראי לביטחון האזרחים במקום עד שהגיע למקום מפקדת אוגדה שקיבלה את הפיקוד. מפקדת הגדוד פעלה במקביל בשני מישורים היא נותרה אחראית לאפשר לאזרחים לקיים חיים תקינים, אחריות שכללה גם אספקת מזון בעת נפילת הקטיושות, ובמקביל המשיכו הכוחות הלוחמים לפעול בתוך לבנון, כשהגדוד המשיך לעסוק בתחזוקת הכוח והטנקים, שפרסו במוצבים וביניהם בקו הקדמי של רצועת הביטחון. מפקדות הגדודים שבתעסוקה עסקו בעיקר בהספקה לכוחות הקדמיים. עיקר הפעילות הלוגיסטית בוצעה באמצעות שיירות שנעו בלילות. כדי להקטין את אפשרויות החיכוך הוחל גם באספקה ובהחלפת חיילים במוצבים באמצעות מסוקים.
במהלך הפעילות בלבנון אירעו מספר אסונות שהגדול ביניהם היה אסון המסוקים. בליל ה-4 בפברואר 1997 המריאו משדה התעופה במחנים שני מסוקי יסעור ובהם 73 לוחמים ואנשי צוות אוויר, שהיו בדרכם למוצבי הבופור ו"דלעת" (תל דבשה) ברכס עלי ט'אהר שבדרום לבנון. כשהתקדמו המסוקים צפונה הם נתקלו במזג אוויר קשה. כשהיו בגובה של 300 רגל מעל שאר ישוב הם פגעו אחד באחר והתפוצצו באוויר. כל נוסעי המסוק וצוותי האוויר נספו בתאונה. בין ההרוגים היו גם חמישה מלוחמי חטיבה 7 מגדוד 75 ועוד שני לוחמים מחטיבה 460 שסופחו לחטיבה כדי לסייע בעיסוק הלבנוני. לוחמים אלה היו אמורים לעלות על הטנקים שלהם במוצבי הקו.
מג"ד 75, שהיה בחפיפה בקו עם מג"ד 53, הגיע לאזור ההתרסקות יחד עם מג"ד ההנדסה 603 ומיד החלו בניסיונות ההצלה, באיתור ובזיהוי הנופלים. המג"ד שקרא את המצב הורה מידית להכניס את כל חיילי הגדוד והכוחות המסופחים לפעילות, והנחה את המפקדים לפעול לייצוב המשבר הצפוי. הגדוד נערך להשתתפות בלוויות ולביקור ושמירת הקשר עם משפחות הנופלים.
במקביל נמשכה תעסוקת יחידות החטיבה גם ביהודה ושומרון. כאן הייתה עיקר הפעילות מול התנגדות בלתי מזוינת. כוחות החטיבה עסקו בסיור ובהפגנת נוכחות לאורך צירי התנועה, בתצפיות ובשמירה והגנה על היישובים האזרחיים באזור.
בנוסף ולאחר אסון המסוקים נהרג בתקרית במוצב דלעת ליאור שבתאי, טען קשר איש החטיבה. באותה תקרית לחם צוות טנק מגדוד 75 בצורה יוצאת דופן כשפגע במחבלים רבים של החיזבאללה שתקפו את המוצב. מפקד הטנק המ"מ מרדכי עציון שנפגע מפגיעת טיל נ"ט וכמעט שאיבד את ידו. הטנקיסטים שלחמו באירוע נמצאו ראויים לכל שבח. כשבועיים לאחר מכן שוב נהרגו שניים מחיילי החטיבה בתאונת דרכים מצערת.
גם בשנים בהם פיקד אל"ם שמוליק רוזנטל על החטיבה, הושם הדגש על פעילות הקשורה לבנין הכוח ובמיוחד לטיפוח שדרת המפקדים והגורם האנושי בחטיבה, כל זאת בצד פעילות הביטחון השוטף המתמשכת בגזרות השונות. החטיבה פעלה במחזוריות של ארבעה חודשים של פעילות בט"ש ושל אימונים. עיקר הפעילות המבצעית של גדודי החטיבה, כל אותה עת, הייתה ברצועת הביטחון בלבנון. פלוגה אחת נערכה ברכס הבופור ופלוגה שנייה במובלעת של ריחן ועיישיה. הטנקים נאלצו, זו לראשונה להתמודד מול איום של טילים נ"ט מדגמים מתקדמים שנורו לעברם. בתקופה זו נפגעו מספר טנקים של החטיבה שהיו בפעילות מבצעית באזור בין הנפגעים גם שני מפקדים מגדוד 77, רונן חיון ואלעד שמעוני.
אימוני החטיבה כללו תרגילים חטיבתיים ואירוח של קורס מ"פים ומג"דים. מלבדם לא היו מבצעים רחבי היקף. ההתמקדות כללה גם פיתוח של תורות וטכניקות קרביות שנועדו לתת תשובה לאיומים החדשים בשטח, בעיקר בגזרת לבנון.
אל"ם יעקב אייש החל את תפקידו כמח"ט כשהחטיבה המשיכה בפעילות המחזורית של תעסוקה ואימונים. גדודי החטיבה המשיכו בתעסוקה האחד בדרום לבנון ושנים בשטחי איו"ש, בדרך כלל בדרום הר חברון. הגדוד בלבנון שפעל תחת פיקוד החטיבה המרחבית המזרחית פרס את הטנקים לכל רוחב הגזרה, כולל במוצבים בדרום לבנון.
בתום פרקי התעסוקה המבצעית בוצעו אימונים גדודיים שהסתיימו בתרגילים גדודיים מאוד מורכבים. הגדודים בצעו תרגילים יחד עם גדודי החי"ר. קשר טוב נוצר גם בין מפקדות החטיבות שתכננו וביצעו אימונים ובתרגילים משותפים . ביולי 99 טיפלה החטיבה בדרכי ההתמודדות עם אתגרים חדשים שהציב הצבא הסורי ברמת הגולן. בהשתלמות שערכה החטיבה לכלל הצבא השתתפו מלבד גדודי החטיבה גם גדודים של האגד הארטילרי, גדוד מחטיבת הצנחנים, כוחות מגולני ומיחידות מיוחדות.
בשל המודעות לאיום נ"ט ודרכי התמודדות איתו לא נפגעו עם טנקים באירועים השונים בגזרות הלחימה ובעיקר בלבנון שם נורו לעברם גם טילים נ"ט.
הכרזת ראש הממשלה אהוד ברק על נסיגה מתוכננת מדרום לבנון הייתה ברקע הפעילות המבצעית. השגרה המתוחה בצל הנסיגה הצפויה חייבה פעילות הסברתית. החיילים הבינו את המצב המיוחד והמשיכו בתפקידיהם. שני אירועים בולטים בתקופה הזאת היו חיסול של חולית מחבלים מתחת לבופור על ידי כוח מפלוגה ח' של גדוד 77 שחיסל חוליה בהסתערות של טנקים. באירוע נוסף בפיקודו של מ"פ כ' מגדוד 75, חוסלה חולית מחבלים ליד "הבית של משפחת צנעני".
בצד האימונים והמבצעים הוכנה גם עצרת חטיבתית מרשימה בשלהי שנת 1999 עם היציאה של היחידות מהקו. בנוסף שקדו בחטיבה על פעילות נוספת כמו ימי ספורט ופעילות תרבותית רבת היקף.

הנסיגה מלבנון

את הנסיגה מדרום לבנון במאי 2000, ביצע גדוד 82 בפיקודו של גיא ברלב, שהיה אז הגדוד התורן באזור הביטחון, ויצא תחת אש מאזור מוצב "דלעת" והבופור בציר אחד, ומאזור עיישיה וריחן בציר אחר. לאחר השלמת הנסיגה פרסם הרמטכ"ל רא"ל שאול מופז פקודת יום בזו הלשון:"חיילי צה"ל ומפקדיו,
שמונה עשרה שנים היה פרוש צה"ל בדרום לבנון, וזאת לשם מטרה אחת ברורה: שמירת גבולה הצפוני של מדינת ישראל וביטחון תושביה.
היום, יום ד' י"ט באייר תש"ס, 24 במאי 2000, השבנו את חיילנו הביתה. צה"ל התייצב לאורך הגבול בין ישראל לבין לבנון, מחוץ לאזור הביטחון, עפ"י החלטת ממשלת ישראל.
במשך שנים ארוכות פעלו לוחמי צה"ל, ביבשה באוויר ובים, יום יום, שעה שעה – במבצעים, במארבים ובלחימה מתמדת.בכלל זה פעלו גם יחידות מודיעין, טכנולוגיה, לוגיסטיקה ורפואה וגורמי צבא וביטחון רבים אחרים. היו אלה המפקדים בפיקוד הצפון וחייליו שנשאו בעיקר הנטל, וביצעו את מלאכה זו במסירות, בנחישות ותוך שיפור מתמיד.
שמונה עשרה שנות מלחמה בלבנון גבו מחיר יקר. נזכור את טובי בנינו אשר שילמו בדמם ואת משפחותיהם שנותרו כואבות. לא נשכח את מחויבותנו לנעדרינו ושבויינו. נושיט יד תומכת לאחינו הפצועים והנכים אשר מלחמתם האישית עדין לא תמה.
חוב מוסרי אנו חבים לבני בריתנו, חיילי צבא דרום לבנון, אשר איבדו גם הם רבים מבניהם, עת לחמו לצדנו כתף אל כתף. איננו שוכחים אותם גם עתה, בשעתם הקשה.
חיילי צה"ל ומפקדיו.
לא תמה המערכה, טרם הגיעה העת להניח את כלי נשקנו. עלינו להמשיך ולהבטיח, בתנאים חדשים, את ביטחון תושבי הצפון אשר עמידתם ואחיזתם היו לנו ולעם כולו דוגמה, מופת ומקור כוח.
פנינו לשלום ואנו מקווים כי השקט ישרור בגבול הצפון. אולם ידע כל אויב הקם עלינו כי לא נהסס לפעול במלוא כוחנו כדי להגן על זכותם של תושבי הצפון לקיים חיים שלווים, שקטים ובטוחים בביתם.
אנו יוצאים מלבנון כצבא בוטח בעוצמתו, מיומן ומנוסה. צבאנו מצויד במיטב אמצעי הלחימה המתקדמים, אך עיקר כוחנו ומבטחנו בכם, הלוחמים, המפקדים וכל חיילי צה"ל.
ולכם הלוחמים השבים מלבנון, אני גאה בכם וסומך עליכם, חיזקו ואימצו.
לאחר הנסיגה המשיכו טנקים של החטיבה בפעילות מבצעית לאורך גבול הצפון. טנקים של פלוגה כ' מגדוד 75 בהר דוב חיסלו באש טנקים מכיוונים שונים חולית מחבלים. החטיבה ניצלה את ההפוגה הזמנית בפעילות האינטנסיבית וביצעה בדצמבר 2000 תרגיל חטיבתי נרחב שבו לקחו חלק גם גדודי ארטילריה, גדוד רגלים של גולני, גדוד הנדסה וכוחות נוספים. התרגיל הנרחב ביום ובלילה היה מוצלח ביותר וסיכם תקופה של אימונים מקיפים.

"גאות ושפל" (האינתיפדה השניה) 2000 – 2005

הפעילות מול הפלסטינים

הפעילות אל מול הפלסטינים המשיכה להיות הפעילות העיקרית של החטיבה גם משהתמנה אל"ם איל זמיר למפקדה. עד אז לקחו חלק בלחימה רק הגדודים. באותה עת וזו לראשונה הוכנסה גם מפקדת החטיבה לפעילות מבצעית ברצועת עזה. מפקדת החטיבה קיבלה את הפיקוד על הגזרה המרכזית של הרצועה. תחתיה הועמדו גדודים שונים לא אורגנים ביניהם גדודי טנקים מחטיבות אחרות וגדודי רגלים של "גבעתי". באותה עת פעלו הגדודים האורגנים של החטיבה בגזרות אחרות והיא נתבעה גם לוודא את איכות הביצוע שלהם תחת פיקוד של גורמים אחרים.
מרחב החטיבה כלל את הכביש לגוש קטיף ומספר ישובים מבודדים. הפעילות כללה סיורי גדר למניעה של חדירת מחבלים לשטחי ישראל, וכן פעילות מגוונת בתוך הרצועה. החטיבה נאלצה להפעיל מגוון רחב של יכולות שלא הייתה מורגלת בהם ביניהן הפעלת מזל"טים ומסק"רים וכן שליטה על פעילות של יחידות מיוחדות כמו הסיירות של "גולני" ו"גבעתי". החטיבה פעלה במספר רב של מבצעים יזומים לאורך גדר המערכת (על ציר "הוברס") והצירים האחרים, ובתוך השטחים הבנויים, ללכידת מבוקשים ולסיכול פיגועים.
בתקופת פעילות נוספת של מפקדת החובה ברצועה כבר שולב גדוד 77 בלחימה. החטיבה יזמה מספר ניכר של מבצעים בעיקר אל מול מחבלים שניסו לפגוע בכפר דרום וברכבים הנעים אל ומגוש קטיף. בכל המקרים סוכלו פיגועים ובחלקם נהרגו המחבלים. כוחות החטיבה נאלצו להתמודד עם מטענים, עם ירי של צליפה מרחוק, ועם חוליות נ"ט. החטיבה קיימה בכל אחת מהתקופות סדרה של מבצעים יזומים בהם שולבו גם אנשי השב"כ, המת"ק (מפקדת התיאום והקישור) ודובר צה"ל. כל הפעולות בוצעו על פי נוהלי קרב סדורים שכללו שלבים של הערכת מצב ומתן פקודות, וכן פיקוד ישיר על הנעשה בשטח. בתקופה זו נפצע מכדור סמ"פ של החטיבה שחזר במהרה לפעילות. במרחב החטיבה נפצע חקלאי אחד מפגיעה של פצצת מרגמה.
טנקים נוצלו כל העת גם באזורים העירוניים בעיקר בשל המיגון שהם מקנים ובשל עוצמת האש שלהם.
הטנקים הוכיחו עצמם בפעילות המגוונת בזכות המפקדים המקצועיים שידעו להפעיל את הכוח ולנצל את עוצמתם בצורה שקולה תוך מאמצים רבים למנוע פגיעה בחפים מפשע. הפעילות המתמשכת מתוך הכלים, התנאים הקשים והצורך להסתגל, לעיתים לשהייה של 14 שעות רצופות בתוך הטנק, בחמסינים של עזה ובשלג של חברון, יצרו דרך חיים והווי מיוחד של אנשי הצוות והמפקדים.
בכל התקופה ביצעו כל שלושת הגדודים ופלוגת הסיור פרקים ארוכים של פעילות מבצעית רצופה עם מעט מאד הפסקות להתארגנות ואימונים. גדודי החטיבה פעלו ברצועת עזה אך גם במרחבי יהודה ושומרון. גדוד 75 המשיך בסבבי תעסוקה מבצעית ככוח טנקים וככוח חי"ר במרחבי השומרון כמו גם על גבול הלבנון. גדוד 82 התמחה בלחימה בתוך רצועת עזה שם שהה תקופות ארוכות ביותר.
בנוסף המשיכה החטיבה כל העת לעסוק בנושאי בנין הכוח וביצעה אימונים בכל פרק זמן שאִפשר זאת. הצמ"פים נמשכו והפכו להיות גוף האימונים העיקרי. ככזה מטופלת גם הכוונה לרכז את כל אימוני הצמ"פ בקרבתם של שטחי אימונים נרחבים בדרום הארץ. פלוגות אחרות של הגדודים הצליחו להוציא מחלקות לאימונים תוך כדי ובמהלך תקופות של לחימה. החטיבה פעלה גם לשיפור אמצעי הלחימה שברשותה. מערכות ממוחשבות שהוכנסו לטנקים יאפשרו שיפור רב בכל נושאי הפיקוד והשליטה, ההתמצאות ויכולת הלחימה בתנאים קשים. כמו כן יביאו שינוים ארגונים לתוספת כוח ולהגברת עוצמת החטיבה. בקיץ 2005 לקחו יחידות החטיבה חלק במבצע ההתנתקות מאזור עזה. הכוחות ביצעו את חלקם יחד עם שאר יחידות האוגדה על הצד הטוב ביותר.
מיד לאחר ההתנתקות החליף אל"ם אמנון אשל (אסולין), מוותיקי המפקדים בחטיבה, את אל"ם אייל זמיר. המח"ט המשיך להפעיל את החטיבה בתעסוקות השונות ובמקביל פעל לקלוט ולקדם מערכות פיקוד ושליטה חדשות, האמורות לשמש את כלל כוחות השריון ויחידות השדה בשדה הקרב העתידי כחלק מ"צבא היבשה הדיגטלי".
במקביל הופנו עיקר המאמצים לשמירת כישוריה ויכולתה המבצעית של החטיבה, שעברה לשם כך ארגון מחודש של הכוח הלוחם, כולל קליטתו של גדוד ההנדסה 603, כחלק אורגני מהמערך הלוחם. החטיבה המשיכה ואף תגברה את מערך האימונים. הדגש הושם על האימון הרב חילי ולקחו בו חלק יחידות שריון, רגלים, תותחנים, הנדסה וחיל האוויר. החטיבה נבחרה להוביל תהליך משמעותי של שיפור הפיקוד והשליטה בשדה הקרב, וככזאת היא נחשבת ל"ספינת הדגל" לכלל המערך הלוחם של צה"ל.

לחימה מול הטרור בעזה

טרם הוכנס תוכן בנושא זה

ביום פתיחת המלחמה היה זה גדוד 82 שהגיב ראשון לאירוע החטיפה כיוון שהיה בקו. כחלק מהתגובה נכנס כוח משולב ללבנון. לאחר מכן לחם הגדוד בגזרת מרון א-ראס ורכס שקד. בהמשך לחם בגזרות מרון א-ראס, ג'בל כחיל ורכס הקָ‏רְחבוּ‏ן. גדוד 82 לחם מהיום הראשון עד הפסקת האש וגם אחריה. בשלב מאוחר של הלחימה הצטרף גדוד 75 ללחימה בצפון ונלחם בגזרות יותר מערביות. בזמן זה לחם גדוד 77 בחזית שנפתחה בעזה.